600 מיליון איש ללא פנסיה - מגזין שנתי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
המודל הסיני

600 מיליון איש ללא פנסיה

פתיחת כלכלתה של סין לעולם והמעבר לכלכלת שוק העמיקו את הפערים החברתיים והכלכליים, ויצרו דפוסי העסקה פוגעניים. ההנהגה הנוכחית מחפשת דרך למזער נזקים

2תגובות

האם מדינות מסוגלות להביא לצמיחה כלכלית תוך שמירה על מדיניות רווחה המספקת את צורכי האוכלוסיה? יש מדינות שעשו זאת, ברוב המקרים באמצעות צמיחה הדרגתית שנתמכה במשאבים קיימים והמעטה בהוצאות ממשלתיות, דוגמת הוצאות ביטחון. מדינות רבות אחרות רואות בקפיטליזם את הדרך לצמיחה ונותנות לכוחות השוק לכוון גם את מערך הרווחה.

רובנו זוכרים את סין כמדינה קומוניסטית שבה הממשלה מספקת את כל צורכי האזרח מילדות עד לפנסיה. מה נשאר ממדיניות הרווחה הכוללת הזו בימינו, לאחר שלושה עשורים של רפורמות כלכליות וליברליזציה?

במשך רוב שנות הקומוניזם של מאו (1949-1976) סיפקה המדינה את כל צורכי הרווחה של התושבים. לתושבים העירוניים סופקו שירותי רווחה (חינוך, בריאות, הבטחת הכנסה וכדומה) באמצעות מפעלי התעשייה בבעלות ממשלתית שבהם הועסקו, ואילו התושבים הכפריים אורגנו בקולקטיבים ובקומונות, שדמו מאוד למערך הקיבוצי הישראלי המוכר לנו. למרות קיבעון בתוצר לנפש במהלך אותן השנים, המדינה הביאה להישגים מרשימים ברווחה, עם עלייה בתוחלת החיים הממוצעת מ-39 ל-69 שנים, וירידה בתמותת ילדים מ-17% ל 5.2%.

ב-1978 יצא המנהיג דאז, דנג סיאו פינג, ברפורמות כלכליות ששינו את פני המדינה. הרפורמות האלה צימצמו את תפקיד המדינה בקבלת החלטות ובאספקת שירותים, ואיפשרו לכוחות השוק לקבוע את כמות המוצרים והשירותים המסופקים ואת מחירם. בנוסף, תהליך של ביזור סמכויות העביר את האחריות על אספקת שירותי הרווחה מבייג'ין לידי השלטון המקומי. באופן הדרגתי נהפכה הכלכלה לקפיטליסטית בעיקרה, ורמת השירותים בכל מחוז היתה תלויה באופן ישיר בהכנסות השלטון המקומי וביכולותיו לספק שירותים אלה.

וכך, ממדינה שראתה את עיקרון השיוויון כערך עליון, נהפכה סין למדינה שבה החזקים יכולים להסתמך על שירותי השוק או שירותים שיסופקו על ידי השלטון המקומי, והחלשים נשארו ללא מערכות תמיכה מינימליות. המשמעות של התהליך הזה היתה גידול משמעותי באי השוויון בין הכפר לעיר ובין אזורים שונים ברחבי המדינה (רוב ההערכות מצביעות על עלייה של כ-50% במדד ג'יני - מ-0.30 ב-1978 ל-0.44 ב-2006).

בנוסף, כדי ליהנות משירותי רווחה, בריאות וחינוך נאלצו האזרחים לשלם עבור שירותים אלה שיעור משמעותי ביותר מהכנסתם. בשנות ה-90 שולשו הוצאות האזרחים על חינוך, וכתוצאה מכך שיעור הולך וגדל של כפריים לא היה מסוגל לשלוח את ילדיו לבתי הספר.

פתיחת כלכלתה של סין לעולם והמעבר שחל בה לכלכלת שוק בשנות ה-80 וה-90 אמנם הביאו לגידול בתוצר הלאומי ולעלייה בהכנסה לנפש, אבל בהעדר מערכת רווחה ממשלתית וללא חוקי עבודה מגנים, הלכו והתרחבו הפערים החברתיים והכלכליים והתפתחו דפוסי העסקה פוגעניים.

בעשור האחרון חל שינוי במדיניות סין בתחום הרווחה. ההידרדרות הנמשכת במעמד העניים בסין והעמקת אי השוויון החלו להדאיג את ההנהגה הסינית, שמאמינה כי הלגיטימיות שלה נעוצה ביכולתה של המפלגה הקומוניסטית להביא לעלייה ברמת החיים של אזרחי המדינה. בנוסף לכך, סין מעוניינת לדחוף לצמיחה כלכלית המבוססת על ביקושים מקומיים ולא על יצוא או על השקעה כפי שהיה בעבר, ולשם כך עליה להעלות את רמת החיים של אזרחיה.

לכן, בתחילת שנות ה-2000 החליטה סין על שינוי מדיניות והחלה להתערב באופן מודע בתחום הרווחה. השינוי המשמעותי הגיע עם כניסתם לתפקיד של הנשיא וראש הממשלה המכהנים הו זינגטאו ווון זיהבאו ב-2003, שקראו לקידום "צמיחה איכותנית" ולשאיפה ל"חברה סוציאליסטית הרמונית" בסין.

אך ההנהגה הסינית עומדת בפני אתגרים קשים בניסיונה להקים מערך רווחה לאזרחיה. סוגיית הפנסיה היא אחת הבוערות ביותר. ליותר מ-600 מיליון כפריים ולמאות מיליוני עובדים עירוניים שאינם מועסקים במגזר הציבורי מעולם לא היה ביטוח פנסיוני, ומשפחותיהם והקהילה שימשו רשת ביטחון לזיקנה. ואולם הזדקנות האוכלוסיה והירידה בגודל משקי הבית, המושפעים שניהם ממדיניות הילד האחד, הגבירו את הצורך בבניית מערך פנסיוני של המדינה, שהחלה ב-2006 במרחב העירוני וב-2009 במרחב הכפרי. הנתונים על מספר המבוטחים אינם ברורים, אך ב-2008 דווח כי ל-219 מיליון איש (מתוך אוכלוסיה של 1.3 מיליארד סינים) היתה גישה לביטוח כזה.

באופן דומה נבנה מערך של ביטוח בריאות בסיסי, שביטח 317 מיליון איש ב-2008 (כ-25% מהאוכלוסיה). חוק שכר מינימום נכנס לתוקף ב-2004, וב-2006 הוחלט על מתן חינוך חינם לתשע שנים ל-150 מיליון ילדים כפריים. באופן כללי אפשר לומר שהמדינה החלה לתת משקל גבוה יותר לתפקידה כספקית שירותי רווחה, ולא משאירה את אספקתם של מוצרים ציבוריים כמו חינוך ובריאות לכוחות השוק.

ב-2008 הכריז הממשל ששאיפתו היא שסין תיהפך למדינת רווחה ב-2049. בהתאם, ב-2009 היתה עלייה שנתית של 17.6% בהשקעה ממשלתית בבניית מערכות חברתיות תומכות, והערכה של גוף מחקר ממשלתי קובעת שיש צורך להשקיע 5.74 טריליון יואן (כ-900 מיליון דולר) עד 2020 בשביל לבנות מערכת רווחה כוללת במדינה. למרות זאת, בסין של ימינו לא קיים מערך ביטוח לאומי שמבטיח סיוע מינימלי של המדינה לחלשים ביותר, דוגמת קיצבת זיקנה או נכות הקיימות בישראל.

המערך הביטוחי שבונה המדינה משולם על ידי העובדים והמעסיקים. משמע, הקבוצות שנהנות ממערך הרווחה באופן המיידי אינן האוכלוסיות המוחלשות ביותר במדינה (דוגמת הכפריים במערב סין או המהגרים), אלא דווקא האוכלוסיות העירוניות האמידות יותר - שמדאיגות את הממשל הסיני בגלל יכולתן לערער את היציבות שלו.

2012 תהיה שנה של שינויים פוליטיים בסין, עם חילופי המנהיגים הצפויים במארס הקרוב. עתידו של מערך הרווחה הסיני תלוי בשאיפותיה של ההנהגה החדשה, ואפשר רק להמתין ולראות אם הנשיא הבא ימשיך בקו ה"סוציאליסטי" של קודמו, ואולי אף ישים דגש על מתן סיוע לשכבות החלשות ביותר, או שמא יחזור לימי השוק הניאו-ליברלי.

-

ד"ר רעות ברק היא מרצה לכלכלת סין המודרנית ולכלכלת פיתוח באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב reutb1@yahoo.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#