רוצים ילדים, אבל מקשים על אמהות - כך עושים מדינת רווחה בגרמניה - מגזין שנתי - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
המודל הגרמני

רוצים ילדים, אבל מקשים על אמהות - כך עושים מדינת רווחה בגרמניה

מודל הרווחה הגרמני מוכיח את עצמו בשוק העבודה עם עובדים יעילים והכשרות ממוקדות. אבל מחסור במעונות יום לילדים ושמרנות חברתית מאלצים את הנשים לבחור בין קריירה לאמהות, ומערערים על הקיום העתידי של מדינת הרווחה

40תגובות

לפני שנה נסעה צעירה ישראלית עם בנה התינוק לגרמניה כדי לבקר את אמה, שהתגוררה באותה העת בבון. השתיים, שתיכננו לטייל כמה ימים, ביקשו לשאול כיסא תינוק למכונית מאחד ממכריה של האם. מהר מאוד התברר להם שהמשימה הרבה יותר מאתגרת ממה שחשבו. חבר שאל חברה, שביררה אצל מכר, שהתעניין אצל שכנה - אך הכיסא המיוחל לא נמצא, מפני שלאף משפחה לא היו ילדים. אחד המכרים התאמץ ונזכר שיש לו זוג חברים ותיקים בקלן, שמרוחקת כ-30 ק"מ מבון, והוא חושב שאולי יש להם ילד, אבל הוא לא בטוח. בסופו של דבר הפתרון הגיע דרך שירותיה היעילים של חנות מקוונת למוצרי תינוקות.

הנה עוד סיפור שממחיש את אותו העניין: יום רביעי, שעה 17:00. בזמן שמתחיל להחשיך בחוץ, כפי שאופייני לנובמבר, ממרכז הקניות השכונתי נשמעת המולה. אבל ההרגשה בכל זאת שונה מביקור בקניון בישראל. למרות הקונים הרבים, אין הרבה רעש. ברקע אין קולות של "אמא, תקני לי", "הוא התחיל", "אם לא תפסיק, הולכים הביתה". לא נשמעות צעקות, בכיות, צחוקים וריבים. לא צריך לפלס דרך בין עגלות ודחיפות. במקום כמעט אין ילדים.

הסצנה הזאת התרחשה בפרנקפורט, גרמניה. לא מדובר ביום חג שבו ילדים מתחת לגיל 12 נשארים בבית ורק ההורים יוצאים לקניות. במדינה שבה שיעור הילודה הממוצע הוא 1.36 ילדים למשפחה, לכמחצית מהמשפחות יש ילד אחד וארבע מתוך עשר נשים בנות 25-49 חיות במשקי בית ללא ילדים - זאת המציאות.

ישראל היא לא דוגמה מייצגת בכל הקשור לילודה. שיעור הפריון בישראל - כשלושה ילדים לאשה - הוא הגבוה ביותר בין מדינות ה-OECD, ומושפע מפריון גבוה יותר אצל נשים חרדיות (בממוצע 6.5 ילדים) ודתיות (4.2 ילדים). אבל גם ביחס ל-OECD הממוצע בגרמניה נחשב לנמוך במיוחד. למעשה, מאז 1983 הוא קטן מ-1.5, מה שהופך את גרמניה למדינה עם היסטוריית הפריון הנמוך הכי ארוכה באירופה.

בהיבט הכלכלי לפחות, מדובר בבעיה מהותית. יותר אנשים מתים מאשר נולדים בגרמניה, והאוכלוסיה מתכווצת. כיום יש 82 מיליון תושבים במדינה, אבל לפי התחזיות, עד 2050 יפחת המספר ל-69 מיליון. בגלל מיעוט הילדים וריבוי המזדקנים, השיעור של האוכלוסיה היצרנית ילך ויירד, כך שהנטל יתחלק על פחות אנשים. במוקדם או במאוחר המערכת הסוציאלית לא תוכל לעמוד בעומס ותקרוס.

MarkerWeek ארכיון

מדיניות הרווחה של גרמניה, שיש לה שורשים היסטוריים עמוקים, מתנהלת על פי מודל שמרני שהעיקרון שלו הוא מערכת רווחה ציבורית נרחבת - עם דגש על תעסוקה. הגרמנים הם חסכנים, חרוצים ומאורגנים, האנטיתזה של מדינות כמו יוון או ספרד. הגרמנים בזים לבטלנות היוונית, ולא התפתו למסיבת הצריכה הענקית של מדינות אחרות. הבנקים בגרמניה אמנם נמצאים בחשיפה גדולה למשבר, עם איגרות חוב של ארה"ב, יוון, אירלנד ואיסלנד, אבל בגרמניה לא היתה בועת אשראי, מחירי הנדל"ן לא זינקו, האבטלה נשארה נמוכה יחסית והיא מצליחה להציג צמיחה.

המטרה של מדיניות הרווחה הגרמנית היא לספק רשת ביטחון לכל האזרחים, כך שהמדינה מאפשרת הטבות סוציאליות שנחשבות נדיבות - ומתבטאות בתמיכה במעוטי יכולת, במערכת רפואה ציבורית, בלימודים אקדמיים חינם, בתשלום דמי אבטלה לתקופה של 12 חודשים עבור מי שעבד שנתיים, בהשקעות בהכשרת עובדים, בקצבאות ילדים, בדמי לידה למשך 14 חודשים וכמובן בפנסיה.

ומאיפה מגיע הכסף? מהעובדים. ההכנסות ממסים בגרמניה ביחס לתמ"ג גבוהות יחסית לישראל (37% לעומת 31% בישראל) אבל נמוכות משמעותית מהמדינות הנורדיות (42%-48% מהתמ"ג). מעבר למס הכנסה, משלמים הגרמנים גם השתתפות סוציאלית - שכוללת ביטוח רפואי, ביטוח מאבטלה, ביטוח סיעודי ופנסיה - שמגיעה ל-40% מהשכר ומתחלקת שווה בשווה בין העובד למעסיק.

לכן, אם הכוח היצרני יפחת, המשק הגרמני ייכנס לסחרור מסוכן. הכלכלן ד"ר הילמר שניידר, ראש תחום המחקר בנושאי מדיניות שוק העבודה ב-IZA, מכון בינלאומי למחקר כלכלי בתחום שוק העבודה, מסביר איך יכול להיווצר מעגל בעייתי. "כשהנטל על העובדים והמעסיקים יעלה מפני שיש פחות עובדים, גם עלויות העבודה יעלו. מאחר שגרמניה היא יצואנית מובילה שחשופה לביקושים מהעולם, ההתייקרות של עלויות העבודה תשפיע על התחרותיות של החברות. התוצאה תהיה שחברות ייאלצו לפטר עובדים, יצליחו לייצר פחות, הנטל על כל עובד ומעסיק יעלה ושוב יגדלו עלויות העבודה ותקטן התחרותיות. כשהמעגל המסוכן הזה יתחיל - ואני לא אומר שזה כבר קרה, אלא שזה סיכון - הוא יסתיים בבלגן גדול".

בגרמניה מודעים היטב לבעיה, והממשלה של אנגלה מרקל (גם היא, אגב, חסרת ילדים) מנסה לפעול בעניין. ב-2006 מינתה מרקל את אורסולה פון דר ליין, אמא לשבעה, לשרה לענייני משפחה. בתקופתה נקבעו "דמי הורות" לאחר לידה, שכוללים תשלום של 14 חודשים, בהנחה ששני ההורים חולקים חופשה, או 12 חודשים אם רק הורה אחד לוקח חופשה. מדובר בהשקעה ממשלתית של כ-15 מיליארד יורו. במהלך התקופה מקבל ההורה כשני שלישים מהשכר, עד לתקרה של 1,850 יורו בחודש. זאת בנוסף לחופשת לידה בתשלום מלא של שישה שבועות לפני הלידה ושמונה שבועות לאחריה. באופן לא מפתיע, רק גבר אחד מתוך ארבעה מנצל את חופשת ההורות, וגם אז בדרך כלל רק לחודשיים כדי למקסם את ההטבה.

פוחדות ליהפך לאמא עורב

ואולם על אף המאמצים, שיעור הפריון לא עולה. כאן נכנס לתמונה עוד מרכיב חשוב: תעסוקת אמהות. על אף שמדובר במדינה מערבית מתקדמת ובכלכלה החזקה באירופה - ועוד כזאת שבראשה עומדת אשה - מעט אמהות בגרמניה בוחרות לחזור לתעסוקה מלאה. כל כך מעט, שרק 14% מהאמהות לילד אחד חוזרות לעבוד במשרה מלאה. המספרים אף יורדים בקרב אמהות לשני ילדים - רק 6% מהן חוזרות לעבודה מלאה.

שניידר מסביר שהבעיה העיקרית נעוצה בתשתית בעייתית של מעונות יום וגני ילדים. אין מספיק מעונות וגנים, וגם כשיש הם מספקים - בחלק גדול מהמקרים - שירות עד הצהריים בלבד. כחלק מהמדיניות של השרה פון דר ליין נקבע כי החל באוגוסט 2013 משפחה תוכל לדרוש שלילד שלה, מתחת לגיל 3, יהיה מקום במעון יום, כפי שמקובל כיום לילדים מעל גיל 3. אבל על פי ההיצע הקיים בשוק והעובדה שעדיין חסרים כ-300 אלף מקומות ואין מספיק עובדים שקיבלו הכשרה לתפקיד, היעד הזה לא נראה ריאלי.

"לפני כמה ימים כבר אמרו ששוקלים להוריד את היעד", אומר שניידר במשרדו המרווח בבון שמחלונו נשקף הנוף הפסטורלי של נהר הריין. "הבעיה נעוצה בכך שזאת אחריות מוניציפלית, ולרשויות אין יותר מדי תמריצים לפעול בעניין. בדרך כלל אין להן הרבה כסף, ואם הבחירה היא בין השקעה בדיור או במעונות יום, הן יבחרו בדיור כי זה ימשוך תושבים חדשים - והן מקבלות תמיכה לפי מספר התושבים. מצד שני, אם הן יבנו מעונות ויותר אמהות ייצאו לעבודה וישלמו מסים, זה לא יתרום ישירות לכיסה של הרשות".

יוליה פלק, אמא לניקו בן השנתיים, מספרת שעברה ביותר מ-20 מעונות עד שמצאה אחד איכותי שהיה בו מקום פנוי. היא בת 36, וכמו גרמנים רבים בקבוצת גילה מדברת אנגלית רהוטה. "יש מחסור אמיתי, במיוחד לילדים מתחת לגיל 3", היא אומרת כשניקו, בלונדיני חמוד, מתרוצץ בחדר. "בסוף מצאנו מקום שמאפשר תשע שעות בשבוע, אבל אני מקווה שבהמשך זה ישתנה. נרשמנו לקיץ הבא ליותר מ-40 מעונות".

בשלב זה, פלק תחזור בינואר למשרה של 12 שעות בשבוע. היא ובעלה מארק, המתגוררים בבון, ימצאו פתרון לשלוש השעות הנוספות. בהמשך, כל עוד ניקו קטן, היא רוצה לעבוד 20 שעות בשבוע. היא לא תיכננה לחזור למשרה מלאה מלכתחילה, וההחלטה הזו מאפיינת אמהות רבות בגרמניה. "זה היה רצון אישי שלי, אבל ממילא קשה להסתדר אחרת. גם ככה נצטרך לתמרן. בגרמניה לא נהוג לגור ליד ההורים ולכן צריך לעשות הכל לבד. אין עזרה, לא מהמערכת ולא מההורים".

הבעיה האקוטית של מעונות היום עולה בשיחה עם כל הורה, וגם אצל כאלה שעדיין אין להם ילדים - אבל זה לא הכל. כדי להשלים את התמונה צריך להבין שהחברה הגרמנית משמרת אתוס שמרני, לפיו האב הוא המפרנס הראשי והאם היא עקרת הבית. כשנדרש, היא יוצאת לעבודה במשרה חלקית. אמא שעובדת במשרה מלאה נתפשת כאנוכית, והתדמית שלה כל כך גרועה עד שיש לה אפילו כינוי מעליב: "אמא עורב" (Rabenmutter) - אמא ש"נוטשת" את הילד לחסדי אחרים. התוצאה היא שגם נשים משכילות ובעלות קריירה מצליחה מפסיקות לעבוד או חוזרות לעבודה חלקית, וזה כולל משפטניות, רופאות ומרצות באקדמיה. "זה שילוב של כלכלה ופסיכולוגיה", מסכמת פלק.

לדברי שניידר, "כל המערכת לא מעודדת תעסוקה מלאה של נשים. עד כמה שזה נשמע מוזר, עד לפני שנה היה אפשר להתלונן על רעש של גן ילדים ולקבל פיצוי בבית משפט, ממש כמו שמתלוננים על רעש תעשייתי".

לכל זאת יש להוסיף גם עולם עבודה שנחשב לגברי ופערי שכר גבוהים. לפי נתוני ה-OECD, ב-2008 היה פער השכר בין נשים לגברים בגרמניה - שמחושב כהפרש בין המשכורות החציוניות של נשים וגברים ביחס למשכורת הגבר - 25.4%. זאת לעומת ממוצע של 16% במדינות ה-OECD.

"הסביבה העסקית בגרמניה עדיין שמרנית. היות שיש מעט מאוד נשים בתפקידים בכירים, נשים אחרות מרגישות שזה עולם קר ואכזרי", אומרת מרלן הלסר, 33, עיתונאית ממינכן. היא רווקה וברור לה שתמשיך בקריירה שלה גם אם יהיו לה ילדים. "נשים יודעות שיש סיכוי טוב שילד יחסל להן את הקריירה. עבדתי יותר מדי קשה עד עכשיו בשביל להשליך את זה, ואולי אהיה אחת מהנשים המשכילות בגרמניה שבוחרות שלא להביא ילדים לעולם, אם כי אני לא מאחלת שזה יהיה כך", היא אומרת בכנות. "לפחות סביבת העבודה אצלי היא לא גברית, ויש בה נשים בכירות רבות. למיטב ידיעתי, העיתון שבו אני עובדת הוא היחיד בגרמניה שהעורכת הראשית שלו היא אשה".

שיעור התעסוקה הנמוך של אמהות, אם כך, משפיע על מדינת הרווחה גם בכך שהוא מקטין את התרומה שהיתה מתאפשרת אם הן היו עובדות יותר ומשלמות מסים, וגם בקשר שקיים בין הקושי של אמהות להשתלב בשוק העבודה לבין שיעור הילודה הנמוך. יש נשים שמוותרות על ילדים, בידיעה שעם הלידה הקריירה שלהן תסתיים. אחרות מושכות כמה שיותר את הקריירה, כך שגיל הנשים הממוצע בלידה ראשונה הוא 30 - נתון גבוה ביחס לשאר מדינות ה-OECD.

הממצאים מראים שבמדינות ה-OECD קיים קשר בין רמת ההשכלה לבחירה להביא ילדים לעולם: נשים בעלות השכלה אקדמית נוטות יותר להיות במשקי בית ללא ילדים, לעומת נשים עם השכלה תיכונית. נשים עם רמות השכלה גבוהות הן אלה שנוטות יותר לדחות ילודה, מאחר שההשפעה של הילדים על הקריירה ועל השכר משמעותית. כשמתחילים מאוחר גם נתקלים יותר בבעיות פריון, והכל מתחבר לאותה התוצאה.

השאלה היא למה הנשים, שזוכות לייצוג נרחב במערכת הפוליטית, לא מוחות בתקיפות על המצב ודורשות שינוי. כנראה שהתדמית השמרנית מחלחלת ומשפיעה על התפישה העצמית שלהן. שניידר, שלו שני ילדים, מספר שאשתו פרשה מעבודתה כמורה במשך 15 שנה לאחר שנולד ילדם הבכור. "אני מתראיין הרבה בתקשורת, ובכל פעם שהייתי נחרץ לגבי זה שצריך לשפר את התשתית של מעונות היום כי צריך את הנשים בשוק העבודה וכי יש ילדים שההורים לא יכולים לטפל בהם - אשתי היתה מתרעמת. היא היתה אומרת לי שאני לא מעריך מספיק את ההשקעה שלה בילד. לנשים יש בעיה לדבר בקול אחד, מכיוון שהן מרגישות הרבה פעמים שלא מעריכים אותן".

שאלה נוספת שעולה היא אם ההטבות של מדיניות הרווחה דווקא מתמרצות אמהות לא לעבוד. מעבר לעובדה שיש להן תמריץ להישאר בבית כשנה בגלל התמיכה הנדיבה, המעסיק חייב לשמור את מקום העבודה שלהן במשך שלוש שנים, כך שאין עליהן לחץ לשוב לעבודה. אם בינתיים נולד עוד ילד ושוב הן מחכות שלוש שנים, גם הרלוונטיות שלהן במקום העבודה פוחתת. המעסיק אמנם מחויב לתנאים שהיו לפני הלידה, אבל בפועל, מקומות רבים מקבלים חזרה נשים גם ליום עבודה אחד או שניים בשבוע - וזו בחירה שהרבה נשים עושות. אם מוסיפים לכך את התפאורה הכללית של מחסור במעונות יום וסביבה שמעקמת את האף מול האם עובדת, הרבה יותר ברור מדוע כל כך מעט נשים חוזרות למשרה מלאה.

"90% מהנשים שעובדות כאן חוזרות למשרה חלקית", אומרת אינה מולר-מק, יועצת בכירה במחלקת משאבי אנוש בבנק הגרמני דויטשה בנק. לפני עשר שנים, לאחר שילדה את בנה הראשון, היא חזרה לעבודה בחצי משרה אחרי ארבעה חודשים. אחרי שנולד הילד השני היא נשארה שנה בבית ואז חזרה ליום עבודה אחד בשבוע. בהמשך היא עלתה ליומיים בשבוע, וכיום היא עובדת בבניין העצום וקר המראה של דויטשה בנק בפרנקפורט יומיים וחצי בשבוע.

"המעסיק שלי מאפשר לי גמישות, אבל זה לא תמיד כך. בדויטשה בנק שומרים לעובדת שילדה את המקום לשלוש שנים וחצי, יותר מהנדרש בחוק. יש נשים שחוזרות רק אחרי עשר שנים, ואז כבר קשה מאוד להשתלב מחדש".

"גרמניה תשרוד רק עם המוח"

גם גרמניה הושפעה מהמשבר בגוש היורו, ושוק היצוא שלה צפוי להיפגע. באוקטובר נחתכה תחזית הצמיחה שלה ל-2012 - מ-3% ל-0.6%. ובכל זאת, גרמניה נמצאת כיום במצב טוב בהרבה מזה של רוב אחיותיה לגוש היורו. אני שואלת את שניידר אם המשמעות היא שהמודל הגרמני של מדינת הרווחה הוכיח את עצמו. "אם הייתי צריך לענות על זה לפני עשר שנים, בטח הייתי אומר שלא. הנטל הפיסקלי היה עצום והמערכת עמדה להתמוטט. למדיניות הרווחה יש בעיה מבנית, כשמשתמשים בתמריצים גם אם קיימות אלטרנטיבות אחרות. המצב היה כזה שלאנשים היו תמריצים לקבל הטבות. הם היו יכולים לחיות על תמיכה סוציאלית מבלי שנדרשו לעשות כמעט דבר. כל מה שהיה צריך לעשות זה להגיד שאתה נזקק, ללכת להירשם, למלא טפסים - והכסף הגיע לחשבון הבנק. לאנשים היה שווה לא לעבוד, במיוחד בגילים מבוגרים יחסית. אנשים עזבו עבודה בגיל 50 וחיו על חשבון המערכת. זה היה יקר מאוד ויצר אחוזי אבטלה גבוהים יחסית.

"ב-2005 נעשתה רפורמה והתמריצים לקבל הטבות ירדו. כך למשל, אם מעסיק רוצה לפטר עובדים מבוגרים הוא צריך לשלם את הפיצויים בעצמו. פתאום חברות גילו שעובדים מבוגרים יכולים להיות יעילים, זה רק תלוי בתמריץ. גם לעובדים כבר לא היה כדאי לעזוב. תמיכה כלכלית ניתנה בעבר לא רק במקרים קיצוניים, וכיום זה כבר הרבה יותר קשה. דמי האבטלה הם ל-12 חודשים, ולאחריהם המובטל חשוף לדמי רווחה. אבל הדרישה היא שימצה קודם את כל הנכסים שלו, למשל ביטוח או בעלות על בית, עד לסף מסוים לפני שהוא מקבל קצבה. זאת הסיבה שאנשים שונאים את הרפורמה. אנשים לא ישנים טוב כי הם פוחדים לאבד את עבודתם. מי שמאבד עבודה מוכן כיום להתפשר יותר, מה שלא היה עושה לפני עשר שנים".

ובכל זאת, עדיין מדובר בהטבות שיכולות לתמרץ אנשים שלא לעבוד, במקרה שההכנסה שלהם נמוכה ואין להם חסכונות או נכסים. "אם מישהו עובד למשל כספר ומרוויח 1,000 יורו בחודש, מבחינה כלכלית עדיף לו לא לעבוד", מסביר פרנק ברייטנאודר, שותף במשרד עורכי הדין pbf Steuerberater Rechtsanwlte המתמחה במשפט עסקי ומיסוי. "הוא יקבל דמי אבטלה במשך שנה שלמה, ולאחר מכן יקבל קצבה של 400 יורו בחודש, עם תוספת לילד ועם תמיכה בדיור, כך שזה כבר מגיע לסכום שהיה מרוויח כספר".

בגרמניה יש איגודי עובדים חזקים וקשה לפטר עובדים. הגרמנים גם עובדים מעט יחסית, בהשוואה בינלאומית. אם הממוצע ב-OECD הוא 1,749 שעות עבודה בשנה לאדם ובישראל 1,889, בגרמניה המספר הוא 1,419. אף שמינימום ימי החופשה בחוק הוא 20, בפועל חברות רבות מאפשרות חמישה-שישה שבועות של חופש בשנה. השאלה היא אם זה לא יוצר שוק עבודה שאינו יעיל ויצרני מספיק.

אם מסתכלים על המספרים, שוק העבודה הגרמני החזיק מעמד יפה במהלך המשבר הפיננסי, ושיעור האבטלה בו - 6.9% - נחשב לנמוך יחסית למדינות רבות ב-OECD ואף נמוך ממה שהיה לפני המשבר. לכך תרמה תוכנית של הממשלה שנכנסה לתוקף ב-2008, וקבעה כי חברות יוכלו לקצץ בשעות של עובדים מבלי לפטר אותם. העובדים שמרו על ההטבות הסוציאליות והממשלה סיבסדה את העבודה לזמן קצר, מתוך מחשבה שלאחר שתסתיים התקופה הקשה יהיה אפשר להעסיק אותם בחזרה באופן מיידי. לדברי שניידר, "זה עזר לחברות להחזיק בעובדים, ואחת הסיבות לכך שגרמניה החזיקה מעמד במשבר היא ששוק העבודה היה מוכן גם כשהגיעה ההתאוששות. לא היה צריך לגייס שוב עובדים". הרעיון מאחורי התוכנית היה שעדיף לממשלה להוציא כסף על עובדים שעובדים פחות מאשר על כאלה שלא עובדים בכלל, אם כי ברור שזה לא דבר שיכול להחזיק מעמד לטווח ארוך.

גם האבטלה בקרב צעירים בני 15-24 נמוכה יחסית בגרמניה (כ-10%) לעומת מדינות כמו בריטניה (19%), ארה"ב (18%) וכמובן איטליה (28%) וספרד (41%). עם זאת, שוק העבודה הגרמני סובל מתופעה של אבטלה לזמן ארוך (מעל 12 חודשי אבטלה) - מחצית מהבלתי מועסקים נמצאים בקטגוריה הזאת, לעומת שיעור ממוצע של 42% במדינות ה-OECD. יותר מכך, שני שלישים מתוך 1.38 מיליון המובטלים הגרמנים שלא עבדו מעל שנה, מובטלים יותר משנתיים.

שניידר מסביר זאת כספיחים של המדיניות הקודמת שהשאירה מובטלים רבים, שעדיין לא מצאו עבודה. "אם אתה מחפש עבודה יותר משנה, האבטלה משנה את התפישה האישית שלך. אתה מאבד יכולות כמו להתלבש באופן מסוים, לעבוד שמונה שעות רצוף, להופיע בזמן - זה עניין פסיכולוגי. כל יום שעובר הופך אותך למדוכא יותר, וקשה לצאת מזה. אנשים כאלה סובלים מפחד עצום להיחשף שוב לפיטורים. אחרי כמה שנים של אבטלה יש אנשים שמעדיפים חיים עלובים, ובלבד שלא יידחו שוב. המספר התחיל לרדת בשנים האחרונות, והמטרה היא לא להביא בכלל את האנשים למצב הזה".

על פניו, העובדה שקשה לפטר עובד, גם אם המעסיק לא מרוצה ממנו, צריכה לייצר בעיה וקושי בהשגת התייעלות ואווירה של מצוינות בחברה. כדי להבין את חוקי העבודה והתוצאה שלהם נפגשתי עם ברייטנאודר, יחד עם שותפו ד"ר ויליאם פנאגיוטידס, במשרדם המרווח באזור העסקים של פרנקפורט. המשרד, על 17 עורכי הדין שעובדים בו, ממוקם בבית מגורים שהוסב לבית משרדים ומרוהט באופן חמים ונעים, עם שטיח רך בצבע אדום בוהק שמכסה את הרצפה. מהחלון נשקפים עצים עירומים, ועלים צהובים מכסים את המדרכות.

"לפי החוק הגרמני העובד לא חייב למעסיק הצלחה, אלא רק יכולת עבודה", מסביר פנאגיוטידס. "אפשר לפטר עובד רק במקרים קיצוניים, של גניבה למשל. אם העסק בצרות וצריך לקצץ, חייבים להוכיח את זה. השאלה את מי לפטר תלויה בקריטריונים סוציאליים - מי עבד הכי הרבה זמן בחברה, למי יש משפחה, למי יהיה קל יותר למצוא עבודה. זה יוצר לפעמים מצב אבסורדי שבו צריך לוותר על העובדים הטובים יותר. ברוב המקרים שמגיעים לבית משפט, נדיר שהמעסיק מנצח".

היות שבגרמניה אין הפרשה לפיצויי פיטורים, המעסיק צריך לשלם לעובד המפוטר מכיסו. פנאגיוטידס מספר על חברה שהעסיקה במשך שלוש שנים איש מכירות שלא הצליח למכור דבר, ובכל זאת היה קשה לפטר אותו. בסופו של דבר שולמו לו פיצויים של 70 אלף יורו כדי שאפשר יהיה לפטר אותו. ככל שהעובד מבוגר יותר, הפיצויים יהיו גבוהים יותר.

ובכל זאת, הניורג בגר, מנהל משאבי אנוש בחברת התוכנה הוותיקה Software AG המעסיקה 2,000 עובדים בגרמניה, מסביר שלמרות הקושי בפיטורי עובדים, העובדים הגרמנים נחשבים לפרודוקטיביים. "יש לנו עובדים בכל העולם, ואנחנו מגלים שהביצועים לא תלויים במערכת החוזים עם העובד והיכולת לפטר עם או בלי סיבה". זה נובע גם מהאופי של העובדים הגרמנים שנחשבים למסורים ויעילים, וגם מהעובדה שאפשר לעתים לעקוף את ההגבלה ולפטר עובדים לא טובים. לדברי בגר, זה רק דורש השקעה וזמן.

הסבר נוסף קשור לעובדה ששוק התעסוקה הגרמני מבוסס במידה רבה על התמקצעות גבוהה. כבר בתיכון מתחילים לרכוש מקצוע במסלול של הכשרה מקצועית ממוקדת לתפקיד מסוים. התעשייה והעסקים משתפים פעולה עם מערכת החינוך המקצועי, כך שאפשר להעסיק עובדים שעברו הכשרה שמשולבת עם התמחות במפעלים, גם אם אין להם תואר אקדמי.

משה פינק, רואה חשבון שעובד בפרנקפורט בתחום הפיננסים מסביר שחלק מהעובדים בחברה שבה הוא עובד עברו הכשרה ממוקדת, כמו עובדת משרד מוסמכת בתחום הלוגיסטיקה או בתחום הבנקים. "ההכשרה מאפשרת למי שלא רוצה ללמוד תואר אקדמי שלוש-ארבע שנים לעשות קורסים ממוקדים. במהלך ההכשרה הוא כבר עובד במשך שניים-שלושה ימים בשבוע במעין התמחות. לחברות יש אינטרס בכך, מכיוון שהן מקבלות הטבות ברגע שהן מעסיקות מספר מסוים של מתמחים. אם הן לא מעסיקות, הן נקנסות".

"למעט מדינות יש מדיניות הכשרה כמו לגרמניה", מוסיף שניידר. "אם מישהו למד אלקטרוניקה אפשר לסמוך עליו שזה מה שהוא יודע לעשות. מערכת ההכשרה מכסה תחומים ומקצועות רבים. המסלול הטיפוסי הוא שחברות מציעות שילוב של לימודים ועבודה. אפשר לסמוך על השיטה. היא מאפשרת הסתמכות טובה על העובד וסיכוי קטן לטעות, ולכן היא מפצה על ההגנה הגבוהה על מועסקים. גרמניה יכולה לשרוד רק עם המוח. אין לנו נפט ומקורות טבע, ובסך הכל זה עובד. בבריטניה, למשל, יש אבטלה גדולה בהרבה של צעירים. לקח לי זמן להבין את כל ההשלכות ואיך הכל מתחבר, אבל כיום אני מבין למה גרמניה נמצאת איפה שהיא נמצאת. לפני עשר שנים הייתי אומר שלחברות יש בעיות והשוק ברגולציית יתר, אבל כיום כבר לא מדברים על זה כי גרמניה הצליחה להיות תחרותית".

הסטטיסטיקות תומכות בעובדה שהגרמנים מאופיינים בהתאמה גבוהה לעבודות שלהם. לפי דו"ח של ה-OECD מ-2011, הגרמנים לא נוטים לקחת עבודות שלא מתאימות לכישוריהם. רק אצל 18% מהעובדים עולים הכישורים על דרישות העבודה, לעומת מדינות ה-OECD האחרות, שבהן כל עובד רביעי הוא בעל כישורי יתר. הם גם פחות ייטו, לעומת עמיתיהם במדינות ה-OECD, לטעון שיש להם כישורים להתמודד עם תפקידים תובעניים יותר.

עניין נוסף שגורם כאב ראש למעסיקים הוא העובדה שבחברות שמעסיקות יותר מחמישה עובדים במשרה מלאה נבחר ועד שמורכב מעובדים, ודרכו צריכות לעבור החלטות שקשורות בעובדים. "מדובר בגוף עצמאי שנבחר אחת לארבע שנים. כל גיוס צריך לקבל את האישור של הוועד. כך גם פיטורים, ואפילו אם מעבירים אנשים בין מחלקות או מעלים שכר".

המשרדים של Software AG בעיר דרמשטט, כ-20 דקות ברכבת מפרנקפורט, נראים יותר כמו כפר נופש שווייצי מאשר כחברת תוכנה. בין הביתנים החומים זורם אגם קטן ופסטורלי והאווירה במקום משדרת חופשה, בניגוד למשמעת העבודה החזקה של העובדים.

בגר מרוצה בסך הכל מהמצב בשוק העבודה. "תמיד יש לחוקים גם אפקט פרקטי. אמנם קשה לפטר, אבל עובדים גם לא יכולים לעזוב בהתראה קצרה. צריך לתת הודעה מוקדמת של שבעה חודשים, אם כי בדרך כלל מסכימים על שלושה חודשים - תקופה שגם נחשבת לארוכה יחסית. אם מסתכלים על השורה התחתונה, אז אף על פי שעובדים פחות שעות בשנה ועל אף שקשה לפטר ויש ועד מפקח - בסטטיסטיקות שלי לא ראיתי שהעובדים בגרמניה פחות פרודוקטיבים. אני לא יודע למה, אבל זה עובד. אולי העובדים יותר מונעים".

גם פנאגיוטידס סבור שהשיטה מוכיחה את עצמה. "אפשר לבקר דברים רבים במדיניות הרווחה של גרמניה, אבל אני סבור שגם אם קשה לפטר עובדים וגם אם הרבה אנשים חיים על קצבה - השיטה עדיין עובדת. היינו שמחים לשלם פחות מסים, אבל זה מחיר שאנחנו מוכנים לשלם. המערכת כאן אמינה והפרודוקטיביות של העובדים גבוהה. גרמניה מחזיקה מעמד כי יש בה אנשים זהירים".

מדיניות הגירה כושלת

בגרמניה, כמו בישראל, יש חוק בריאות ממלכתי, והמשמעות היא שמערכת הרפואה היא ציבורית. במקביל יש אפשרות לעובדים שמשכורתם עוברת רף מסוים להשתתף במסלול פרטי. התשלום נעשה כביטוח בריאות דרך המשכורת, והעלות מתחלקת שווה בשווה בין העובד למעביד.

ד"ר מייקל יאניס, רופא מפרנקפורט, מסביר שהבעיה של המערכת הציבורית היא שהרופא מתוגמל אחת לרבעון עבור החולה, אבל לעתים הטיפול עולה יותר - כך שהרופא בעצם מפסיד על הטיפול. "הממשלה רצתה שיטפלו באופן שווה בכל אחד וזה הצד החיובי, אבל בפועל לא שווה לרופא לטפל בחולים שעלות הטיפול בהם גבוהה, ולכן שולחים חולים מאחד לשני. יש גם תקרה למספר החולים שהרופא יכול לקבל עליהם תשלום, לכן רואים בערים הגדולות רופאים בכל פינה ואילו בכפרים יש מחסור ברופאים. במערכת הכללית יש בעיה כי המחויבות היא לטיפול הכרחי, אבל לא בהכרח לטיפול הכי טוב".

המרפאה של יאניס נעימה, עם רצפת פרקט ועיצוב חדשני, ומזכירה מעט חברת סטארט-אפ. הרופאים מלווים בנינוחות את הלקוחות בדרכם החוצה ומשוחחים ומתבדחים אתם בדרך. גם המיקום של המרפאה, בצמוד לרחוב מותגי היוקרה, מעיד על סוג החולים שמגיעים אליה. זו מרפאה פרטית בלבד (הוא מקבל גם במרפאה ציבורית), ואליה יכולים להגיע רק מי שמרוויחים מעל 4,500 יורו לחודש ולכן יכולים להשתתף במסלול הפרטי. התשלום נע בין 300 ל-800 יורו בחודש, גם בהשתתפות שווה של המעסיק, והתמורה גבוהה יותר. כך למשל, במקרה שיש צורך בניתוח, אפשר לבחור את הרופא המנתח בבית החולים ולקבל חדר לבד.

בשירות הציבורי אמנם נוח פחות, אבל כל אחד מכוסה. אם מוסיפים לזה את דמי הלידה והאבטלה הנדיבים ואת התמיכה במעוטי יכולת, אפשר להבין למה מדיניות הרווחה המקיפה והנדיבה של גרמניה היא שיקול עבור זרים שבוחרים להשתקע במדינה.

בספטמבר 2010 הצליח ת'ילו סראצין, לשעבר חבר הבנק המרכזי של גרמניה, לעורר שערורייה גדולה כשהוציא לאור את ספרו השנוי במחלוקת: "Deutschland schafft sich ab" (בתרגום חופשי: "גרמניה מכלה את עצמה"). בספר, שנהפך במהרה לרב מכר, הוא טוען שמדיניות הרווחה של גרמניה מושכת מהגרים מוסלמים שמדרדרים את המדינה. הטיעון שלו הוא שחלקם מעורבים בפשיעה, החינוך הפורמלי שלהם לקוי, הם לא לומדים את השפה הגרמנית ולא משתלבים בשוק העבודה, ואין להם גם מוטיווציה לעשות זאת בזמן שהם מקבלים הטבות סוציאליות.

למרות הביקורת על אי דיוקים רבים בספר, הצליח סראצין להכות על עצב חשוף ולשכנע חלק נכבד מהציבור. באתר אמזון גרמניה, למשל, נכתבו יותר מ-200 תגובות לספר שקיבל דירוג גבוה. סראצין גם הצליח להרגיז את ההנהגה הפוליטית ואת הקהילה היהודית בגרמניה, כשטען בראיון לקידום הספר שכל היהודים חולקים גן מסוים.

"אם לומר זאת בפשטות, סראצין טוען שהגרמנים טמבלים ונאיבים, ושכולם באים לחיות על חשבונם דווקא בתקופה של משבר כלכלי וזה מעיק יותר מתמיד", אומר אבי פרימור, לשעבר שגריר ישראל בגרמניה ובמוסדות האיחוד האירופי, וראש המרכז ללימודים אירופיים במרכז הבינתחומי. "הם מקבלים דמי אבטלה וקצבאות ילדים והגרמנים משלמים כי לא נעים להם. הממשלה לא עושה דבר, כי הגרמנים מתים מפחד שיאשימו אותם בגזענות. זה קצת שקע בשיח הציבורי עם פרשת החובות והצרות של יוון שנהפכו ליותר דחופות ומאיימות, אבל זה נושא חברתי מרכזי שגם אם לא מדברים עליו בפומבי, הוא מעסיק מאוד את הקהל מאחורי הקלעים".

פנאגיוטידס, בעצמו מהגר מיוון, חושב שהגרמנים עושים טעות בכך שהם מזגזגים מסביב לבעיה. "לגרמניה יש בעיה עם ההיסטוריה בגלל השואה, והם מאוד זהירים בהתייחסות לבעיות שקשורות לזרים. זה גרוע כי ברור שיש בעיות, וברור שצריך להתייחס אליהן ולטפל בהן".

אם לחזור לבעיית ההזדקנות, שמטילה צל עתידי על מדינת הרווחה הגרמנית - מדיניות הגירה מוצלחת יותר, שתביא לכך שהמהגרים לא יתבודדו בקהילות משלהם ויתערו בחברה ובשוק העבודה, יכולה היתה לסייע בפתרון המצב. אבל שניידר לא חושב שזה יקרה. "זה בעייתי כי פוליטיקאים שקובעים מדיניות לא ירצו לאבד את הבוחרים שלהם. פוליטיקאים לא עושים הרבה כדי לשפר את מדיניות ההגירה הכושלת, וכנראה שלא יהיה שינוי ב-20 השנים הבאות".

גם פתרון מכיוון אחר - הגדלת תעסוקת נשים - יכול לסייע למצב, אבל גם בעניין הזה שניידר אינו אופטימי לאור מצב התשתיות של מעונות היום. אז מה כן? מבחינתו הפתרון הריאלי ביותר הוא הגדלת שעות העבודה. "הטיעון הוא שאם יש פחות אנשים, הם צריכים לעבוד יותר. היישום של זה יכול להיות פשוט יחסית. אם מספר שעות העבודה בשנה יעלה מ-1,490 ל-1,700 עד 2060, נהיה מסוגלים לטפל בחלק גדול מהבעיה. כל מה שצריך הוא שכל אחד יעבוד עוד שעה ביום".

גישתו של בגר אופטימית יותר. "כשגדלתי בגרמניה, כולם חששו שהיערות ימותו. כולם היו בטוחים שעוד כמה עשרות שנים הם ייכחדו בגלל פגעי הסביבה, אבל זה לא קרה. דברים משתנים, גם אם עכשיו קשה להגיד מה בדיוק יעשה את השינוי. גם לפני 1989 אף אחד לא היה מתערב על כך שהחומה תיפול. ואז בלילה אחד הכל השתנה".

גרמניה

עיר בירה ברלין • תושבים 82 מיליון • תוחלת חיים 80.7 שנה • אבטלה 6.9% • מטבע יורו • תמ"ג לנפש 44,555 דולר • תמ"ג לנפש במונחי כוח קנייה 37,935 דולר • צמיחה 3% ב-2011, 0.6% ב-2012 (תחזית) • מדד ג'יני: 0.27, לעומת 0.39 בישראל (ככל שהמספר גבוה יותר, אי השוויון גדול יותר) • מדד התחרותיות מקום 6



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#