אריקה לנדאו - האשה שלימדה את כולנו לשאול שאלות - מגזין שנתי - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אריקה לנדאו - האשה שלימדה את כולנו לשאול שאלות

יותר מ-40 שנה מנהלת ד"ר אריקה לנדאו את המכון ליצירתיות ולמצוינות מצריף צנוע בתל אביב. אחרי שחינכה קרוב ל-40 אלף ילדים מחוננים, היא מחפשת מחליף שימשיך את המפעל המפואר שהקימה

4תגובות

בעשורים האחרונים נהפכה היצירתיות לשם קוד להצלחה. אין עוררין על כך שלצד אחיותיה המוכרות יותר, ההתמדה והכישרון, יש לה תרומה מכרעת להצלחה במדע, בניהול וביצירה. ישראל נחשבת למדינה יצירתית בשורה ארוכה של תחומים, ואם מחפשים אדם בודד שתרם לפיתוח היצירתיות של ילדי ישראל מגיעים מיד לד"ר אריקה לנדאו - פסיכולוגית ופסיכותרפיסטית שאחראית ישירות לטיפוחם היצירתי של כ-40 אלף מהמוחות המחוננים בישראל, שלמדו בחוגי העשרה במכון לקידום נוער ליצירתיות ולמצוינות שהקימה ב-1969 בתל אביב.

המכון הייחודי הוקם במטרה לטפח את החשיבה היצירתית של ילדים מוכשרים בני 5-15. לצד סיפוק צורכיהם השכליים ניתן דגש מיוחד, ברוח מחקריה וגישתה של לנדאו, גם לסיפוק צורכיהם הרגשיים והחברתיים. בין הילדים שפיתחו את היצירתיות שלהם בחוגי המכון ונהפכו לדמויות מוכרות אפשר למנות את שר האוצר ד"ר יובל שטייניץ, מפקד חיל האוויר לשעבר האלוף במיל' אליעזר שקדי, יזם הטכנולוגיה ינקי מרגלית, דיקאן הפקולטה למדעי המחשב בטכניון פרופ' אלי ביהם, יזם חברת בטר פלייס שי אגסי, ואנשי רוח ותרבות כמו הבמאי והמפיק יואב צפיר, הסופר אתגר קרת, התסריטאים דנה מודן ועוזי וייל, העיתונאים אלון בן דוד ואיתי אנגל, ומגישי הטלוויזיה גיא זהר ויעקב אילון.

כיום פועל המכון בתל אביב ובשתי שלוחות, בראש העין ובהרצליה, ומציע לילדים עשרות פעילויות בתחומי מדעי החלל, המדעים המדויקים ומדעי הרוח. אולם למרות החיוניות הרבה של המכון, הוא ייאלץ להתמודד בעתיד עם שינויים לא פשוטים: לפני כמה שנים חלתה לנדאו, והיא מחפשת כיום אדם שיוכל להחליף אותה בהובלת המכון. המכון, שהיה חדשני בשעתו, מתמודד כיום גם עם פירות הצלחתו: חוגי המצוינות נהפכו לנחלת מוסדות רבים, הן בשעות העשרה בבתי הספר והן במרכזי טיפוח מצוינות אחרי שעות הלימודים.

לנדאו, 80, נחשבת לאדם דעתן המנהל ביד רמה וקפדנית את מפעל חייה. היא העבירה ארבע שנים במחנה ריכוז ועלתה לישראל כנערה צעירה. היא שיקמה את חייה, והיא מרבה להזכיר את בן זוגה, שלומי לנדאו ז"ל, שהשפיע עליה רבות וסייע לה להתבגר ולהתגבר על מוראות המלחמה.

בגיל 30 החלה ללמוד באוניברסיטת תל אביב, ואת הדוקטורט השלימה בגרמניה. בין השאר למדה אצל ישעיהו ליבוביץ ומרטין בובר. לנדאו קנתה שם עולמי כחוקרת בזכות הגישה היצירתית שפיתחה לחינוך ילדים ובני נוער, ופועלה בולט במיוחד נוכח העובדה שהחינוך בישראל מותיר מאחור דווקא את הילדים המחוננים: השיעור מתקציב החינוך המופנה לטיפוחם נמוך מאוד.

מה מטרת החינוך בעינייך?

"להכין את הילד לחיים. כשאתה שואל הורים מה המטרות של הורות טובה, הם עונים 'שהילד יהיה מאושר'. אבל אושר הוא עניין רגעי, ולא החינוך מביא לאושר. אושר אנחנו יוצרים בעצמנו. מטרת הורות טובה היא ללמד את עובדות החיים. אתה לא יכול להרגיש אושר אם לא הכרת את הסבל.

"מטרת החינוך היא גם ללמד את הילד לחוות באמצעות רגשות, ותוך מענה לצרכים חברתיים. כשאני יושבת עם בני גילי, כל מלה שנייה שלהם היא 'שכחתי'. אבל אני זוכרת. גיליתי שהיכן שלמדתי רק עם השכל הדברים נשכחו, אך במקום שבו יש רגש זה אף פעם לא נשכח. לכן אני מאמינה בחינוך שאינו באמצעות עובדות או ידע, אלא באמצעות שאלות. השאלה, אמרו אנשים חכמים ממני כמו אלברט אינשטיין, פותחת את העולם, בעוד ידע סוגר את העולם. בשאלה מסוגננת היטב יש חצי פתרון.

"אתן לך דוגמה: אצלנו במכון מדברים על מים, שההרכב הכימי שלהם הוא כך וכך. אומרים לילדים: 'בואו נצא החוצה ונדבר על מים. מה זה מים בשבילך?' אחד אומר 'ניקיון', השני אומר 'צימאון', השלישי אומר 'לנסוע עם אבא לים בשבת', הרביעי אומר 'אנרגיה וכוח שיש למים'. פתאום העולם פתוח".

אבל הילדים לא יכולים לדעת הכל בעצמם. מי ילמד אותם את הנוסחה שמבטאת את ההרכב הכימי של המים?

"הם כבר יודעים! ילד לא שואל כדי להבין, אלא מתוך חשיבה ורצון לדעת עוד. אינשטיין אמר 'אני לא מפורסם כי הבנתי משהו שאחרים לא הבינו, אלא כי ראיתי דברים שלא ראו קודם'. הוא התכוון לכך שאף אחד אחר לא עמד במקום שבו הוא עמד, שאיפשר לו לראות את הדברים כפי שראה אותם ולהגיע להישגים ייחודיים. הוא השתמש ביצירתיות. כשילד שואל שאלות הוא לא רוצה לדעת, כמו שהוא רוצה להיות בקשר אתך. כשהוא שואל משהו יש לשאול בחזרה: מה אתה חושב על זה? כך הילד לומד להביע את עצמו ולחשוב על הדברים לפני שהוא שואל.

"צריך לאפשר לילדים להתנסות. אנחנו צריכים להבין שמטרת החינוך היא לא לדעת, כי אם לחוות. המטרה צריכה להיות מורכבת גם מהרגשות שלי, מהמודעות העצמית שלי ומהאינטראקציה החברתית שלי. כשהייתי ילדה הלכתי לשיעור עברית והיתה שם קופה של הקרן הקיימת. אבא שלי דאג שתמיד יהיה לי כסף לתרום, וכך הרגשתי שבניתי את ישראל. כשמחנכים ילדים צריך לפרוט את המעשים לכסף קטן כדי שיפנימו".

מה החשיבות של הרגש בתהליך היצירתי?

"לא מלמדים ילדים מספיק על השפעת הרגשות. לכן המורים שלי מלמדים את הילדים לא רק לראות, אלא להתבונן. לא רק לשמוע, אלא להאזין. לא רק לגעת, אלא לחוש. אלה הם הכלים לגישה יצירתית: השכל, הרגש והצורך החברתי. לשמוע את הזולת, לשמור את הרגעים של היחד, שנעים ונחמד. כך אני מגיעה למחוננות בכל העולמות של הילד, כולל העולם הפנימי שבו הוא חי. אני מחזקת את העולם הפנימי ומרחיבה את השאלות".

לנדאו מסבירה כי בעזרת השאלות לומדים הילדים לתאר מצב קיים, מפתחים את ביטחונם העצמי ומפיקים מידע חדש מניסיון חייהם. נדבך נוסף שהיא מטיפה לו הוא להאזין לזולת ולא לפסול מיד את דבריו. "חלק מהעבודה שלנו אתם היא לדחות את השיפוט ואת הביקורתיות. שיפוט חוסם יצירתיות. הבעיה היא שבישראל אין דיאלוג אלא ויכוח".

ללמד גם את הסבא

לפני כשני עשורים החלה לנדאו לקיים חוגים להורים לילדים מחוננים. לפני כעשור החלה להפעיל גם חוגים לסבים ולסבתות, שעודדו אותם לתרום מניסיונם לילדים ולהיות מעורבים בחייהם. "ההורים כיום מעודכנים מאוד, אבל במקרים רבים אין להם פנאי רגשי להתמודד עם השאלות של הילד. הם חוזרים עייפים מהעבודה. התוצאה היא כעס על הילד ששואל הרבה שאלות. אבל כשהסביבה לא מקבלת את היצירתיות, הילד יפסיק להיות יצירתי. ההורים מחפשים תשובות לילדים, ואצלנו הם לומדים לשאול את השאלות בחזרה ובכך לטפח אותם.

"גם הסבים מעורבים היום. כשאני עליתי ארצה הסבים דיברו יידיש או ערבית ולא היתה להם שום השפעה על הנכדים, אבל בשנים האחרונות יש לסבים תרומה עצומה. רואים את השמחה של הילד כשהוא נהנה מניסיון של הסבא. הילד רואה את ההבדל בין ההשקפה שלו לשל אדם מבוגר, ואלה דברים חשובים. בשיחה הראשונה אנחנו שואלים את הילדים: 'מאיפה אתה יודע מה שאתה יודע?'. לפני 40 שנה הם אמרו 'מבית הספר', לפני 30 שנה הם התחילו להגיד 'מהטלוויזיה', ולפני 15 שנה התחילו להגיד בחיוך מאוהב 'מסבא שלי'".

בישראל של היום מעריכים את המחוננים?

"לדאבוני זה רחוק מהערצה. אבל כיום יודעים שילד שמפריע בכיתה הוא לא בהכרח מופרע, הוא יכול להפריע משעמום. ילד מחונן הולך הביתה ורואה תוכנית על טבע, ושואל המון שאלות. במקביל המורה באה הביתה, עושה קניות, מכבסת וקוראת את הכותרות של העיתון, ולמחרת הילד בא עם המון דברים בראש והמורה לא מסוגלת להתמודד. לכן חשוב לי שילד ייכנס לבית הספר אחרי שהיה בשיעור חשיבה יצירתית, ואז במקום להפריע למורה הוא ימצא בעצמו את הסקרנות לשאול את השאלות".

את מאמינה שילדים מחוננים לא צריכים ללכת לבתי ספר מיוחדים אלא לבית ספר רגיל. למה?

"ילדים מחוננים צריכים לחיות עם הממוצעים, והודות להם אנחנו יכולים לשפר את הממוצע. אני מתנגדת לבידוד המחוננים, ואחת הסיבות לכך היא שרגש שייכות מתפתח לאט אצל הילד. אם אני מוציאה ילד בגיל 5 או 6 מהמסגרת שלו, כשהוא עוד לא קשר את כל הקשרים בגן, בבית הספר ובשכונה, אני שוברת את השייכות שמתגבשת בתוכו. הוא מתנתק מהסביבה. כשהוא מסיים את הצבא, הוא חש שזה היה בזבוז כי הוא ממילא לא שייך, והוא לא שייך גם כשמציעים לו בחו"ל לימודים עם יותר כסף. זה שובר משהו, ובמציאות הישראלית זה חשוב במיוחד. כך אנחנו מאבדים אותו".

מה קורה למחונן שלא נתמך מגיל צעיר?

"הוא מפסיק להיות מחונן, או גרוע מכך, פונה נגד החברה. בבתי הסוהר יש אנשים מאוד יצירתיים. כל גניבה דורשת גישה יצירתית, זה כמו ללמוד משהו חדש".

המכון לקידום נוער ליצירתיות ולמצוינות נוסד לאחר שלנדאו חזרה משהות בת שלוש שנים במינכן, שם חקרה את היצירתיות, ובמקביל שימשה נספחת תרבות בשגרירות ישראל בגרמניה. עד שתתפנה משרה באוניברסיטת תל אביב, היא ביקשה לחזור לתפקידה הקודם כמזכירת מוזיאון ארץ ישראל, אך מנהלי המוזיאון העדיפו כי תטפל בפיתוח תחום החינוך. בהשראת חוגים דומים שראתה בגרמניה החלה בפיתוח תוכנית חוגים לילדים ולנוער כגורם משלים ללימודי בית הספר.

את התלמידים הראשונים גייסה דרך מורים שהכירה במכללה בה לימדה, מהם ביקשה לבחור ילדים בולטים בסקרנות ובמהירות מחשבה. באותה התקופה לא היתה מסגרת אחרת לילדים מוכשרים: עיקר מאמצי מערכת החינוך הוקדשו ליצירת חברה שוויונית, ומכך נגזרה עזרה לחלשים ולא למצטיינים. כמה שנים מאוחר יותר, ב-1973, חל שינוי במערכת החינוך, וזו קיבלה על עצמה רשמית את המחויבות לפתח תוכניות למחוננים - והקימה את מה שמוכר כיום כאגף למחוננים ולמצטיינים.

הספרים והמאמרים שכתבה לנדאו תורגמו ל-12 שפות. היא אורחת כבוד ומרצה מבוקשת במדינות רבות, בהן ברזיל, ספרד, וקוריאה הדרומית - שבשלושתן הוקמו מכונים הפועלים בהתאם לתורה שפיתחה. בסוף שנות ה-80 החלה לייעץ לאונסק"ו. "אני עושה הכל ללא כסף כי זה חשוב".

למרות התרומה העצומה של לנדאו לפיתוח מצוינות בישראל, יש כנראה תחום אחד שבו היא הצטיינה פחות: גיוס כספים. למרות תנופת הפיתוח באוניברסיטת תל אביב הסמוכה, המכון שוכן בצריפים מיושנים בחצר האחורית של בית הספר להנדסאים ומפעיל רק שתי שלוחות.

נדמה שללנדאו יש בטן מלאה על משרד החינוך בישראל, אם כי היא לא ששה לעסוק בכך. "כשחזרתי ב-1968 עם הדוקטורט על יצירתיות החלה מלחמה ביני לבינם. הם רצו שאלמד יצירתיות. אמרתי להם 'יצירתיות היא לא נושא, זו גישה'. העברתי השתלמויות מורים לגישה היצירתית, ומשרד החינוך ראה בי אויב כי ביקרתי את שיטתם. אבל את רוב התוכניות שיש כאן, כולל אלה של משרד החינוך, אני יזמתי, ובזכותי יש מחלקה למחוננים במשרד החינוך. אני לא רוצה להיות מרירה אלא ממשיכה בעבודה שלי, ויותר אנשים מדברים על הגישה היצירתית. יותר מורים ומנהלים מבקשים הרצאות והדרכה, וגם ההורים פונים אלי".

העיקר זה ההומור

לנדאו מאמינה בהומור ככלי בלימוד וחוויה, אבל לא הכל היה הומוריסטי בחייה. בספרה האוטוביוגרפי "נתתי לך את כל מה שיש בך" (שנמצא בתהליך כתיבה), שקטעים ממנו פורסמו בחגיגות ה-40 למכון, תיארה לנדאו כיצד ניטע בה הרצון לטפח ילדים כשפגשה במחנה הריכוז את פרופ' רפופורט, מומחה לתולדות האמנות: "אדם שבמקום למלא את המזוודה בבגדים חמים, שיגנו עליו בקור המקפיא של החורף ובנדודים המתישים ממחנה אחד לאחר, בחר לקחת אתו רפרודוקציות של ציירים ידועים. אני זוכרת כיצד הסביר לי... על אמנות הרנסנס, או דן אתי בכובד ראש על ההבדלים בין ציוריו של בוטיצ'לי... הוא מת מרעב וקור, מהייאוש ומחוסר התקווה; אבל האיש הזה לימד אותי להביט על הדברים מסביבי בדרך קצת אחרת גם בתנאים הכי קשים. לימים, לאחר ששרדתי את המחנות... הבטחתי לעצמי להמשיך בדרכו של המורה והמחנך ההוא: לייפות את החיים לילדים סקרנים; לעשות כל שאוכל, בעזרת מורים איכותיים, כדי לטפח ילדים מוכשרים ולהכינם לעתיד. אני מלמדת הומור ואומרת לילדים שאפשר להפוך כל דבר להומור. זה הכלי החשוב ביותר שהיה ליהודים. סכנה משותפת מעוררת את ההומור".

כניצולת שואה, הדלקת המשואה בטקס יום העצמאות היתה השיא בהכרזת הניצחון שלה על התקופה ההיא. "בטקס לחמתי להגיד כמה מלים בניגוד למה שהם הכתיבו לי, אבל הם סירבו. רציתי להגיד לפני המשפט 'ולתפארת מדינת ישראל' את המשפט שכתבתי: 'אני אריקה לנדאו, הבת של רוזה ואוסקר שכנר, אלמנתו של שלומי לנדאו, שלימד אותי שוב מה זאת אהבה אחרי ארבע שנים של מחנות ריכוז. לאהוב אותו, את עצמי, את המדינה הנהדרת שלנו ואת העולם הנפלא שסובב אותנו. הייתי אקטיבית ביחסי להורים שלי, הייתי אקטיבית לגבי האהבה של בעלי והייתי אקטיבית ביחס למדינה שלנו, ונהניתי מכל רגע של העולם. זאת הגישה היצירתית לחיים'. בסוף אמרתי את זה בעת הדלקת המשואה, אבל התבלבלתי ואמרתי 'ליום ההולדת ה-70 של מדינת ישראל' כשזה היה יום ההולדת ה-60".

איך הילדים היצירתיים ישפיעו על עתידנו?

"כשהקימו את אוניברסיטת תל אביב זכיתי ללמוד אצל ליבוביץ פיסיולוגיה של המוח. כבר אז, ב-1959, הוא ניסה להסביר לנו את המונח 'רשת', ואמר שהתגלית הבאה תהיה היחסים בין הדברים. גם כיום ההשתלבות בין השכל לרגש היא הגישה של העתיד: אף פעם לא היינו כל כך קרובים להשתלבות כזו. הגישה היצירתית היא גישת העתיד. היא מחפשת את הדרכים החדשות. היא לא רוצה רק לגלות, אלא גם להתנסות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#