ששינסקי ב' או שקשוקה ב'? - חדשות - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ששינסקי ב' או שקשוקה ב'?

לא בטוח שההכנעה האלימה של חברות באמצעות חקיקה, היא הפתרון הטוב להכל

11תגובות

ישראל היא מדינה אגרסיבית. כאן מעדיפים כוחניות ולעומתיות על פני חתירה להסכמות ולמתינות. ברוח זו, הסכם הפשרה של המדינה עם כיל על קציר המלח, ובעיקר על גובה התמלוגים שתשלם כיל למדינה, זכה כבר לכינוי "שקשוקה ב'" - בבחינת הסכם כניעה נוסף, שלא לומר הסכם כניעה מושחת נוסף, של המדינה בפני משפחת עופר. במקום הסכם, העם רוצה להכניע את כיל בכוח בדרך אלימה של חקיקה כפויה. העם רוצה "ששינסקי ב'" ולא "שקשוקה ב'".

העם רוצה, אבל בדרכו של דוד בן-גוריון ("איני יודע מה העם רוצה, אני יודע מה העם צריך"), לא בטוח שהעם רוצה דווקא את הדברים שמועילים לו. במקרה זה, לא בטוח כלל שההכנעה האלימה של חברות באמצעות חקיקה היא הפתרון הטוב לכל מצב, ושלא עדיף למדינה מדי פעם לנסות ולהגיע לפשרות מוסכמות ולא לחקיקה כפויה.

זה בוודאי נכון נוכח מצבה הלא נוח של המדינה במקרה של כיל: המדינה הפריטה את כיל לפני 16 שנה, תוך שהיא מלווה את ההפרטה במכתב מפורש של שני השרים הרלוונטיים - שר האוצר דאז, בייגה שוחט, ושר התמ"ס דאז, מיכה חריש. במכתב התחייבו השרים, ברחל בתך הקטנה, כי המדינה לא תתבע להעלות את התמלוגים מכיל ל-10% לפני 2010 ולפני שהתפוקה של כיל תגיע ל-3 מיליון טונה בשנה.

בדיעבד, אי אפשר שלא להתרעם על המכתב ההוא. בניסיון נואל "לייפות את הכלה" - כיל היתה ההפרטה הגדולה הראשונה שביצעה המדינה, והמדינה רצתה להצליח בהפרטתה כמעט בכל מחיר - התחייבה המדינה להבטחות מטופשות ומופרזות. זהו אמנם שיפוט בדיעבד - באותה עת כיל היתה חברה ממשלתית לא מצליחה מאוד, וגם תפוקה של מיליון טונה עוד היתה רחוקה ממנה - אבל אין ספק כי מתן התחייבות עתידית כזאת היתה מעשה נמהר ולא נבון.

בדיעבד, כאמור, אי אפשר שלא להתרעם על המכתב ההוא, אבל הוא עובדה מוגמרת. השרים הרלוונטיים, בשם המדינה, התחייבו ספציפית לכיל שלא להעלות את התמלוגים, וזוהי התחייבות שקשה מאוד להתנער ממנה. כדאי להזכיר כי התנועה הציונית ביססה את הטיעון המדיני שלה על מכתב שקיבלה משר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ב-1917. מכתבים רשמיים של שרים הם בעלי תוקף מחייב - גם אם מדובר במכתבים רשלניים במיוחד.

אז נכון, המדינה יכולה לבחור להתנער גם מחוקים או מהסכמים חתומים, והיא בוודאי יכולה להתנער ממכתב שרים. זאת בדיוק היתה תמצית חוות הדעת המשפטית של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אבי ליכט. ליכט קבע כי המדינה, אם תבחר, יכולה ללכת למסלול חקיקה כפויה ("ששינסקי ב'"), ואף הציע דרך לעשות כן - להשאיר את התמלוגים ללא שינוי, אבל להטיל מס יסף מיוחד על כיל. הקלף הזה, של פנייה לחקיקה כפויה, שימש את המדינה כאיום במגעים שלה עם כיל - בבחינת "אם כיל לא תתפשר עמנו, נלך עמה לחקיקה". בכיל הבינו היטב את הרמז, וזאת כנראה הסיבה שבגללה בחרה החברה להתפשר.

המדינה השאירה את כל האופציות פתוחות

האיום, על כן, לא מומש, אבל הוא ללא ספק פעל את פעולתו בלחץ שהופעל על כיל להתפשר עם המדינה. בעקבות הלחץ הסכימה כיל לקבל על עצמה את הרוב המוחלט של עלות קציר המלח, ואף הסכימה לפתוח את מכתב השרים - התמלוגים יועלו ל-10% מתפוקה בהיקף 1.5 מיליון טונה. החברה הסכימה לוותר על התחייבות שלטונית שניתנה לה - ובכך חולצה המדינה מהצורך להתפתל ולהסביר מדוע היא נסוגה מהתחייבויות שלה עצמה. בנוסף, המדינה השאירה לעצמה את כל האופציות פתוחות: היא יכולה לבוא בתביעות נוספות לכיל בעתיד, למשל בכל הקשור לאיכות סביבה, או אפילו בכל הקשור לחקיקה כפויה עתידית.

את כל זה השיגה המדינה בהסכמה. המדינה גם קיבלה באמצעות חקיקה ייקור משמעותי של המסים שמשלמת כיל - העלאת מס הדיווידנד (במסגרת הכללית של ועדת טרכטנברג) והעלאת מס החברות באופן ספציפי לכיל (כיל הוצאה מחוק עידוד השקעות הון לפני כשנה). כל אלה יחד צפויים להביא לכך שחלקה של המדינה ברווחי כיל יגדל מאוד. המדינה מעריכה גידול של 50%-60%, שיביא את נתח המדינה לרמה דומה לזאת שהושגה בוועדת ששינסקי לגבי רווחיהן של חברות הגז.

נכון, טיבה של כל פשרה שלא משיגים בה את כל מה שרוצים. ניתן כמעט בוודאות להניח שלו היתה המדינה הולכת בדרך של חקיקה כפויה, היא היתה מצליחה להגדיל יותר את הנתח שלה ברווחי כיל. עם זאת, נוכח ההצלחה של המדינה להגדיל גם כך את חלקה ברווחי כיל בעשרות אחוזים, אי אפשר שלא לשאול את עצמנו אם יתרונותיה של ההסכמה אינם עולים על חסרונותיה.

כך הצלחנו לשפר את מצבנו בצורה מכובדת, בלי לנקוט אלימות ובלי להפר התחייבות שלטונית. יש הרי ערך לשמירה על מלתה של מדינה, בעיקר אם היא רוצה להמשיך ולמשוך אליה השקעות. יש ערך גם לכך שחברות בוחרות להתפשר עם המדינה ולהגיע עמה להסכמה, והמדינה רוצה לעודד חברות להתפשר עמה. כל הערכים האלה הושגו במסגרת ההסכמה.

בסופו של דבר, התחושה הרעה היא כי ההתלהמות של הציבור לגבי שקשוקה ב' מול ששינסקי ב' מחמיצה את העיקר. המאבק על השיעור המדויק של התמלוגים שייגבו אינו העיקר. העיקר הוא כנראה הדרך שבה מחושבים התמלוגים. המדינה חשדה כי כיל נהגה בדרך לא הוגנת בחישוב התמלוגים עד כה, ובפועל שילמה למדינה פחות תמלוגים מכפי שהגיעו לה באמצעות מערכת מתוחכמת של העברת רווחים בין חברות בנות בישראל ובחו"ל. בנקודה הזאת שוררת מחלוקת עזה בין המדינה לכיל, והיא הועברה להכרעת בוררות.

העלאת התמלוגים של כיל, לפיכך, היא נחמדה מאוד - אבל היא לא תעזור למדינה הרבה אם חלק חשוב מהרווחים וההכנסות של כיל כלל לא ייכללו בתשלומים למדינה. מי שמחפש להתלהם על כיל ולהאשימה בחוסר הגינות צריך כנראה להתמקד בנקודה הזאת - ולא בנקודות שבהן הסכימה להתפשר עם המדינה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#