המתמחים חוזרים לעבודה: "המערכת עדיין על פי תהום" - בריאות - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המתמחים חוזרים לעבודה: "המערכת עדיין על פי תהום"

שבוע אחרי שנחתם מאבק המתמחים חזרו ארבעת מנהיגיו לעבודה: "חשבנו שנשנה את הרפואה הציבורית, אך הצלחנו רק לעשות צעד בכיוון"

11תגובות

>> "קמתי בבוקר וחשבתי שעכשיו אנחנו צריכים להתפטר. הלכתי למחלקה האורתופדית בתל השומר שבה אני מתמחה, שלאורך כל הדרך היתה המדד שלי לתחושות בשטח, ובישיבת הבוקר העליתי את הרעיון של ההתפטרות", משחזר ד"ר איתי פרץ את היום שבו התקבלה סופית החלטת המתמחים לממש את איום ההתפטרות - החלטה שנויה במחלוקת, ששינתה את פני מאבק המתמחים ובסופו של דבר גם הכריעה אותו.

"התגובות היו חד-משמעיות והבנתי שזו ההחלטה הנכונה. זה מה שכולם רצו - מאבק, משהו אמיתי. אמרתי לנדב (ד"ר נדב חיים) - אנחנו מתפטרים היום! חשבנו יחד עוד קצת, העלינו טיעונים בעד ונגד - ובסוף החלטנו שהולכים על זה והתחלנו להרים טלפונים לכל המדינה".

בצהרי אותו יום כבר התכנסו בתל השומר עשרות מתמחים מיותר מ-20 בתי חולים, שהיו צריכים להחליט אם הם מתפטרים עוד באותו יום. "הישיבה הזאת היתה טעונה מאוד", אומר פרץ. "היו 1,000 דעות וכל אחד עלה ואמר את דעתו - כשבסוף הוחלט להתפטר. זה היום שלפי דעתי הכריע את המאבק, שינה אותו והפך אותנו לרלוונטיים".

רעיון ההתפטרות עלה כמה פעמים בעבר כרעיון ל"נשק יום הדין", אך קרם עור וגידים באופן סופי רק בקיץ האחרון - זמן לא רב אחרי שדפני ליף נטעה את האוהל הראשון בשדרות רוטשילד, ויום אחד בלבד לאחר שיו"ר ההסתדרות הרפואית, ליאוניד אידלמן, הפסיק את שביתת הרעב שלו לאחר שקיבל מראש הממשלה את ההישג הגדול ביותר שלו מתחילת המאבק - תוספת של 1,000 תקני רופאים ומענקים נדיבים של מאות אלפי שקלים לרופאים שיעברו לפריפריה או למקצועות במצוקה.

בין אם מסכימים עם הצעד הקיצוני של ההתפטרות ההמונית, שבו נקטו המתמחים, ובין אם לא - אין ספק שבתום מאבק רב תהפוכות, הפתעות ושיאים - המתמחים הצליחו ליצור תקדים בהיסטוריה של יחסי העבודה בישראל: לאחר שנחתם הסכם קיבוצי רשמי עם הארגון היציג של הרופאים, ההסתדרות הרפואית, ולאחר שהמדינה נעמדה על הרגליים האחוריות והודיעה שלא ניתן לפתוח את ההסכם או לשנותו - נחתם ביום חמישי שעבר הסכם נוסף, מול קבוצה שאפילו לא נחשבת ליחידת מיקוח רשמית, ובעלות של כ-200 מיליון שקל נוספים לשנה.

ההסכם המקורי אמנם לא שונה ולא קוצר כפי שדרשו מלכתחילה, אך המתמחים וארבעה ממנהיגיהם - ד"ר דובי בכר מבילינסון, ד"ר אורי ויזל מאיכילוב ופרץ וחיים משיבא - יכולים לרשום לעצמם כמה הישגים לא מבוטלים, כמו מענקים כספיים, יום מנוחה שבועי ואפשרות להגדיל משמעותית את משכורתם תמורת עוד כמה שעות עבודה בשבוע.

עד עכשיו עמוד הפייסבוק של המתמחים מלא בביקורת כלפי ההסכם שחתמתם עליו, וחלקם גם מתראיינים לתקשורת ומבקרים אתכם.

קמינסקי ירון

"זה קומץ לא מייצג", אומר חיים. "לאורך כל הדרך היה רוב שנענה לרוח הכללית ואותו ייצגנו. בתוך כל קבוצה שמנהלת מאבק תמיד תמצא את הקומץ שרק אלוהים יודע מה מסתובב לו בראש. בסופו של דבר, הקפדנו להיות שקופים ודמוקרטים עד אחרון המתמחים. כל החלטה התקבלה בהצבעה, כדי לוודא שההחלטות הגורליות הן באמת רצון הרוב ולא של קבוצה יותר רעשנית".

"לאורך כל הדרך, למרות שעשינו טעויות, הכי חשוב לנו היה שזה יהיה דמוקרטי", מוסיף פרץ. "עד הרגע האחרון שאלנו אדם-אדם כדי לדעת מה אנשים חושבים. בהצבעות של ללכת להידברות או לא - רובנו (הנציגים; רל"ג) היינו נגד הידברות, אבל קיבלנו את ההכרעה והלכנו להידברות של שבועיים ועשינו את המיטב, כי הבנו שאנחנו פיות של מאות אנשים. זה מה שנתן לנו את הכוח לעמוד ולהתמודד מול המערכות הענקיות האלה ומול הבוסים שלנו".

"כשהצגתי בפני המתמחים פה את ההסכם הסופי חטפתי עגבניות", מספר ויזל על התגובה הצוננת שקיבל מהקולגות באיכילוב, שהיה בית החולים המיליטנטי ביותר במאבק. "חלק מהאנשים אולי לא הבינו עד הסוף את יתרונות ההסכם וחלקם הבינו, אבל חשבו שהוא לא טוב. וזה לא קל. אבל אני לא מחפש אמפתיה, אלא פרקטיות. לדעתי זה מראה על כנות המאבק. מאשימים אותנו שקנו אותנו בנזיד עדשים בדמות מענק למתמחים? אז הנה, דווקא בית החולים שהכי משויך לאליטות אמר לא".

על הלחצים שליוו את התהליך מספר גם ד"ר דובי בכר מבלינסון. "הרגע שהכי זכור לי בחודשים האלה הוא הבוקר שבו היינו צריכים להודיע לבית הדין לעבודה אם אנחנו מסכימים להידברות או לא", הוא מספר. "בבוקר נעשו הצבעות בבתי חולים והשטח התהפך: מעמדה שהייתה נגד מתן זמן להידברות, לתמיכה בהידברות. התוצאה היתה ברוב דחוק על חודם של מספר קולות - וזה זלג החוצה מהר מאד. אותם אנשים שהיה להם מאד קשה עם זה הגיעו לישיבה כדי להגיד לנו מה דעתם על זה.נכנסו אלינו לישיבה עשרות אנשים והתחילו לצעוק עלינו שאין לנו מנדט ואיך אנחנו מעזים, האשימו אותנו שאנחנו עושים לביתנו. זה היה קשה מאד. היינו על הסף של התפרקות באותו ערב, על סף הכרזה שהמועצה (מועצת הרופאים הצעירים - ר.ל.ג) סיימה את תפקידה".

ואחרי הכל, אתם מרוצים מההסכם שהושג?

פרץ: "כשיצאנו למאבק חשבנו שנשנה את הרפואה הציבורית ולא רק ניטיב עמה, אבל הצלחנו רק לעשות צעד לכיוון שיפור הרפואה - לא הפכנו ולא שינינו לחלוטין. עם זאת, אני חושב שמה שהשגנו במגבלות המשא ומתן והבג"ץ הם הישגים מדהימים".

ויזל: "בתוך גבולות הגזרה - שלא לשנות את ההסכם החתום (כפי שהורה בג"ץ) - אני חושב שהשגנו את הדברים הכי טובים שיכולנו. לקח לנו זמן להבין שיש הסכם שכר עם גבולות גזרה, ושבמקביל צריך טיפול שורש לתיקון עוולות מערכת האשפוז הציבורית ואין מצב שנצליח לתקן את הכל בעצמנו. לכן צריך לעשות סדרי עדיפויות לאומיים. אני חושב שלא תמיד הובן שמה שהביא אותנו למאבק זה רצון אמיתי לטפל בחוליי המערכת".

לכל אורך הדרך דיברתם על הרצון שלכם להציל את מערכת הבריאות הציבורית, אבל לא מעט אנשים ראו בצעד שלכם אקט בלתי מוסרי שמציב את החולים כבני ערובה במאבק; שהיה לכם את השאלטר הכי מסוכן ביד והורדתם אותו בצורה הכוחנית ביותר.

פרץ: "מה שעשינו היה מוסרי מאוד - נלחמנו למען מטרה נעלה - שיפור הרפואה הציבורית, ולא נטשנו אף אחד. דאגנו וידענו תמיד שלכל חולה יהיה רופא שיראה אותו - ופה אנחנו חייבים תודה למנהלי המחלקות ובתי החולים".

ויזל: "לא פגשתי אפילו חולה אחד, כולל כאלה שהניתוחים שלהם נדחו, שגינה אותנו. להפך, אמרו לנו 'כל הכבוד, אל תוותרו'. לכן אין מה לדבר על חוסר מוסריות".

חיים: "גם כשהקימו את המדינה היה מי שחשב שזה מאבק מוגזם, ובסופו של דבר קמה מדינה. ניסינו לעשות שינוי וזו מטרה מספיק נעלה כדי שגם מעשים לא רגילים יוצדקו. ובכלל, יש דבר מוסרי יותר מלסכן את הקריירה שלך בשביל המטרה?".

אבל אתם לא באמת סיכנתם את הקריירה. קיבלתם את תמיכת הנהלות בתי החולים וידעתם שיחזירו אתכם לעבודה.

בכר: "זה בכל זאת סיכון אדיר. אין פה אף אחד שקיבל שטר ערבות שיחזירו אותו לעבודה. הכוח שלנו היה בזה שערבנו אחד לשני, וזה אולי היה הדבר הקולקטיבי היחיד בהתפטרות הזו. זה עניין של אמון אחד בשני".

חיים: "האנשים האלה (מנהלי המחלקות ובתי החולים; רל"ג) לא פראיירים. אתה בקלות יכול למצוא את עצמך מקבל בעיטה".

מאוכזבים מהרופאים הבכירים

לפני כמה שבועות ניגש פרץ לחולה צעירה במיון באיכילוב שבו הוא עובד, וכמו תמיד הוא קודם כל הציג את עצמו בשמו המלא. התגובה של הצעירה הפתיעה אותו: "היא אמרה לי: 'לא נכון!'. לקחתי את התג והראיתי לה שזה אני. בתגובה היא קראה מיד לבעלה ואמרה לו: 'יוסי, תכיר, זה הדפני ליף של הרופאים. אני ממש מסכימה אתכם!'".

אך המאבק שהקפיץ אותם בן לילה למרכז תשומת הלב התקשורתית גם גבה, לדבריהם, מחיר אישי ומשפחתי לא פשוט. למעשה, במהלך הריאיון הם דורשים שוב ושוב במפגיע להזכיר ולהוקיר את בנות הזוג שלהם - כולל השמות. "אשתי (ענת) נשארה בבית לבד עם ארבעה ילדים שכמעט לא ראו אותי במשך חמישה חודשים ונתנה את כל כולה למאבק", אומר בכר. "היא אמרה לי: מאבק כזה יש פעם בתשע שנים, לך ותעשה כל מה שצריך". חיים מספר שבתו, בת שבע וחצי אמרה לאשתו (הלה): "איזה מסכן מי שאבא שלו רופא". ויזל מוסיף שאשתו (מישל) היתה שותפה מלאה לכל הלבטים שלו במהלך המאבק. פרץ אומר ש"קיבלתי תמיכה אדירה מהבית, אבל מבחינתי, ההקרבה הגדולה ביותר במאבק היתה לא לראות את אשתי אביגיל ואת בתי במשך כל התקופה".

אחד התהליכים הדרמטיים ביותר שעברו על המתמחים במהלך המאבק היה הגיבוי שקיבלו מהרופאים הבכירים, שאישרו את ההתפטרות בקריצת עין או באופן מפורש, ואף הקימו את ארגון ארב"ל (ארגון רופאי בתי החולים) והכריזו בכל הזדמנות עד כמה המאבק מוצדק. הבכירים קיוו כי מאבק המתמחים יביא לקיצור תקופת ההסכם בין ההסתדרות הרפואית לאוצר שהם מתנגדים לו או אפילו לביטולו, אך דבר אחד הם לא עשו: הם לא הצטרפו להתפטרות של המתמחים.

שבוע לאחר סיום המאבק, חושפים לראשונה נציגי המתמחים את הסדקים ביחסים עם הרופאים הבכירים: "אני מאוכזב מהם", אומר חיים. "אם הם היו מצטרפים להתפטרות מההתחלה - היינו כיום במקום אחר לגמרי, ההסכם הגדול כלל לא היה נחתם. מאכזב שחלקם לא מצאו את היכולת לגלות קצת מנהיגות ולהצטרף. זה כאילו שבצבא היתה מנוהלת מלחמה על ידי מ"מים ומ"כים". "זה כאילו שאמרו לנו: 'לפני' במקום 'אחרי'", אומר בכר. "קטונתי, אבל כן, גם אני ציפיתי. קיווינו שניקח אתנו את כולם ונעשה את השינוי המשמעותי שלו ייחלנו. ציפיתי שכולם יבואו אתנו", אומר פרץ.

אולי זאת האכזבה שהביאה לכך שברגע האמת המתמחים התעלמו מהאינטרסים של הבכירים וחתמו על הסכם שדואג באמת ובתמים רק לאינטרסים של הרופאים הצעירים.

מה היה הרגע שבו אתם מחליטים שאתם צריכים לדאוג לעצמכם ולא לאינטרסים של הבכירים?

"מהיום הראשון אמרנו 'אנחנו עם עצמנו'. אפשר לקבל עצות וחיזוק, אבל אנחנו מחויבים רק למי שנלחם איתנו כתף אל כתף", אומר פרץ. חיים מבהיר: "הגדרנו מראש שרק מי ששם את הצוואר על הגרדום, רק מי שהלך והתפטר באמת - הקול שלו נספר. רק הוא קבע מדיניות. מי שלא התפטר - יכל רק לתת עצות".

העובדה שהרופאים הבכירים תמכו בכם כספית במאבק לא הקשתה עליכם להכריז עצמאות?

"אף אחד לא קנה את הקריירה שלנו בכסף. הדבר היחיד שעומד מאחורי המאבק זה האידיאל", אומר חיים.

עדות נוספת לסולידריות המועטה בין המתמחים לרופאים הבכירים אפשר ללמוד מהתשובה של הארבעה לשאלה אם יקחו חלק במאבק המסתמן הבא של הרופאים הבכירים, נגד שעון הנוכחות. "נחזור להיות אבות, בעלים ומתמחים", הם אומרים, ובכך למעשה מצהירים כי את מאבקם ייאלצו הבכירים לנהל לבדם.

העתיד: רופא מקצועי, עם חיים

אבל משבר האמון המשמעותי של המתמחים במהלך המשבר הזה לא היה עם הרופאים הבכירים, אלא עם האוצר. עומק החשדנות ההדדית שבר שיאים, כמו גם המלים הקשות שהמתמחים לא היססו להטיח באנשי האוצר: "יש נבחרי ציבור ששכחו שנבחרו לתפקיד כדי לשרת את הציבור ולא להתעלל בו", אמרו בהודעה רשמית על שר האוצר, יובל שטייניץ, ערב ההידברות. המתמחים הוסיפו כי "התנהלותם הכוחנית, הברוטלית וחסרת האחריות (של שטייניץ ופקידי האוצר; רל"ג) תביא לסילוקם". וזו רק דוגמה מייצגת אחת לטונים שנשמעו לאורך כל המאבק. לאור היחסים העכורים האלה, התוצאה הסופית היא כמעט בגדר נס: שופטי בג"ץ כמעט אנסו את הצדדים לשבת להידברות בתיווכם של פרופ' יצחק זמיר ופרופ' מוטי מירוני - שבה המתמחים קיבלו למעשה הכרה כמעט רשמית כגוף יציג לצד ההסתדרות הרפואית, ולהפתעת כולם - היא הסתיימה בהסכם.

קשה כמעט להאמין אבל היום נציגי המתמחים מדברים על נציגי האוצר בהערכה: "הם מקצוענים", קובע ויזל. "הם עשו את העבודה שלהם ושמרו על הקופה בצורה מושלמת. מה שהיה חסר להם זה החיבור לשטח - להריח את השוחות, את החולים. הם קיבלו נתונים יבשים שלא תמיד משקפים את כל התמונה".

מה קרה בתהליך הגישור הזה ששינה את הגישה שלכם כל כך?

פרץ: "אחרי השבועיים האלה אני מאמין גדול בגישור בסכסוכים. זו מעין תרופת הרגעה: הצדדים נשארים אותם צדדים עם אותן עמדות, אבל המגשרים הכניסו המון רוגע וחוכמת חיים ובזכותם הצלחנו לדבר ולהקשיב - מה שקודם היה קשה לעשות. זה פשוט לפרום קשר אחרי קשר ברוגע, בלי עצבים ופיצוצים".

חיים: "התהליך הזה גם יוצר בעיה לא פשוטה: אנחנו עברנו במהלך הגישור תהליך והתפישה שלנו התפתחה והשתנתה, אבל החבר'ה שבשטח (מאות המתפטרים; רל"ג) נשארים מאחור, ואז צריך להביא אותם למקום שלך".

אבל למרות שהדרמה הגדולה כבר מאחוריהם, הם עדיין לא נשמעים אופטימיים. חיים: "התחושה שלי כיום דווקא כבדה. היו הרבה דברים שאיכזבו אותי. כולנו מבינים שהמאבק הסתיים בהסכם שרחוק מאוד ממה שייחלנו לו, ולכן יש לא מעט מתמחים שחוזרים לעבודה בלב כבד. המערכת עדיין על סף תהום, וייקח זמן עד שאחזור להרגיש כמו קודם - אולי זה אפילו לעולם לא יקרה".

ויזל: "המתמחים של אחרי ההסכם שונים ומעורבים יותר. אבל בסופו של דבר מתמחה הוא מתמחה, וצריך לחזור להיררכיה של המערכת. תהיה תקופת מעבר בין הדור שעבד קשה וקידש את העבודה לבין הדור שלנו, שמקדש את איכות החיים, וייקח זמן עד שתימצא הדרך להוציא מההתמחות רופאים שהם מקצוענים, אבל גם יש להם חיים. זה לא סותר אחד את השני. בעקבות המאבק נופצו הרבה מיתוסים, למשל, שרופא שעושה עשר תורנויות וגר בבית החולים - הוא רופא טוב יותר".

 

-

איתי פרץ גיל: 37 התמחות: אורתופדיה, שיבא מגורים: קרית אונו מצב משפחתי: נשוי+1

-

דובי בכר גיל: 41 התמחות: גניקולוגיה, בילינסון מגורים: קיבוץ יד מרדכי מצב משפחתי: נשוי+4

-

נדב חיים גיל: 39 התמחות: כירורגיה כללית, שיבא מגורים: קיבוץ נחל עוז מצב משפחתי: נשוי+2

-

אורי ויזל גיל: 37 התמחות: כירורגיה כללית, איכילוב מגורים: תל אביב מצב משפחתי: נשוי+2



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#