המחאה החברתית חייבת להפוך לפוליטית - זירת הדעות - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המחאה החברתית חייבת להפוך לפוליטית

כדי להביא לשינוי, המחאה צריכה להתמודד עם השלטון במחוזות הלגיטימציה שלו

6תגובות

"באיזו דרך עלי ללכת מכאן? שאלה אליס את החתול והוא השיב: זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע" (לואיס קרול, "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות"). גיליון סוף השנה של TheMarker פרש בפנינו מגוון של מודלים חברתיים הנהוגים במדינות הנורדיות. יש ביניהם הבדלים, אבל במקום להתפלפל עליהם מוטב לשים לב למשותף להם: במקום עריצות שוק הם מציעים הסדרים חברתיים חזקים וממשלה מעורבת שנוטלת על עצמה אחריות לחינוך, לבריאות ולרווחה; במקום משטר של תחרות המפקיר את החלשים הם מציעים מערכות של סולידריות חברתית.

די במשותף הזה כדי לסמן אופק שאליו עלינו לחתור, כיוון שבו עלינו ללכת. נתוני הפתיחה שלנו, יש לומר, טובים: תנועת המחאה שקמה בישראל בקיץ האחרון היתה גדולה ורחבה מאלה שקמו במדינות אחרות בעולם המערבי. בהחלט מותר להתגאות בה, אבל לא פחות חשוב להבין את מקורה: מדוע נוצרה מחאה גדולה כל כך דווקא אצלנו?

במשך שנים התאפיין הציבור הישראלי בעמדות סוציאליסטיות יותר מאשר הנהגתו. שלא כמו במדינות אחרות, פער זה לא הוביל להחלפת ההנהגה, ששבה ונבחרה לאחר שקיבלה לגיטימציה במישור אחר. ההתעלמות הנמשכת של השלטון מעמדות הציבור לא יכלה אלא להוליד מחאה עצומה. אך כאן טמונה גם חולשתה: השלטון לא שינה את תפישתו הקפיטליסטית הקיצונית, וחרף המחאה כוחו לא פחת. בהיעדר יכולת להחליף את השלטון, לא היה בכוחה של המחאה לספק לנו את מה שבשמו יצאנו לרחובות - צדק חברתי.

כדי שהמחאה תביא לשינוי, עליה להתמודד עם השלטון במחוזות הלגיטימציה שלו, ולהיות נכונה למאבק אמיתי על סדר היום הציבורי. שכן במהותה, המחאה היא דרישה להפוך את הכיוון: במקום נחשול של הפרטות ללא פיקוח - הרחבת האחריות הציבורית; במקום כרסום בדמוקרטיה וריקונה מתוכן - הרחבתה וביסוסה בפוליטיקה, בחברה ובכלכלה; במקום עימותים חיצוניים - שינוי חברתי פנימי.

כדי לצאת מהמקום שאנו תקועים בו עלינו להתמודד עם הפיל שניצב במרכז החדר - הכיבוש. אם לא נשתחרר ממנו, אם לא נצא ממעגל האיבה שישראל נתונה בו מאז היווסדה, לא נוכל לכונן חברה אחרת. המחאה חייבת להבין את האופי הפוליטי שלה. אפשר בהחלט להבין את הסלידה הציבורית מתחלואי הפוליטיקה שלנו. אבל חשוב גם להבין: פוליטיקה היא הדרך היחידה לניהול דמוקרטיה. החלופה לפוליטיקה שטחית ומושחתת לא יכולה להיות הינתקות מהפוליטיקה, אלא רק פוליטיקה אחרת.

משמעותה של פוליטיקה אינה בהכרח כניסה לזירה המפלגתית. דווקא שתי תנועות חוץ-פרלמנטריות עיצבו יותר מכל את דמותה של המדינה: גוש אמונים, שהוביל את פרויקט ההתנחלויות מסוף שנות ה-70, ושלום עכשיו, שסיפק את הגיבוי הציבורי לתחילתו הקטועה של תהליך שלום.

מול נחישותו של השלטון להימנע משינוי כיוון, חייבת לקום נחישות נגדית. לא יהיו קיצורי דרך. נצטרך נשימה ארוכה כדי לצאת למסע הארוך לשינוי. המחאה החברתית תיאלץ להיהפך לתנועה חברתית של שינוי עמוק. ישראל לא תהיה סקנדינוויה. אבל היא יכולה להיות ישראל אחרת, מקום לכולנו.

מה יכולה ישראל ללמוד מהמודל הסקנדינבי? לחצו כאן

-

הכותב הוא חבר כנסת מטעם חד"ש

אמיל סלמן


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#