OECD מעניק לגיטימציה למחאה

לא רק שבישראל יש אי-שוויון גבוה יחסית - היא גם מגדילה אותו בקצב הכי מהיר

דפנה מאור
דפנה מאור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים10
דפנה מאור
דפנה מאור

הלב נחמץ כשקוראים את דו"ח OECD המנתח את האי-שוויון בקרב 34 המדינות החברות בארגון, שכינויו הלא רשמי "מועדון המדינות העשירות". השם "ישראל" מופיע לעתים תדירות כל כך בדו"ח, בתור דוגמה בולטת לאחת התופעות הפוגעניות ביותר בחברה האנושית - האי-שוויון הכלכלי המתרחב והולך.

הדו"ח מציג תמונת מצב ומגמה שנמשכת כבר יותר משנות דור, שמהווים תעודת עניות לישראל. לא רק שישראל היא מהעניות בחברות OECD ולא רק שהיא סובלת מאי-שוויון גבוה יחסית - היא גם מגדילה את האי-שיוויון בקצב המהיר מכולן. אור לגויים ממש.

הדו"ח של OECD מציג נתונים שכבר ידועים, כמו גידול נתח ההכנסות של האלפיון העליון בארה"ב ב-30 השנים האחרונות. הניתוח והמסקנות, שנכתבו באחרונה, מתבססים על נתונים שמגיעים עד 2008. קרוב לוודאי שהמשבר הפיננסי העולמי, שנמשך בצורת משבר חובות באירופה ובארה"ב והאטה ברוב הכלכלות, הוביל את האי-שוויון לגבהים חדשים: הממשלות באירופה ובארה"ב מקצצות ברווחה ובשכר עובדים.

בה בעת, המגזר התאגידי רושם רווחי שיא בזכות התייעלות, שמשמעה בעיקר צמצום במצבת העובדים. בעוד שלוש שנים יפורסם דו"ח שיתבסס על נתונים שייאספו עד סוף 2011, שהיחס הגדל והולך בין הכנסות העשירים להכנסות העניים גדל עוד יותר.

OECD, יש לזכור, הוא ארגון שמייצג את הממסד הפוליטי והכלכלי שמשל בכיפה ביובל השנים האחרונות, מאז הקמתו ב-1951, כהמשך לארגון שהוקם כדי ליישם את תוכנית מרשל לשיקום אירופה. במובנים מסוימים, OECD הוא נותן החסות הרשמי של הסדר הקיים, זה שאיפשר את המגמות שיצרו את האי-שוויון שהוא מגנה כעת.

ניתוח הגורמים והצעת הפתרונות שבדו"ח אינם מלהיבים, מכיוון שאין דיון חריף דיו בקשרים שבין ההון לשלטון, בהיווצרות מעמד של אוליגרכים ובכוח המופרז שהמגזר הפיננסי צבר בעשור-שניים האחרונים. הפתרונות המוצעים מתבססים על השיטה הקיימת, ואינם דוחפים לרפורמה פרוגרסיבית אמיתית. הדיון בשיפור הכישורים של העובדים בכוח העבודה (Upskilling) הוא ענייני וחשוב, אך קשה לומר שבמצב הנוכחי באירופה ובארה"ב מיליוני צעירים בוגרי אוניברסיטה שלא מוצאים עבודה סובלים מחוסר השכלה.

אבל הדו"ח חשוב אף על פי כן, משום שגורם כל כך מרכזי וממסדי מעלה לדיון בולט את האי-שוויון, שהוא אחת המחלות הקשות ביותר בכלכלה המערבית המודרנית (אך לא רק בה). הוא מעניק לגיטימציה ללא כחל וסרק למחאה החברתית: "מספרד ועד ישראל, מוול סטריט ועד כיכר סינטגמה, המחאה החברתית מתפשטת במהירות. בגלל המשבר, אי-ודאות ואי-שוויון הגיעו למעמד הבינוני בחברות רבות". הדו"ח מעניק גם לגיטימציה להחזיר לשולחן את המלצות ועדת טרכטנברג. מספיק להתחבא תחת אצטלת ה"איום הקיומי על ביטחוננו". יש עוד איום קיומי על ביטחוננו, והוא בא מבפנים ובטווח הארוך הוא גורם לא פחות נזק - סיכולו הממוקד והשיטתי של כוחו, עושרו והשפעתו של המעמד הבינוני.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker