"בואו אלינו ואחר כך תסעו לעפולה; לא יהיה צריך להסביר יותר" - ישראל 2021 - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
אום אל פאחם

"בואו אלינו ואחר כך תסעו לעפולה; לא יהיה צריך להסביר יותר"

הצעות רבות בנושאים כלכליים-חברתיים עלו בשולחנות העגולים באום אל פאחם, אחת הערים העניות בישראל ■ בין השאר הוצע לייצר תעסוקה לנשים ונוער, לפתח את אזור התעשייה ולחבר את העיר לתחבורה ציבורית שתאפשר יציאה לעבודה ■ אבל הדברים הקשים באמת נאמרו מחוץ לדיונים: "שמענו מאות הבטחות לתקציבים, אבל הכסף פשוט לא מגיע. המרירות פה גוברת והולכת"

18תגובות

אום אל פאחם

היוזמות העיקריות:

• להסיר את החסמים שמונעים את פיתוח אזור התעשייה

• להקים מרכזי תעסוקה, שיסייעו לצעירים להתקבל לעבודה

• ליידע יזמים על תמריצים כספיים שמגיעים להם

• לפתח תחבורה ציבורית שתקל על יציאה לעבודה • להקים יותר צהרונים כדי לאפשר לנשים לצאת לעבוד

• להקים מפעל מוגן לקשישים עניים ללא פנסיה

<<השיחה האמיתית באום אל פאחם החלה כשהסתיים האירוע של השולחנות העגולים, ממש ליד הדלת. המתונים המשכילים שהגיעו לאירוע היו מוטרדים. "עשרות תוכניות חומש כבר נכתבו לעיר, מאות הבטחות שווא פוזרו. הייאוש גדול".

נמרוד גליקמן

לא היה קל להגיע ב-18:00 בערב למתנ"ס באום אל פאחם. הכניסה לכפר, שנהפך בעל כורחו לעיר פקוקה במיוחד, וטעות אחת בניווט שולחת את המבקר הלא מיומן לסמטאות צרות וחשוכות במיוחד. "תשאלי איפה את", עודדה אותי בטלפון שירין מחמיד, מנהלת השולחנות העגולים בעיר. אבל המקומיים, שהיו חביבים מאוד, פשוט לא דיברו עברית. חלף זמן עד שנמצאה אישה צעירה עם כיסוי ראש, שהובילה אותי דרך עליות וירידות מבהילות למקום הכינוס.

המתנ"ס הוא פיצוי משמעותי. ארבע קומות חגיגיות, מקושטות ומוארות, שבתוכן פועל גם מרכז תעסוקה אזורי וחדש. בינתיים עולים ברגל עשרות מדרגות. יום אחד אפילו תהיה שם מעלית. באולם הגדול ישבו שלוש קבוצות סביב שולחנות עגולים, מורכבות משכבת המשכילים של תושבי העיר: עובדים סוציאליים, מורים, אנשי עמותות, גורמי רווחה בכירים, יו"ר מועצת התלמידים העירונית, סטודנט מצטיין מהטכניון, רכזות חינוך, איש היי-טק מקומי ואחרים. יותר גברים הגיעו, אך קולן של הנשים, כולן בתפקידי ניהול ובמראה מוסלמי אדוק, נשמע רם וצלול. הדרת נשים לא היתה שם.

בקבוצה אחת דיברו על תעסוקה, בשנייה על גיל הזהב ובשלישית על הנוער. השיח היה מאופק ומנומס. הבעיות, אמנם, קשות, אבל הפתרונות ברורים: לשחרר מכבלי הביורוקרטיה את אזור התעשייה התקוע כבר 30 שנה כדי שלא יוקמו מוסכים מתחת לבתי המגורים; להקים מרכזי תעסוקה שיסייעו לצעירים להתקבל למקומות עבודה ובעיקר ללוות אותם במהלך השנה הראשונה כדי שלא ירימו ידיים מול הקשיים; להעלות מודעות מקומית בנושא תמריצים כספיים שמגיעים ליזמים, ואנשי המגזר הערבי בכלל לא חשופים להם.

עבור גיל הזהב הוסכם כי יש להקים מפעל מוגן מכיוון שהקשישים בעיר (פחות מ-2,000) מתקשים לחיות על קצבת ביטוח לאומי של 1,800 שקל בחודש. מדובר בבעיה מוכרת במגזר הערבי. פועלי בניין וחקלאים לשעבר שלא צברו פנסיה במהלך שנות עבודתם וכיום בזקנתם הם עניים מרודים התלויים לחלוטין במשפחותיהם, שגם להן אין לרוב יותר מדי.

בשולחן הנוער דיברו על חשיבותה של התנדבות כגורם ונטילציה. "חייבים לחלק את העיר לשכונות קטנות, שבתוכן יפעלו נוער ומבוגרים לשיפור המראה. צריך גם להקים מועדונים משותפים בין השכונות כדי להימנע מהטריטוריאליות האלימה שקיימת כרגע. נוער מתנדב הוא נוער רגוע יותר", אמרו בשולחן העגול.

נמרוד גליקמן

מחסור במשאבים בסיסיים

אחרי 90 דקות פוריות קמו כולם, והתגודדו אט אט ליד שולחן הכיבוד הקטן שהוצב במקום. שם החלה ההצגה האמיתית. דווקא כשהיה נדמה שסוכמו הבעיות ודרכי הפתרון האפשריות, יצאה ברגע אחד של אמת מרירות גדולה. זה היה כעס שהצטבר במשך 60 שנה של הדרה וקיפוח. מעניין היה לראות שוב את האיפוק וההומור שסיגלו לעצמם משכילי המגזר להגיד דברים קשים ביותר.

"הרבה תוכניות יש לנו", החלה פתחיה אגבריה, מנהלת נושא הקשישים בעירייה, בעברית מושלמת. "רק שאין לנו משאבים בסיסיים להוציא אותן לפועל. הג'וינט עוזר מאוד, אבל תקציבים ממשלתיים כמעט לא מגיעים".

משאבים, מסתבר, היא מלת המפתח במקום שמרגיש מודר כבר שנים מעוגת התקציב הישראלית. "עשרות תוכניות חומש נכתבו כאן", אומר אבו איימן, מכובד מקומי, "מאות הבטחות לתקציבים, אבל הכסף לא מגיע. אני אומר לאנשים כל הזמן - כנסו אלינו. אלפים נוסעים כל יום בוואדי ערה ואף אחד לא נכנס. אם רק תיכנסו לסיבוב, ומכאן תסעו לעפולה, לא נצטרך להסביר יותר כלום".

לא רוצים להיכנס לכאן, בין היתר, כי אום אל פאחם נחשבת למקום עוין.

נמרוד גליקמן

"כמו במגזר היהודי, יש פה הכל. נשים וגברים, מבוגרים וילדים, דתיים וחילונים, משכילים ופחות משכילים, קיצונים ומתונים. יצא לנו שם רע, ולא בצדק, אבל איך אפשר להאשים אנשים שחיים במקום שבו אין גינה ציבורית למשפחה שרוצה לצאת לטייל, שאזור התעשייה שלה תקוע בגלל ביורוקרטיה, שאין תחבורה ציבורית כי אף חברה לא רוצה להיכנס לפה, והבנייה הצפופה מקשה גם היא?"

"את יודע שבאום אל פאחם לכל זוג יש שתי מכוניות כי אין ברירה? ומי יכול להרשות לעצמו מכוניות חדשות? יחד עם ג'לגוליה אנחנו במקום הראשון במספר המכוניות הישנות בישראל. זה אומר מחלות ריאה ואלרגיות של אנשים. אני כבר לא מדבר על זיהום האוויר. ברגע שאין תחבורה ציבורית יותר קשה לצאת מפה לעבודה, למשל, ואנשים מרגישים שהם לא חלק מהאזור. אין חיבור החוצה, אין תחושת שייכות. רק 10% מהנשים עובדות פה כי יש פה אולי שלושה צהרונים. את המתנ"ס הזה תכננו במשך 12 שנה עד שסוף סוף יצא לפועל. הבריכה הציבורית הראשונה הוקמה פה לפני חמש שנים".

הניסיון להבין איפה העירייה מעלה בעיה כואבת אחרת. "תקציב העירייה הוא 200 מיליון שקל בשנה, מתוכו רק 40 מיליון מגיע מגבייה של ארנונה", אמר עימאד גברין, עובד סוציאלי. "חלק גדול לא משלם כי הוא לא מגיע לסף המס, הרי אום אל פאחם היא במקום השני מתוך 10 בסולם הסוציו-אקונומי בישראל. נכון שיש גם אנשים שלא חושבים שצריך לשלם, ואנחנו צריכים לטפל בזה.

"עירייה שמגיעה לגובה מסוים של גבייה מקבלת ממשרד הפנים תוספת תקציב. לנו חסר מעט להגיע לסף, ואנחנו לא מקבלים. מדובר במעגל קסמים שמונע מאיתנו תוספת של 4 מיליון שקל בשנה, ועבורנו זה המון. לעירייה בקושי יש כסף לשלם משכורות לעובדים שלה. לפרויקטים גדולים יותר אין מה לצפות".

הבשורה הטובה באום אל פאחם - ירידה דרמטית ברמת הילודה שהיא כיום 3.1 ילדים למשפחה, קרוב מאוד למגזר היהודי (2.8 ילדים למשפחה). רק בשנות ה-70 היו במשפחה 7-8 ילדים. הסיבות לדברי משתתפי השולחנות העגולים הן, "השכלה, ישראליזציה של החיים וההבנה שלילדים שלך תרצה לתת יותר. הקערה מתהפכת. בעוד כמה שנים נשתווה אליכם ואחר כך הילודה במגזר היהודי תהיה גבוהה משלנו", הם אומרים בחיוך. "אתם חוששים, אבל אנחנו נמשיך להיות המיעוט".

נמרוד גליקמן

חוששים מהרגע ש"יירדו אל הכביש"

עד שזה יקרה מדובר בעיר צעירה מאוד. כ-40% מתושביה הם בגילאי בית ספר, ועדיין קשה למצוא בכל העיר מגרש כדורסל אחד. הנוער המקומי אינו זוכה למקומות בילוי איכותיים, ומכיוון שאינו לומד בבתי הספר בעברית הוא מתקשה להגיע מוכן לשוק העבודה הישראלי. "אנחנו מוטרדים מהעובדה שהבעיות נערמות, והמרירות גוברת והולכת", אומרים המשתתפים. "הייאוש גדול. אנחנו חוששים מהרגע שאנשי אום אל פאחם יירדו אל הכביש".

האמירה "יירדו אל הכביש" מתייחסת לכביש ואדי ערה, שכבר נחסם לא פעם בעת הפגנות. חסימת הכבישים היא אולי הכלי היחיד שיש בידי התושבים למשוך את תשומת לב של מקבלי ההחלטות. ואולם התסכול מנותב ומתפרש בכל פעם לכיוון הפוליטי, ואינו זוכה לתשומת הלב האזרחית הראויה.

למרות האמירות המוכרות, מתגבש באום אל פאחם מהפך מחשבתי. אם בעבר פשוט דרשו כסף, גם אם לא ידעו מה לעשות אתו, הרי שהיום המהפך מגיע מלמטה. יותר ויותר אנשים בעיר כבר יודעים לנתח היטב את האתגרים, כמו גם את הפתרונות, ומוכנים להתגייס כדי להזיז את העיר קדימה, אלא שהם מעטים וחלשים עדיין.

אם מאוכלוסייה חזקה אפשר לצפות מהתושבים להרים את הכפפה ולהתחיל את השינוי מלמטה, הרי שבאוכלוסייה מוחלשת כמו במגזר הערבי נדרשים קביים משמעותיים בדמות תשומת לב, ייעוץ משמעותי וגם כסף. זה בדיוק מה שמטריד את המשכילים המקומיים, שחשים שהם תמיד אחרונים בסדר העדיפויות.

את הדרך החוצה אני כבר עושה אחרי ששלושה משתתפים הראו לי בדיוק איך לא לעזוב את הכביש הראשי. הנסיעה עדיין זהירה. מצוקת החניה גורמת למאות מכוניות פרטיות לחנות משני הצדדים ולהצר את הכביש מאוד. ברקע מהדהדות המלים: ייאוש, מרירות, תלות ומשאבים.

אום אל פאחם היא מראה עצובה של מגזר הערבי כולו. רק מפגש עם האנשים המשכילים והמתונים של העיר, מבהיר עד כמה מדובר בפצצת זמן מתקתקת. גם באום אל פאחם חיים לא מעט אנשים שכל שאיפתם היא להיכנס למעגל העבודה, ההשכלה והשייכות, ולחיות חיים נורמליים, עד כמה שזה אפשרי, במדינה הזאת. לא ברור מי ירים את הכפפה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#