המדיניות היא שאין מדיניות - מגזין שנתי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
המודל הישראלי

המדיניות היא שאין מדיניות

בניגוד למדינות העולם המפותח שדבקו במדיניות רווחה קבועה, ישראל זיגזגה בין כמה מודלים ב-64 שנות קיומה. תולדות הצדק החברתי הישראלי שנעלם מהנוף עם השנים

4תגובות

כשיצאנו למחות הקיץ נגד מחירי השכירות המנופחים במרכז וזעמנו על כך שלזוג צעיר קשה לקנות דירה אפילו בפריפריה, יכולנו להיזכר בערגה בשנות ה-50 וה-60. בימים הרחוקים ההם סיבסדה המדינה פרויקטים של דיור במרכז תל אביב ובצפון הישן, כמו גם בשכונות בירושלים, בחיפה ובערים אחרות במרכז, באמצעות הקצאת קרקע, סבסוד חומרי בנייה או הזרמת כסף ישירה. הסבסוד ניכר בעיקר בפרויקטים שיזמה ההסתדרות, שהיתה אז גוף הרבה יותר גדול ומשמעותי במשק, עבור חבריה. הפרויקטים הוזילו את המחירים בשכונות האלה באופן משמעותי לעומת דירות מקבילות בשוק הפרטי. עד היום אפשר לזהות פרויקטים מסוג זה, שבנויים בצורת ח' ויש להם חצר פנימית.

המדינה התערבה אז באופן מסיבי בענף הדיור, וגם מיזמים של קציני צבא ופקידי ממשלה קיבלו סבסוד ממשלתי נדיב. באותה התקופה נבנו כ-400 אלף דירות בערי פיתוח ובשכונות ברחבי המדינה בשיכונים של דיור ציבורי עבור העולים החדשים, באמצעות חברות משכנות כמו עמידר או פרזות.

החיסרון של הסיוע הנדיב מהממשלה היה שהוא יצר פערים בין אוכלוסיות שונות. המדינה בנתה שיכונים לעולים מארצות ערב ומצפון אפריקה בפריפריה, ורובם שוכנו שם מבלי שנשאלו אם זה רצונם. מצד שני, לתושבים הוותיקים, אשכנזים ברובם, סייעה המדינה להתבסס בערים באזור המרכז.

"נכון, זה אולי אבסורד שהטבה של מדינת הרווחה תרמה להגברת המתיחות בין מזרחים לאשכנזים. אבל זה קורה בכל העולם המערבי: בתחומי מדיניות מסוימים מעמד הביניים הוא המרוויח הגדול ממדינת הרווחה", אומר ד"ר זאב רוזנהק, ראש המחלקה לסוציולוגיה ולמדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה. "במימון השכלה גבוהה, לדוגמה, מעמד הביניים מרוויח יותר לעומת המעמדות הנמוכים".

הבנייה הציבורית נמשכה עד אמצע שנות ה-60, והופסקה ב-1966 בשל המיתון הגדול. בתחילת שנות ה-70 הוחלט על שינוי מדיניות, ועיקר הסיוע ניתן באמצעות סבסוד הריבית על המשכנתאות לזוגות צעירים. במהלך השנים תוכניות מסוג זה פחתו, כחלק מהמדיניות הכללית של צמצום מעורבות הממשלה בשוק. מתחילת שנות ה-2000 כמעט לא קיימת יותר פעילות ממשלתית משמעותית בתחום השיכון, מלבד סיוע בשכר דירה לקבוצות חלשות - מקבלי קצבת הבטחת הכנסה, קשישים ונכים.

בשנים האחרונות היתה הריבית הנמוכה במשק בין הגורמים לעלייה במחירי הדירות, דבר שהעמיד באור מגוחך את סיוע המדינה בסבסוד הריבית למשכנתאות, שעל הנייר ממשיך להתקיים. כיום משתלם יותר לקבל משכנתא בשוק החופשי מאשר להסתייע בריבית קבועה בסך 4%, לפי תוכנית הסיוע הממשלתית שלא התעדכנה בהתאם לריבית הנמוכה יותר בשוק. הממשלה, לפחות עד המחאה החברתית, לא יזמה תוכנית משמעותית שתפתור את בעיית העלייה במחירי הדירות, שמותירה את אלה שסבתא לא דאגה להם הרחק מאחור.

מרווחה לאי שוויון

תחום הדיור הוא רק דוגמה אחת מני רבות לשינויים שעברו על מדינת הרווחה הישראלית. המושג מדינת רווחה - שטבע אוטו פון ביסמרק, שליט גרמניה במאה ה-19, ושיכלל הכלכלן הבריטי וויליאם בוורידג' לאחר מלחמת העולם השנייה - מתאר את השירותים שהמדינה אמורה לתת לאזרחיה, במקום השוק החופשי שלא מסוגל לספק אותם בעצמו. אלה שירותי בריאות וחינוך לכלל האוכלוסיה, סיוע בדיור ותוכניות של ביטוח חברתי ורווחה: סיוע לאלה שבאופן זמני לא מסוגלים לפרנס את עצמם, או לאלה שבאופן קבוע הם החלשים ביותר.

"מדינת רווחה היא מושג שהתפתח בהדרגה עם המהפכה התעשייתית, ככל שהולך ומתברר שהשוק לא מסוגל לנהל את החברה", מסביר פרופ' דני גוטווין, היסטוריון חברתי מאוניברסיטת חיפה. "מכיוון שיש דברים שהשוק החופשי לא מסוגל לנהל, מעבירים אותם לניהול המדינה".

חוקרי מדינת הרווחה מתארים שלושה מודלים שונים, שמתקיימים באזורים שונים בעולם: המודל הסוציאל-דמוקרטי, שלפיו המדינה מעניקה כמה שיותר שירותים אך גם גובה מסים גבוהים, כמו במדינות סקנדינוויה; המודל השמרני, הקיים בעיקר במרכז אירופה, שלפיו המדינה משתדלת להעניק שירותי רווחה בסיסיים כמו חינוך ובריאות וביטוח חברתי לאוכלוסיה עובדת, אך לא שירותי רווחה נדיבים מדי, מתוך תפישה שהדבר עלול לעודד תלות יתר במדינה; והמודל השיורי, הקיים בארה"ב ובמדינות אנגלו-סקסיות נוספות, שלפיו המדינה צריכה להעניק שירותים רק לנזקקים ביותר - אלה שלא יכולים בשום פנים ואופן להתקיים בעצמם. במודל זה המדינה גובה פחות מסים מהאזרחים.

לדברי ד"ר אמיר פז-פוקס, מרצה למשפטים במכללה האקדמית קריית אונו, ישראל עברה בין המודלים במהלך השנים, וכיום היא נמצאת במקום הקרוב ביותר למודל השיורי, האמריקאי. "המקרה של מדינת הרווחה הישראלית מוזר בהשוואה בינלאומית. מדינות אחרות בעולם עברו תהליכים, משברים והתפתחויות במדינות הרווחה, אבל באופן כללי כל אחת נשארה במודל שלה. ישראל, מנגד, עוברת בין מודל למודל, בין היתר מפני שמשהו השתנה באתוס של המדינה: עם השנים הוא נעשה דומה יותר ויותר לאתוס האמריקאי".

המעבר הזה נעשה באופן הדרגתי, בארבע תקופות. בתקופה הראשונה - מקום המדינה עד למלחמת ששת הימים - היתה ישראל קרובה יותר למודל מדינת הרווחה השמרנית. בשנים הראשונות נחקק חוק חינוך חובה והוקם המוסד לביטוח לאומי, אבל עדיין לא חוקקו חוקים חשובים בתחום הביטוח החברתי, כמו חוק דמי אבטלה. עם זאת, הוזרמו כספים לחינוך, נקבע שהוא יהיה ממלכתי, והיתה השקעה רבה בתחום הדיור. המדינה גם סיבסדה שורה של מוצרי יסוד, תמיכה שבוטלה מאוחר יותר.

התקופה השנייה - העשור שבין 1967 ל-1977 - נחשבה לתור הזהב של מדינת הרווחה הישראלית, ולא מעט מומחים סבורים שזו היתה התקופה היחידה שבה ישראל התקרבה באמת למודל סוציאל-דמוקרטי. בתקופה זו חוקקו חוקים חשובים כמו דמי אבטלה וקצבת נכות, ונקבע שקצבת הילדים, שהיתה קיימת קודם לכן באופן מוגבל, תינתן לכולם. בשנים אלה גם הוכנה התשתית לחוק הבטחת הכנסה, שנחקק ב-1982. "בשנים הראשונות של המדינה סדרי העדיפויות של הממשלה היו בעיקר ביצירת תעסוקה ובהקמת מפעלים", מסבירה פרופ' לאה אחדות, לשעבר סמנכ"לית מחקר בביטוח הלאומי. "לאחר מלחמת ששת הימים התחילה הפריחה הגדולה של מדינת הרווחה, בין השאר בגלל הצמיחה הגדולה ותחושת השפע שהיתה".

ב-1977 נפתחה התקופה השלישית, שבה החל הכרסום ההדרגתי במדינת הרווחה הישראלית. הליכוד שעלה לשלטון דגל בצמצום מעורבות המדינה בכלכלה, מלבד הדאגה לחלשים ביותר. מדיניות זו נמשכה גם בימים שבהם מפלגת העבודה היתה חברה בממשלה. עם זאת, בתקופה זו גדלה ההוצאה הממשלתית על תשלומי הרווחה בחוקים שחוקקו קודם לכן, במיוחד לאחר גל העלייה הגדול ממדינות חבר העמים בשנות ה-90, שבו היה משקל רב לאוכלוסיה המבוגרת. ציון הדרך המשמעותי בתקופה זו הוא חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995, שהבטיח אספקת שירותי בריאות ברמה סבירה לכלל האוכלוסיה. בתקופת ממשלת רבין, גם ההשקעות בחינוך גדלו.

2002 ו-2003, שנים של משבר כלכלי, מסמנות את השלב הבא של מדינת הרווחה הישראלית - התקופה הרביעית. סילבן שלום ובנימין נתניהו, שהיו שרי האוצר, הורידו באופן חד את הוצאות הרווחה של הממשלה, והחלו בהקטנת נטל המס.

לפי מחקר חדש של ד"ר מומי דהן, ראש בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, וד"ר משה חזן, ישראל נמצאת כיום במקום ה-23 מתוך 28 מדינות ה-OECD בהוצאות הרווחה של הממשלה, נתון שבולט במיוחד בישראל בשל אי השוויון הגדול. "באחרונה יש התאוששות מסוימת ברכיבים מסוימים, אבל אנחנו משמעותית מתחת לרמה שהיתה בתחילת העשור. הירידות החדות ביותר הן בתחומי הביטוח החברתי והרווחה", אומר דהן.

חינוך חינם, אבל לא שוויוני

אחד המרכיבים הראשונים במדינת הרווחה הישראלית הוא חופשת הלידה, שנקבעה כבר בראשית ימי הביטוח הלאומי ב-1954. מאז מאפשרת המדינה חופשה בתשלום לשלושה חודשים לכל אם טרייה. לפני כמה שנים תוקן החוק, וכיום נמשכת החופשה 14 שבועות. גם אבות יכולים לקחת חופשת לידה, אך חופשה זו מקוזזת מהתקופה שמקבלת האם.

מענק לטיפול בילדים התקבל רק בסוף שנות ה-50, כשחוקק חוק קצבאות הילדים. באותה התקופה קבע החוק קצבה רק לילד הרביעי ואילך במטרה לסייע בעיקר למשפחות במצוקה, כמענה למהומות ואדי סאליב בחיפה - המהומות החברתיות הראשונות בישראל שבהן התקוממו העולים המזרחים, שהגיעו לא מכבר לישראל, על מצבם הכלכלי והחברתי. בשנות ה-70 תוקן החוק כך שהקצבה תינתן לכל ילד, אך הוגבל רק לאלה ששירתו בצה"ל ומאוחר יותר גם לאלה שקיבלו פטור מגיוס, כלומר החרדים. האפליה נגד האוכלוסיה הערבית בוטלה רק ב-1993, לאחר עליית ממשלת רבין לשלטון.

ב-2000 בוצע מהלך המדגים את הפוטנציאל לניצול לרעה של מדינת הרווחה. ח"כ שמואל הלפרט (יהדות התורה) הצליח להעביר הצעת חוק פרטית, שלפיה מהילד החמישי ואילך תגדל הקצבה ל-850 שקל. ההצעה עברה רק בזכות שיקולים פוליטיים של מפלגות הימין, שהצביעו נגד הממשלה בראשות מפלגה העבודה. עלות יישומו של החוק למדינה היתה כ-600 מיליון שקל בשנה. חוק זה בוטל במסגרת הקיצוצים החדים של נתניהו ב-2003.

מאז עבר החוק מורדות ועליות, אך כיום קצבת הילדים, לאלה שנולדו לאחר 2003, נמוכה מכפי שהיתה לפני חוק הלפרט. ככלל, מלבד חופשת הלידה וקצבת הילדים, שאינה משמעותית למשפחות ממעמד הביניים, המדינה לא מסייעת להורים המחפשים מסגרות לילדיהם עד גיל 3. אמנם מאז שנות ה-70 מסבסדת המדינה מעונות יום, אך זה מיושם באופן חלקי: מתוך 300 אלף ילדים עד גיל 3, רק 100 אלף נמצאים במסגרות שמקבלות סבסוד מהמדינה ושייכות לארגונים כמו ויצו, נעמת ואמונה.

הסבסוד מוענק לפי מצב סוציו-אקונומי, ולכן ניתן בדרך כלל רק להורים במצב הכלכלי הנמוך יותר. בגילים 3 ו-4 הורים עדיין משלמים עבור מסגרות הילדים, אם כי סכום נמוך יותר, לגני הילדים העירוניים. מצב זה אמור היה להשתנות עם קבלתו של חוק חינוך חובה מגיל 3 ב-1984, אך החל ב-1985 נדחה החוק מדי שנה באמצעות חוק ההסדרים. לכן נותר החוק בעינו - חינוך חינם מגיל 5 עד 18. סטודנטים נדרשים לשלם עבור השכלה גבוהה, אך המדינה מסבסדת את שכר הלימוד, שהיה גבוה הרבה יותר אלמלא כן.

לדברי פרופ' חיים אדלר, חתן פרס ישראל בחינוך, ישראל אמנם מיישמת את העיקרון הבסיסי של מתן חינוך חינם לכלל האוכלוסיה - אך התחום טעון שיפור, בעיקר בנוגע לתופעת החינוך האפור: שיעורים פרטיים והוצאות אחרות של הורים במערכת החינוך.

השתתפות משקי הבית בהוצאה הלאומית לחינוך היא 7%, ובהשכלה הגבוהה ההשתתפות היא 16%. כמו כן, חלק ניכר מההוצאות הנוגעות לחינוך העל יסודי נעשות באמצעות הרשויות המקומיות, ולפיכך נוצרים פערים בין רשויות חזקות לחלשות. "במדינת רווחה החינוך אמור להביא לצמצום פערים", אומר אדלר, "אבל אם חמשת העשירונים החזקים קונים שירותי חינוך לילדיהם, ברור שהפערים לא מצטמצמים אלא גדלים. אם תוסיף לזה את העובדה שדין רשויות כמו תל אביב, רעננה והוד השרון אינו דין מקומות כמו רהט ודימונה, תגיע למסקנה שאמנם מבחינה פורמלית יש מדינת רווחה בתחום החינוך, אבל חסרה העדפה מתקנת כדי שזו תהיה מדינת רווחה של ממש".

אחת הבעיות החברתיות החריפות הקשורות למדינת הרווחה היא מימון החינוך החרדי, שנעשה בין השאר כדי להעמיד בעתיד עובדים מקצועיים שיפתחו את החברה והכלכלה. העובדה שהציבור החרדי אינו לומד את מקצועות הליבה מנוגדת לכל ההיגיון של מדינת הרווחה. "זו אנומליה של ממש", טוען אדלר. "קבוצה מסוימת זוכה לשירותי חינוך ככל האחרים, אבל אינה חושפת את ילדיה לתכנים המתבקשים כדי לתפקד בחברה מודרנית, וכשהם גדלים הם נופלים למעמסה על הציבור. זה אבסורד שאין לו אח ורע בעולם".

פחות אבטלה, יותר עניים

מדיניות הרווחה, כלומר הקצבאות שמעביר הביטוח הלאומי לאוכלוסיות הנזקקות לכך, נהפכה לקמצנית יותר ב-20 השנים האחרונות - וביתר שאת בעשור האחרון. לפי המחקר של דהן וחזן, ב-2008 הוציאה ישראל על הוצאות ביטוח חברתי ורווחה כ-11% מהתוצר לעומת 16% במדינות ה-OECD. כמו כן, משקל ההוצאות החברתיות מהתוצר ירד בין 2003 ל-2009 מ-14.5% ל-12.4%.

אחד התשלומים החשובים ביותר שמעביר הביטוח הלאומי הוא קצבת האבטלה. עד 1972 עובד שפוטר ממקום עבודתו לא היה זכאי כלל לדמי אבטלה, בעיקר בשל התפישה של מפא"י בשנות ה-50 וה-60 שדמי אבטלה מנוגדים לאתוס העבודה מימי ראשית הציונות ובגלל החשש לעידוד פרזיטיות בקרב האוכלוסיה. המיתון הגדול של 1966 הוביל לקריאה ציבורית להנהגת דמי אבטלה. "דמי אבטלה הם עניין שקשור לסיכויי העסקה או הפסקת עבודה של אדם, ובמובן הזה הם ביטוח, כי זה יכול לקרות לכל עובד", אומר ד"ר מומי דהן. "זה נכון במיוחד במשק הישראלי, שחשוף לתנודות יותר מאשר מדינות אחרות".

למרות זאת, ב-2002-2003 קוצצו דמי האבטלה והוחמרו התנאים לקבלתם. בין היתר, הוארכה תקופת הזכאות לקבלת דמי אבטלה מחצי שנת עבודה ברצף לשנת עבודה, מתוך תפישה שהקיצוץ בדמי האבטלה יסיט יותר אנשים לשוק העבודה. כחלק מתפישה זו, קוצצו גם קצבאות הילדים ונחתכו בחדות גם קצבאות הבטחת ההכנסה, במיוחד לאמהות חד-הוריות.

"הבטחת הכנסה היא חקיקת גג לכל אותם מצבים שבהם לאדם אין הכנסה או שיש לו קצבה נמוכה למינימום של קיום", אומרת אחדות. "החוק הזה אומר: אם אתה במצוקה כלכלית או במשבר, לא חשוב בן כמה אתה, המדינה תעזור לך. במשך השנים גדלו מאוד הוצאות המדינה עבור חוק זה - היתה לנו עלייה גדולה מחבר העמים שעמה הגיעו קשישים רבים ללא כל הכנסה. מלבד זאת, רבים מהאוכלוסיה הוותיקה העדיפו לקבל קצבה".

אם בוחנים את העשור הראשון של המאה ה-21, ההנחה שקיצוץ בקצבאות יוציא יותר אנשים ממעגל העוני לא הוכיחה את עצמה. שיעור האבטלה אמנם צומצם והוא כעת 6% בלבד, לעומת 10% במשבר של 2002-2003, אבל העוני לא פחת, בין היתר בגלל עלייה בשיעורי העוני בקרב אלה שעובדים. חלקן של המשפחות העובדות מכלל המשפחות העניות עלה ב-40% בין 2002 ל-2009.

ד"ר דניאל גוטליב, סמנכ"ל מחקר בביטוח לאומי, מסביר שהעלייה בשיעור העניים העובדים קשורה לחוסר אכיפה מספקת של חוקי העבודה. "לא לחינם המליץ ה-OECD על הגדלת צוות הפקחים במשרד התמ"ת מ-68 עובדים כיום לכ-220 עובדים". לדבריו, ההתפתחויות בשנים האחרונות בתחום התעסוקה מעידות על כך שמלבד החרפת התנאים לקבלת קצבאות, דרושה גם מדיניות אקטיבית ומשמעותית לשיפור השכר.

כיום שיעור העניים בישראל הוא 20%, לעומת 11% בממוצע במדינות ה-OECD. דו"ח של הארגון שהתפרסם החודש קובע כי מאז 1985 הורע מצבו של העשירון התחתון בישראל יותר מאשר בכל מדינה אחרת בארגון. הדו"ח קבע שהקיצוץ בתשלומי הרווחה תרם לגידול באי השוויון אפילו יותר ממדיניות המס.

"תוכנית ביטוח האבטלה בישראל נהפכה לאחת מהפחות נדיבות בקרב מדינות הרווחה בעולם", אומר פרופ' ג'וני גל, דיקאן בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. "הקיצוצים בקצבאות היו צעדים דרמטיים שפגעו קשות באוכלוסיה ענייה, ללא הצדקה. הם הפרו את האיזון בין הרצון לעודד אנשים לצאת לעבודה לבין פגיעה ברווחת האדם".

גיל הזהב, ללא כסף

חוק קצבת הכנסה לקשישים נכנס לתוקפו ב-1954 כשנוסד הביטוח הלאומי. אז, רוב המשק בוטח באמצעות ביטוחים במגזר הציבורי - אם באמצעות הקרנות ההסתדרותיות או פנסיה תקציבית מטעם הממשלה. ואולם ככל שהמשק נפתח לתחרות, העובדים החלשים יותר, או כאלה שהעדיפו לא לחסוך, נותרו ללא פנסיה.

ב-2008 נכנס לתוקף חוק פנסיה חובה, שקבע כי כל עובד מגיל 21 ועובדת מגיל 20 זכאים להפרשות של 2.5% ממשכורתם עבור ביטוח פנסיוני, בקרן פנסיה שתיקבע. החוק בעצם הכריח את המעסיקים להפריש כסף לפנסיה, ולכן הוא נחשב למתקדם במונחים של מדינת רווחה, מכיוון שהוא מבטיח את המינימום גם לחלשים ביותר.

ב-2003 הלאימה המדינה את קרנות הפנסיה ההסתדרותיות שהקיפו אלפי עובדים, והיו שרויות בגירעונות כבדים בשל ניהול לקוי ואף מושחת. מצד אחד הצילה המדינה פנסיה של מאות אלפי עובדים, כשהקימה את חברת עמיתים, המנהלת את הקרנות האלה מאז. מצד שני, צעד זה הרחיב את המדיניות שלפיה רוב כספי הפנסיה של העובדים בישראל מוזרמים לשוק ההון.

בראיון שהעניק בנימין נתניהו ל-TheMarker ב-2007, כשהיה ראש האופוזיציה, הוא הודה שהמהלך ההוא נבע יותר מהרצון לשכלל את שוק ההון ופחות מהצורך להציל את קרנות הפנסיה. המהלך המשלים היה רפורמת בכר ב-2005, שקבעה כי ניהול כספי הפנסיה והגמל יועבר מהבנקים לבתי ההשקעות. אמנם התחרות בשוק ההון על ניהול כספי הפנסיה גברה - דבר שהיה אמור להיטיב עם הציבור - אבל מחקרים מראים שלרוב הציבור אין את הידע הדרוש כדי לעשות את הבחירה הנכונה.

מחקר של ד"ר מומי דהן, שעתיד להתפרסם ברבעון הישראלי לכלכלה, מראה שגם כלכלני משרד האוצר קיבלו החלטות לא רציונליות בכל הקשור לקרן הפנסיה האישית שלהם. מלבד זאת, שוק ההון מתנהל באופן לא יעיל, בשל ריכוזיות גבוהה וניגודי עניינים. "האמירה של נתניהו על הפנסיה חושפת את ההיגיון בדילול ובפירוק מדינת הרווחה - הותרת שלד של שירותים שעל בסיסו הישראלים נאלצים להוציא הוצאות פרטיות גבוהות", אומר פרופ' דני גוטווין. "נכון שקיים חוק פנסיה חובה, אבל הוא בעצם מצומצם מאוד. הייתי מעדיף חוק פנסיה חובה שיקבע שההכנסות העתידיות של הקשישים לא תלויות בכמות התספורות שאילן בן דב רוצה לעשות".

דהן סבור אחרת. "הפנסיה צריכה להיות קומבינציה של מנה בסיסית, קצבת הזיקנה שהממשלה מספקת באמצעות הביטוח הלאומי עבור החיים אחרי גיל פרישה, ורגולציה של שוק הביטוח הפנסיוני, שהוא פרטי לכאורה. בעיקרון זה המצב כיום, אבל הקצבה שניתנת דלה מדי והרגולציה, שמבוססת על ההנחה שאנשים מסוגלים לקבל החלטות מושכלות לגבי החיסכון הפנסיוני, לא מתאימה. כשלב ראשון לתיקון המצב, צריך שבכל ארגון יהיה מישהו שמופקד על הייעוץ הפנסיוני לעובדים. אני מניח שלא בלתי אפשרי לעגן זאת בחקיקה".

באחרונה תבעו כמה ח"כים להחזיר את אחריות המדינה לפנסיה. משרד האוצר מתנגד למהלך. לדברי בכיר באוצר, "נכון שדמי הניהול גבוהים יותר לעומת התקופה שלפני רפורמת בכר, אבל לבנקים היו הרבה עמלות אחרות ובתי ההשקעות מראים תשואה גבוהה יותר. הרגולציה כיום חזקה יותר בעקבות המלצות ועדת חודק שהתקבלו ב-2010. התספורות של היום הן מהתקופה שלפני המלצות חודק. אנו מודעים לסוגיה של אי יכולת הציבור לבחור את מסלול הפנסיה המועדף עליו, ולכן קבענו מסלולים של ברירת מחדל שלפיהם מי שאינם בוחרים מנותבים למסלול המתאים לקבוצת הגיל שלהם. לדעתנו, לאט לאט הציבור יהיה מודע לסוגיות פיננסיות. עובדה שבתחום המשכנתא הוא כן יודע לקבל החלטות".

 

רמת שירותים גבוהה, והרבה בעיות

חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק רק ב-1995. החוק קובע שלכל אזרח יהיה ביטוח בריאות, ומגדיר סל שירותים ("סל הבריאות") שאותו מממן ביטוח הבריאות. לפני חקיקת החוק חיו כ-7% מהאוכלוסיה ללא ביטוח בריאות. בהשוואה בינלאומית רמת שירותי הבריאות בישראל טובה: במדדים של תוחלת חיים ותמותת תינוקות, המצב בישראל טוב מהממוצע במדינות ה-OECD.

בשנות ה-50 וה-60 השקיעה המדינה משאבים במערכות הבריאות, אבל נוצרו פערים גדולים בין קופות החולים והשירותים שהן מספקות. קופות החולים מכבי ומאוחדת לא קיבלו חולים קשישים וחולים עם מחלות כרוניות, והעדיפו חולים עם הכנסה גבוהה יותר לנפש. כ-80% מהישראלים היו מבוטחים בקופת חולים כללית, שקיבלה את חברי ההסתדרות הכללית בלבד. סכנה מיידית לפשיטת רגל של הכללית, שנכנסה לגירעונות גדולים (גם מכיוון שאצלה היו יותר קשישים וחולים), הובילה לאימוץ החוק ב-1995.

ואולם ההבטחה הגדולה שלו התפוגגה במהלך השנים, בשל הפרטה חלקית של המערכת באמצעות הביטוחים המשלימים של קופות החולים. הצעד הזה הובל על ידי משרד האוצר ב-1998 כדי לעודד תחרות בין הקופות, מאחר שהן לא יכלו להתחרות ביניהן על סל הבריאות הבסיסי. "שלוש השנים בין 1995 ל-1998 היו טובות מאוד במובן של מתן שירותים באופן שוויוני ואוניברסלי, אבל מאז יש הידרדרות אטית", אומר ד"ר דני פילק, רופא וראש החוג לפוליטיקה ולממשל באוניברסיטת בן גוריון. "הביטוחים המשלימים התפשטו במהלך השנים, גם בגלל שחיקה בסל הציבורי. המנגנון של עדכון הסל לא מביא בחשבון דברים כמו עלויות טכנולוגיות חדשות או גידול באוכלוסיה. לכן, במונחי השקעה לנפש הסל נשחק".

הביטוחים המשלימים, המאפשרים לחברי הקופות לרכוש מוצרים שאינם בסל הבריאות, הגדילו את שיעורי ההשתתפות של האזרחים בהוצאות הבריאות. כיום 42% מההוצאה הלאומית לבריאות הם הוצאה פרטית של האזרחים, לעומת 28% בממוצע במדינות ה-OECD. "יש גם דברים טובים בשיטה", טוען גל. "כיום היקף שירותי הבריאות רחב יותר וברמה גבוהה יותר. השיטה פרוגרסיבית יותר, כך שמי שיש לו יותר כסף משלם יותר, ובעצם מסבסד את שירותי הבריאות לאוכלוסיות החלשות. אבל עדיין קיים פער במערכת".

אחד הדיונים הגדולים ביותר במערכת הבריאות כיום הוא על השר"פ - שירותי רפואה פרטיים בבתי חולים ציבוריים. משרד האוצר מתנגד לפתיחת שערי בתי החולים לשירותים פרטיים. לצד הוויכוח, עומדת ההשקעה של המדינה במשאבים הפיסיים והתשתיות של מערכת הבריאות. לפי המחקר של דהן וחזן, משקל הוצאות הבריאות בתוצר כיום נמוך ב-11% לעומת 1995. ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל נמוכה מהממוצע ב-OECD - 7.9% מהתוצר לעומת 9.6%.

האוכלוסיה הישראלית צעירה יותר, ולכן נזקקת לפחות הוצאות בריאות. אך דו"ח חדש של ה-OECD חושף את ההידרדרות במערכת הבריאות גם בהתחשב בגיל האוכלוסיה. כך, למשל, שיעור תפוסת המיטות באשפוז בישראל הוא 96.3%, לעומת 76% בשאר המדינות.

להערכת מומחים, הירידה בהשקעה הממשלתית במערכת הבריאות תתבטא בבריאות האוכלוסיה בטווח הארוך. לדברי פילק, מאבק הרופאים המתמחים היה קשור באופן בסיסי לסוגיה זו. "במהלך השנים לא השקיעו מספיק בתשתיות בריאות - חסרות מיטות, חסרות אחיות, ותנאי ההעסקה של הרופאים והמתמחים לא טובים. הצירוף של כל הדברים האלה מביא לפגיעה בשירותי הבריאות שהאזרח מקבל".

דיור ציבורי ז"ל

המקרה של חוק הדיור הציבורי מדגים את הכרסום העמוק שחל במהלך השנים בתפישת מדינת הרווחה. עד 1998, מועד חקיקת החוק, המדינה מכרה לדיירי הדיור הציבורי 280 אלף דירות מתוך 400 אלף שנבנו. מטרת החוק שיזם הח"כ דאז, רן כהן (מרצ), הוא לאפשר לשאר הדיירים, שהיו במצב הכלכלי הקשה ביותר, לקנות את הדירות. החוק קבע שעד 85% מערך הדירה ישולם באמצעות מענק מהמדינה, ובכך איפשר לרכוש את הדירות במחיר מוזל. הנדבך השני של החוק הוא שהכסף שיתקבל ממכירת הדירות ישמש לבניית דירות חדשות של שיכון ציבורי.

אלא שהחוק הוקפא שוב ושוב במסגרת חוק ההסדרים, ובאחרונה הוקפא שוב עד 2016. בפועל, המדינה מיישמת לפחות חלק אחד של החוק, הנוגע למכירת הדירות. מאז סוף שנות ה-90 נמכרו עשרות אלפי דירות, ולקופת המדינה נכנס סכום של כ-2.75 מיליארד שקל. כמיליארד שקל מהם הועברו לסוכנות היהודית ולארגונים יהודיים בארה"ב, בנימוק שגופים אלה סייעו בבניית דירות בעבר - דבר שעורר תרעומת רבה בקרב ארגונים חברתיים וח"כים, שהתפלאו על כך שכסף שמיועד לאוכלוסיות חלשות מועבר לגופים עשירים. "יש כסף להקמת דיור ציבורי בישראל, כפרי של החוק שחוקקתי", אומר כהן. "למרות זאת, משרד האוצר פשוט לא נותן לבנות. זה כסף שחייבים להוציא לבנייה. העובדה שחלקו הועבר ליהדות ארה"ב היא שערורייה".

כל הסוגיות האלה, ולא מעט אחרות, הופיעו בצורה כזו או אחרת על שלטים בהפגנות הקיץ. כהן, שהיה סגן שר השיכון בעבר, סבור שאפשר לעשות יותר לפחות בתחום הדיור. "בשיתוף פעולה נכון בין המדינה, הרשויות המקומיות והקבלנים אפשר להגיע למצב שבו שליש מהדירות הנבנות יהיו בסדר גודל של שניים-שלושה חדרים, ויימכרו או יושכרו למעמד הביניים. אפשר לקבוע, לדוגמה, שדירה כזו לא תימכר במחיר גבוה מ-25% מההכנסה הפנויה של זוג צעיר".

אחרים סקפטים לגבי עצם הרצון של הממשלה לבצע תוכניות הכרוכות בהוצאה תקציבית. "לדעתי, אם יהיה שינוי כלשהו בתחום הרווחה בעקבות המחאה, זה יהיה בתחום החינוך", אומר רוזנהק. "הסיבה לכך היא שגם נתניהו ואנשים המאמינים בדרכו הכלכלית סבורים שהפניית תקציבים לחינוך היא דרך נכונה לפיתוח כלכלי וחברתי. כמעט כל שאר התחומים של מדינת רווחה נוגדים את האידיאולוגיה שלהם".

הוויכוח, בסופו של דבר, ייושם בקלפי, שם יבוא לידי ביטוי הכוח הפוליטי האמיתי של המחאה החברתית. אז יצטרך האזרח לעשות את הבחירה הפשוטה: האם הוא מעדיף ממשלה שתגבה ממנו יותר מסים אבל גם תדאג לרמה גבוהה יותר של שירותים ציבוריים ולשכבות החלשות, או שהוא מעדיף לשלם פחות מס, לקנות יותר שירותים בשוק הפרטי, ושהחלשים ביותר יקבלו פחות. "אי אפשר להתמודד עם עוני ופערים חברתיים בלי הוצאה חברתית גדולה יותר", אומר גל. "המחאה החברתית היתה בעצם הבסיס לעניין הזה. אנשים אמרו: יש לנו מדינה צומחת וכלכלה חזקה, אז למה אין לי גישה לשירותי החינוך, הבריאות והרווחה שאני זקוק להם? ולמה 20% מהאוכלוסיה נמצאים מתחת לקו העוני? לישראל יש משאבים ליהפך למדינת רווחה נגישה ונדיבה יותר. זה לא קורה כי הממשלה פשוט לא מוציאה מספיק כספים כדי לממן את זה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#