יש פה כל כך הרבה עשירים, למה הם לא תורמים? - מגזין שנתי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

יש פה כל כך הרבה עשירים, למה הם לא תורמים?

פרופ' מיכאל סלע, לשעבר נשיא מכון ויצמן ומממציאי תרופת הקופקסון, ואשתו שרה, מתלהבים מרוח המחאה והשינוי ותורמים לא מעט בעצמם. מהפוליטיקאים ומבעלי ההון שלא מתחלקים בעושרם הם מתלהבים פחות

3תגובות

בני הזוג מיכאל ושרה סלע הם אנשים אמידים. פרופ' מיכאל סלע, 87, הוא מומחה לאימונולוגיה, איש מדע מוערך בישראל ובעולם, שהיה נשיאו השישי של מכון ויצמן במשך עשר שנים, ואחד מהחוקרים שחתומים על פיתוח תרופת הקופקסון לטיפול בטרשת נפוצה ומקבלים תמלוגים עליה. שרה, 68, היא אשה תוססת ואנרגטית שמרבה לארח ועוסקת בפילנתרופיה למטרות חברתיות שונות, בעיקר בתחום התרבות.

הם מתגוררים בבית מרשים, גדול ועמוס ביצירות אמנות, בשטח מכון ויצמן. הקירות בחדר העבודה של מיכאל עמוסים בתמונות שלו מקבל פרסים בינלאומיים חשובים ונפגש עם שועי עולם, מהאפיפיור עד מלכת הולנד. במהלך השנים הוא כיהן בתפקידים ציבוריים ומקצועיים רבים, והוא חבר כבוד בארגונים רבים בעולם בתחומי המדעים.

הם נשואים 35 שנה, נישואים שניים לשניהם. למיכאל יש שתי בנות מאשתו הראשונה, לשרה בן אחד מנישואיה הראשונים ויש להם בת משותפת. במשותף יש להם ילדים מגיל 33 עד 60, ושמונה נכדים בין הגילים שנה ורבע ל-35.

ינאי יחיאל

בעיות יוקר המחיה רחוקות מאוד מבני הזוג האלגנטים, חובבי התרבות הגבוהה והנסיעות בעולם. ובכל זאת, כשנושא המחאה החברתית עולה, גם רמת ההתלהבות שלהם עולה - והם מספרים בשמחה גדולה איך כל המשפחה שלהם הלכה להפגין בקיץ.

אף אחד מילדיהם לא בחר באקדמיה כמקצוע, והם פנו לתחומים אמנותיים יותר, שלא נחשבים רווחיים במיוחד. "ההורים במדינה משועבדים לילדים", אומרת שרה, "גם אנחנו נאלצים לעזור לילדים ולנכדים שלנו כי גם להם קשה. המחאה בקיץ הפיחה בי איזו תקווה שיש התעוררות, שלא חייבים לקבל את גזר הדין".

לדברי מיכאל, "המחאה היתה נהדרת, נפלאה, ללא כל אלימות. יש בעיה קשה של שכר דירה גבוה ומחירי דירות גבוהים עד כדי כך שאנשים לא יכולים לקנות בית. יקר לחיות בישראל וזו הבעיה האמיתית. מקובל עלי שיש כאלה שלא מרוצים ממסקנות ועדת טרכטנברג, אבל המסקנות היו צריכות לקבל מיד ציון מצטיין מהממשלה - ואז היו צריכים לעשות תיקונים ושיפורים. את כל ההמלצות של ועדת טרכטנברג יש לקבל בשלב הראשון ואז לתקן, להוסיף, לשפר ולראות מה הלאה. במקום זאת יש אטימות בממשלה, כמו גם בנושאים רבים אחרים, כמו כל מה שקשור לטורקיה".

המחאה תביא בסופו של דבר לשינוי או תתמוסס?

מיכאל: "אני אדם אופטימי וחיובי מאוד. אני תמיד רואה את חצי הכוס המלאה, אבל כשזה מגיע לדברים שקשורים בפוליטיקה אני כבר לא אופטימי".

מהם שלושת הדברים הראשונים שחייבים לעשות כדי שתהיה כאן מדינה טובה יותר?

מיכאל: "בעיית הדיור היא הכי חשובה וגדולה. הבעיה השנייה היא המונופולים. בכל שטח יש הסכמים כובלים בין עסקים, למשל בבנקים או במחירי הדלק, ואין מספיק תחרות. הבעיה השלישית שצריך לפתור בעדיפות גבוהה היא החינוך: יש לשפר את איכות המורים ולתת להם יותר כבוד".

לשרה ולמיכאל יש ביקורת רבה על אנשים עשירים שלא תורמים מכספם. "אנחנו לא יכולים להיות חברים של אנשים שלא לוקחים אחריות. אנשים שלא יודעים לחלוק את מה שיש להם לא יהיו מבאי ביתנו. אני מצפה שאנשים יזכרו ששפר מזלם ושיש לזה גם מחיר", אומרת שרה, שניהלה בין 1986 ל-1992 את קרן התרומות של התזמורת הפילהרמונית.

"בהשוואה לכמות הכסף שיש לאנשים כיום, הנתינה היא מזערית. עם הכסף שמתגלגל פה בין חברות ואנשים, הם היו יכולים לתת תרומות שעושות הבדל", היא טוענת. "יש כמה רמות של נתינה. יש מתן בסתר, ואחר כך את הנתינות שחוזרות אליך: לאופרה, לפילהרמונית, לקאמרי, להבימה, לגשר - אתה תורם ומקבל מקום בשורה חמש, כיסא מספר 19. זה הלחם והחמאה של המוסדות האלה וזה חוזר לנותן. התרומות האלה מבורכות ואין בהן שום פסול, ובלעדיהן אתה לא מגיע לבכורות ולא אוכל סנדוויצ'ים בהפסקה. ויש את הדרגה הנעלה ביותר: תרומה של אחוז ממה שיש לך, שמחייבת את המשפחה - תרומה שאתה נותן בגדול".

"הרמב"ם אמר שהרמה הכי גבוהה של תרומה היא כשהתורם לא יודע למי הוא נותן וזה שמקבל לא יודע ממי הוא מקבל", אומר מיכאל, "והרמה הכי נמוכה היא כשהתורם יודע למי נתן וזה שמקבל יודע ממי קיבל. זה בדיוק ההפך מהרצאות, שבהן הרמה הכי גבוהה היא כשהמרצה מבין על מה הוא מדבר והקהל מבין על מה הוא מדבר, והרמה הכי נמוכה היא כשהמרצה לא מבין על מה הוא מדבר והקהל לא מבין גם כן".

בתחילת אוגוסט החלו עבודות השיפוץ של היכל התרבות בתל אביב, אולם הבית של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. עלות שיפוץ ההיכל היא 140 מיליון שקל. עיריית תל אביב מחויבת למחצית מהסכום, ואת החצי השני אמורה התזמורת לגייס מתרומות, בעיקר של תורמים פרטיים. העבודות אמורות להימשך שמונה חודשים בלבד, אך התזמורת עדיין לא גייסה את הסכום הדרוש לשיפוץ. בני הזוג סלע נתנו מכיסם מיליון דולר לשיפוץ ההיכל, ואליהם הצטרפו יו"ר קבוצת כתר סמי סגול ורעייתו טובה, שתרמו מיליון שקל; יו"ר סותבי'ס ישראל רבקה סאקר שתרמה לא פחות מ-10 מיליון שקל; ואגודת הידידים האמריקאית של הפילהרמונית שתרמה 35 מיליון שקל.

"אני קוראת בעיתונים על אנשים שמקבלים משכורות של מאות אלפי שקלים בחודש ובונוסים של מיליונים, ואת רובם הגדול אתה לא רואה תורמים", אומרת שרה. "אלה תמיד אותם אלף איש שתורמים בכל מקום. אתה מסתובב ברמת השרון, בהרצליה פיתוח, בסביון ובבני ציון ורואה ארמונות וטירות. איפה האנשים שגרים שם? חלק גדול מהאנשים חושב שזה תפקיד הממשלה בלבד, אצל חלק מהם זה עניין של חינוך. אני לא מקנאת באנשים שלא יכולים לתת. ב-35 השנים האחרונות אני מוקפת באלה שאכפת להם, יש להם אחריות והם מתחלקים במה שיש להם. לא כולם כאלה, והלוואי שהיו כותבים יותר על האטימות של חלק גדול מהאנשים שנמנעים ביודעין מנתינה באשר היא".

מיכאל מוסיף שגם בנוף העסקי יש הבדל בין סוגים של אנשי עסקים. "יש אנשים שמרוויחים הרבה מכך שהם מגלגלים כסף מכסף, ויש אנשים שהעשייה שלהם היא יצירה אמיתית, שגם מספקת מקומות עבודה ומפתחת את המשק".

"רצינו לגרום למחלה, ובטעות ריפאנו"

בנובמבר נפרד עולם העסקים הישראלי מיו"ר ומנכ"ל טבע, אלי הורביץ, שהלך לעולמו בגיל 79. הורביץ, שנחשב לאחד המנהלים הבולטים והמוערכים בישראל, רשם במהלך כהונתו הישגים רבים שסייעו לו להפוך את טבע לחברת התרופות הגנרית הגדולה בעולם. אך אחד מהישגיו הבולטים ביותר נבע מהחלטה שקיבל ב-1987, כשרכש ממכון ויצמן בעשרות אלפי דולרים את הזכויות להמצאה שתיהפך כעבור עשור לתרופת הדגל של טבע - קופקסון לטיפול בטרשת נפוצה.

על המצאת הקופקסון חתומים שלושה מדענים: סלע, פרופ' רות ארנון וד"ר דבורה טייטלבאום ז"ל. "פעמים רבות הייתי צריך להסביר שאני ואלי הורביץ ידידים קרובים לא בגלל הקופקסון, אלא להפך: הקופקסון נולד מפני שהיינו בידידות גדולה ועמוקה", אומר סלע. "אני עצוב מאוד על לכתו. המון אנשים הרגישו כך כלפיו, אבל שרה ואני היינו קרובים במיוחד לאלי ולאשתו דליה. הוא אחד האנשים המעטים שידעו לתרגם חלומות למעשים. תמיד היה נחמד, שרמנטי וג'נטלמן. הוא היה קשוח לפעמים, אבל גם כשהיו לנו חילוקי דעות לא חשבנו לרגע להפסיק את הידידות בינינו".

סלע, שקיבל בגיל 35 את פרס ישראל למדעי החיים על גילוייו בחקר מערכת החיסון, כבר אינו זוכר היכן הכיר את הורביץ. "שנינו לא זכרנו אף פעם איפה בדיוק זה קרה, אבל זה היה באירוע של מכר משותף. נפגשנו ומיד נהפכנו לחברים. מאז שתי המשפחות קרובות מאוד". לעומת זאת, את הפגישה עם הורביץ שבה הציג בפניו בראשונה את תגלית הקופקסון הוא זוכר היטב. "ערב אחד ב-1986 התקשרתי לאלי ואמרתי לו: 'תכין ארוחה קטנה ומקרן שקופיות, אני בא אליך עם שרה'. הצגתי לו את התוצאות שלנו והוא התלהב מאוד. המכירות של טבע היו אז 80 מיליון דולר בשנה, עם רווח של 4 מיליון דולר. רק אחר כך הורביץ הבין שנס יש רק פעם אחת בחיים. זה סיפור מופלא".

הקופקסון אכן היתה סוג של נס: התרופה מאטה את קצב ההתפתחות של המוגבלות הנוירולוגית אצל החולים, מקטינה את שכיחות ההתקפים של המחלה, והיא שינתה את חייהם של מיליוני אנשים ברחבי העולם. סלע והשותפים האחרים לפיתוח התרופה קיבלו עליה תמלוגים שמוערכים בעשרות מיליוני דולרים.

אבל הצלחתה הרבה, לצד ההחלטה של טבע שלא להשקיע בפיתוח תרופות מקוריות נוספות, הפכה את טבע לתלויה בתרופה שנאלצת להתמודד מול תרופות חדשניות של חברות מתחרות, ושהפטנט עליה יפוג ב-2014. בתחילת נובמבר פירסמה טבע את דו"חותיה הכספיים לרבעון השלישי של 2011, ובהם דיווחה על שיא במכירות הגלובליות של הקופקסון - 1.02 מיליארד דולר ברבעון. המשמעות העיקרית של התוצאות היא שתלותה של טבע בתרופה רק עלתה, והקופקסון אחראית כיום לכרבע מסך הכנסותיה.

סלע מספר כי התרופה לטרשת נפוצה התגלתה די במקרה מרעיון למחקר ב-1967, כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים. המחקר בדק את ההשפעה של פולימרים (שרשרת אקראית של חומצות אמינו) סינתטיים דמויי חלבון על מערכת החיסון של עכברים. הם הרכיבו כמה מולקולות דמויות חלבון וסברו שהן יחוללו מחלה הדומה לטרשת נפוצה, אבל הופתעו לגלות שהקו-פולימרים שיצרו דווקא מרפאים את המחלה, ולא מחוללים אותה. "גילינו שאף חזיר ים ואף חולדה שהזרקנו להם את התוצר לא חלו בטרשת נפוצה. רק אחרי שנה וחצי עלה בדעתנו שאם זה לא גורם למחלה, אולי זה מרפא. באופן אירוני, אף פעם לא רצינו לרפא איש. רצינו לגרום למחלה, ולא הצלחנו".

לאחר שרכשה את הזכויות והשקיעה עשרות מיליוני דולרים בפיתוח, נאלצה טבע לחכות עשור עד לאישור התרופה על ידי ה-FDA (מינהל המזון והתרופות האמריקאי). למעשה, מההמצאה של סלע עד לאישור ה-FDA חלפו 28 שנה. "כשמדובר ברעיון ממש חדשני, לוקח זמן רב לאשר אותו. זאת היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה חומר פולימרי היה המרכז הפעיל של תרופה. זה חומר שלרוב משתמשים בו לאריזה של תרופות. אבל ככה זה - גם תהליך יצירת התרופה נגד כולסטרול של מייקל סטיוארט בראון וג'וזף גולדסטין ארך 28 שנה מאז שעלה הרעיון".

התלות של טבע בקופקסון די מדאיגה.

"נכון. במקום לשמוח כואב לי שעל אף שטבע גדלה וקנתה עוד ועוד חברות, יותר מ-50% מהרווח הנקי שלה מגיעים מהקופקסון. הם הבינו רק בגנריקה ופחדו לפתח עוד תרופות מקור. הם לא קיבלו כמה תוכניות טובות מהמכון. ובכל זאת אני ממליץ לכולם לא למכור מניות של טבע, אלא לקנות".

"מה קרה לציפי לבני?"

הקופקסון לא היתה ההמצאה היחידה של סלע, שפירסם במהלך הקריירה שלו מאות מאמרים מדעיים, קיבל פרסים רבים ועסק, בין השאר, בגילוי הבקרה התורשתית של תגובות חיסוניות. חברת ידע, הזרוע הכלכלית של מכון ויצמן, ניצחה במשפט מפורסם נגד חברות התרופות סנופי-אוונטיס ו-ImClone על גילויו של סלע כי השילוב של תרופת ארביטוקס עם תרופה כימותרפויטית משפר באופן ניכר את הטיפול במחלת הסרטן. בית המשפט קבע כי הפטנט שייך למכון ויצמן, והכריח את חברות התרופות לשלם למכון 120 מיליון דולר פיצויים ותמלוגים ממכירות ארביטוקס. מאוחר יותר, כשהיה נשיא מכון ויצמן, הכפיל סלע את מספר המדענים במכון.

סלע, שנולד בפולין, עלה לישראל עם משפחתו ב-1941. הוא למד כימיה באוניברסיטה העברית ואחרי התואר השני נסע לז'נווה, שם למד כשנה. בהמשך כיהן שנתיים כנספח מסחרי בשגרירות ישראל בצ'כוסלובקיה ולאחר מכן שב למכון ויצמן. הוא בעל דוקטורט בכימיה ומאז 1963 הוא פרופסור מן המניין. הוא דובר שבע שפות: עברית, אנגלית, פולנית, גרמנית, רומנית, צרפתית ורוסית, ולדבריו, גם בצ'כית ובאיטלקית הוא יכול להסתדר.

את השידוך ביניהם חייבים בני הזוג סלע לראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ולרעייתו המנוחה לילי. לאחר שאשתו הראשונה של מיכאל הלכה לעולמה, החליטו בני הזוג שרון לקחת על עצמם את עתידו הרומנטי כפרויקט אישי. זמן קצר לאחר שעברו להתגורר בחווה, באוקטובר 1975, הזמינו בני הזוג שרון את מיכאל ושרה לארוחת צהריים, כדי שיכירו על צלחת קוסקוס. הוא כבר חצה את גיל 50, היא היתה בת 33. "שלושה חודשים לאחר מכן כבר היינו נשואים", אומרת שרה, "התחתנו בניו יורק כדי למנוע את כל הבלגן התקשורתי על כך שאלמן טרי, שבדיוק מונה לנשיא מכון ויצמן, מתחתן עם דיילת אוויר צעירה. הקולגות במכון ויצמן כבר התכוננו לטפל באלמן, ותוך זמן קצר הוא הופיע לנשיאות עם אשה צעירה ותוססת".

שניהם שומרים לשרון פינה חמה בלב. "עצוב מאוד איך שהאיש הזה מתאדה. זו האנטיתזה של האדם הענקי הזה", אומרת שרה ומיכאל מהנהן בצער.

מה היה קורה אם הוא היה נשאר אתנו?

שרה: "רק דברים טובים. הוא היה נועז, קיבל החלטות אמיצות ועשה דברים טובים. היו לנו חילוקי דעות פוליטיים גדולים מאוד עם החברים שלנו. לא תמיד היינו באותה דעה גם עם אריק ולילי. הם החרימו אותנו והיה נתק של שנים רבות בגלל דעות פוליטיות. אבל הכל השתנה. אריק נעשה ראש ממשלה כשאשתו כבר לא היתה בחיים, והוא היה נורא בודד. הוא היה מגיע לדירה הקודמת שלנו במכון והיינו יושבים יחד עד אמצע הלילה ומדברים, תמיד עם חבורה של אנשים מעניינים. אפילו אנשי הביטחון של המכון לא ידעו שהוא כאן".

מיכאל: "אריק היה איש חזק ולא קונפורמיסט. אבל אני אפילו הולך אחורה וחושב שאם לא היו רוצחים את יצחק רבין, הכל היה נראה אחרת במדינה. לביבי אני קורא The Bidimensional Man ("האיש הדו ממדי"), כי ממד העומק לא קיים אצלו".

לצד החברים הפוליטיקאים, בהם בני הזוג רבין ז"ל, גם מיכאל התנסה בפוליטיקה, כשהתמודד במקום ה-120 והלא ריאלי ברשימת קדימה בבחירות לכנסת ה-17.

"אהוד אולמרט, שאני חושב שאם היה נשאר בפוליטיקה היו קורים דברים טובים יותר, התקשר אלי יום אחד ואמר לי שהוא בטוח שאם אריק היה יכול, הוא היה רוצה שאסגור את הרשימה של קדימה. אז הסכמתי. פעם ראשונה בחיים שלי שמילאתי טופס כזה".

אז אתה תומך ביו"ר קדימה, ציפי לבני?

"אני חושב שהיא ישרה באופן מובהק. לי היה ברור, והיא הסכימה אתי, שאם נתניהו היה מוכן לעשות שינויים ולהכניס את קדימה לתוך הממשלה, תוך שהיא מתחייבת שלא להפיל אותו עד לבחירות, המצב היה עדיף על פני זה הנוכחי: כראש אופוזיציה לא שומעים אותה כלל. גם כשהיא אומרת דברים נכונים זה רק במליאת הכנסת ולא בכלי התקשורת. לדברים שלה אין הד".

שרה פחות דיפלומטית מבעלה. "איפה את?", היא אומרת על לבני, "קורים דברים שאת יכולה לרכוב עליהם, להתנגד, להגיד מלה. שום דבר. אני לא יודעת מה קרה לאשה הזאת".

היא גם לא מסתירה את דעותיה על יו"ר מפלגת העבודה הפורש ויו"ר מפלגת עצמאות, אהוד ברק. "ברק היה האור בקצה המנהרה, התקווה הגדולה שלנו. הוא ריסק את מפלגת העבודה ללא הכר. חזרתי למפלגה אחרי שעזב ואני תולה תקוות רבות בשלי יחימוביץ'. אני לא מאמינה בשנאות גדולות ובשנאת טייקונים ועשירים, אבל אני מאמינה בכוח שלה, ביושרה שלה וביכולות שלה. היא גם יכולה להיות אופוזיציה טובה אם לא תיבחר".

מיכאל, מי מנהיג בעיניך?

"אני לא רואה כיום מנהיג. אומרים שמנהיגים חזקים וגדולים מתגלים ברגעים קריטיים, כמו פרנקלין דלנו רוזוולט, ווינסטון צ'רצ'יל ושארל דה גול, אבל אנחנו במצב הכי קריטי ואף אחד לא מתגלה. יש כמה אנשים הגונים, אבל אם מדברים על מנהיגות, אפילו בקדימה אני לא רואה אנשים. לבני היא הגונה, בוודאי. יש בממשלה אנשים הגונים, כמו שר החינוך גדעון סער. יש אנשים שיכולים להיות מצוינים בפוליטיקה, כמו אוריאל רייכמן, שהסכים להיכנס לכנסת רק אם יהיה שר חינוך - וכשלא נתנו לו הוא עזב. כאלה יש ודאי עוד כמה".

הזכרת לחיוב את גדעון סער, ובכל זאת, מצב החינוך בישראל מטריד.

"לפני 30 שנה היינו במקום הראשון במדע ובמתמטיקה, ולפני שלוש או ארבע שנים כבר היינו במקום ה-30 - בין רומניה למולדובה. שנתיים אחר כך כבר היינו מתחת לרומניה ולמולדובה. אני לא אומר שזה המדד הכי נכון, אבל אין ספק שיש הידרדרות. כל הישראלים שקיבלו בשנים האחרונות פרסי נובל למדו לפני 30-40 שנה, כשעוד היה טוב".

ומה יהיה בעוד 30 שנה?

"האנשים שבאמת רוצים מגיעים למחקר ולהישגים, ויש ביניהם חוקרים נהדרים. אבל אין ספק שאנחנו תמיד מתגאים שאוצר הטבע היחיד שלנו הוא השכל, ולמרות זאת עושים הכי מעט בשביל לפתח את השכל".

עד כמה מצב מערכת החינוך מדאיג?

"יש ילדים בעלי פוטנציאל נהדר, אבל רובם לא מגשימים אותו, בזמן שילדים שיש להם את הרקע הכלכלי הנכון מגיעים רחוק. אנחנו מפסידים הרבה כשהחינוך הנכון לא קיים. זה משהו שאפשר לעבוד עליו. במכון ויצמן, למשל, קיימת בשנים האחרונות תוכנית להכשרת מורים שכבר הולידה דור ראשון. הם מקבלים מלגה וחופש מבית הספר ללא תשלום. אנחנו מלמדים אותם שנתיים, והם יוצאים עם תואר של מוסמך במדעי הטבע ללא תזה. אני לא אומר שיש לי פתרון, אבל אפשר ליזום תוכניות".

אהבה גדולה לתרבות

בתחילת אוקטובר נודע כי בראשונה בהיסטוריה יוענק פרס נובל לאדם שכבר אינו בחיים: החוקר הקנדי ראלף שטיינמן הלך לעולמו שלושה ימים לפני פרסום ההודעה כי זכה בפרס נובל לרפואה, יחד עם המדענים ברוס בוטלר וג'ול הופמן. שטיינמן, שזכה בפרס על תגליותיו בתחום מערכת החיסון, מת לאחר שנאבק בסרטן הלבלב.

"הוא היה חבר קרוב", אומר מיכאל, "לפני כארבע שנים הוא הגיע לתת הרצאה במכון, שלושה חודשים לפני שהוא גילה שהוא חולה בסרטן הלבלב. הוא שלח לי את תאי הסרטן שלו כדי שאעבוד עליהם ואנסה לעזור לו. אני עדיין עובד על התאים הסרטניים שלו. היינו בקשר יום-יומי. זה מצמרר, הוא באמת שינה עולם עם התגליות שלו. פירסמנו תוצאות מעניינות בנוגע לתרופה לסרטן הלבלב, אבל הייתי רוצה להיות צעיר ב-40 שנה. ככל שמה שאנחנו יודעים מתרחב, כך מתרחב גם הגבול למה שלא ידוע. זו מלחמה שבה גם אתה גדל וגם הבלתי ידוע גדל. אין ספק שאנחנו יודעים מעט מאוד בהשוואה למה שלא יודעים, אבל באופן כללי יש התקדמות מואצת מאוד".

גם שמך הוזכר לא פעם כמועמד לפרס נובל.

"מעניין שעד לפני עשר שנים אף אחד בישראל לא זכה בנובל למדע, ופתאום איזה ברז נפרץ. זכיתי בפרסים רבים אבל לא קיבלתי פרס נובל, וזה אף פעם לא הפריע לי, כי לא הייתי מהממורמרים. זה כבר לא יקרה".

מלבד פוליטיקה ומדע, האהבה הגדולה ביותר של בני הזוג סלע היא תרבות ואמנות. "כבר עשר שנים אנחנו נוסעים לפסטיבל המוסיקה בלוצרן כל שנה, וזה החופש השנתי היחידי שלי שאני קורא לו חופש. בלוצרן יש את האולם הטוב בעולם", אומר מיכאל.

"אבל לפסטיבל ירושלים אין אח ורע בעולם", ממהרת שרה להוסיף.

הם מגיעים לכל פתיחה חשובה ונוסעים לפסטיבלים הנחשבים ברחבי העולם. "אני לא יודע לקרוא תווים, אבל יכול לזהות כ-500 יצירות קלאסיות", אומר מיכאל, "זה אחד הדברים שגורמים לנו הכי הרבה נחת. הייתי מיודד עם ארתור רובינשטיין, והשפעתי עליו שייתן את שמו לתחרות. כיום שרה פעילה יותר ממני".

מבין ה-500, איזו יצירה הכי אהובה עליך?

"אם אני צריך לבחור אחת אז התשיעית של מאהלר. מובן שגם באך ובטהובן הם אינסופיים, וברהאמס ושומאן נפלאים".

החלום הגדול שלהם הוא להקים מרכז תרבות ואמנות בנמל יפו, שייהפך גם לבית הקבוע של להקת בת שבע. כבר יותר משנתיים הם מצויים במשא ומתן מול עיריית תל אביב. "זה פרויקט קהילתי ענקי שאנחנו הולכים לתרום לו סכום משמעותי מאוד", אומרת שרה בעיניים בורקות. "זה יהיה בית למוסיקה, לאמנות פלסטית, למחול ולהעשרה קהילתית. זה הפרויקט הגדול ביותר שלנו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#