"הכתבים כאן לא מתפטרים: או שהם מתים או שמפטרים אותם" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"הכתבים כאן לא מתפטרים: או שהם מתים או שמפטרים אותם"

נוסחת ההצלחה של תוכנית הטלוויזיה "60 דקות" כל כך פשוטה - עד שלא ברור איך אף אחד לא מצליח לחקות אותה; חיים הנדוורקר ביקר בסט של אחת התוכניות הוותיקות במדיה העולמית, שאיש לא מוכן להיפרד ממנה. גם לא הצופים

9תגובות

בוב סיימון, אחד מכתבי החוץ החשובים בעולם, בחליפה כהה ובעניבה בצבעי אדום-כחול-לבן, ניצב מול המצלמות. חודשיים לאחר שחזר משליחות עיתונאית למצרים, הוא מתכונן להקריא את דברי הפתיחה שלו לכתבה שהכין עבור התוכנית "60 דקות".

סיימון, 70, זכה ב-24 פרסי אמי בזכות עשרות סיפורים בולטים, כמו פרוץ המהפכה בתוניסיה, סיפור ההצלה של הכורים הצ'יליאנים, חשיפתו של העריק העירקי שמסר ל-CIA מידע מוטעה שהוביל את ארה"ב למלחמה, המלחמה בסרייבו ועוד. כשסיקר את מלחמת המפרץ הראשונה נפל בשבי העירקי ובילה שם 40 יום, שלאחר מכן תוארו בספר פרי עטו.

לסיימון יש פינה חמה בלב לישראל, שבה התגורר 15 שנה וממנה סיקר את המזרח התיכון. "ביליתי יותר זמן בנתב"ג מאשר בדירה שלי בניו יורק. סיקרתי את המזרח התיכון, את מלחמת לבנון הראשונה ואת האינתיפאדה הראשונה. נפצעתי בביירות וטופלתי על ידי רופא ישראלי".

בימים שבהם שידר בישראל הוא החל להכין כתבות עבור "60 דקות". "זאת חוויה יוצאת דופן עבור עיתונאי", הוא אומר על העבודה בתוכנית. "מאפשרים לך לעבוד על סיפורים ביסודיות שלא קיימת באמצעי תקשורת אחרים. אני לא יודע אם היה עיתונאי שעזב את 60 דקות מרצונו. הכתבים כאן לא מתפטרים: או שהם מתים או שמפטרים אותם".

לפני כחודשיים נסע סיימון למצרים, כדי לבדוק מה השתנה בה מאז המהפכה. רוב הכתבים עזבו את המדינה עם שוך המהומות שזכו לסיקור תקשורתי נרחב. להפתעתו, הוא גילה כי המצב לא טוב יותר: הצבא, שתפס את השלטון, ממשיך להתנכל למתנגדי המשטר.

הכתבה של סיימון מתמקדת ברמי עזאם, שנהפך בן לילה לאחד מסמלי המהפכה. הוא סחף אחריו רבבות, אך אז נעצר והוזהר שיפסיק להמריד את ההמונים. הוא סירב לשתוק וחזר לכיכר. סיימון מתאר בכתבה בפרוטרוט את מסכת העינויים שעבר עזאם: הצלפות, מכות יבשות ומכות חשמל.

אנחנו נכנסים למשרדו של סיימון, המשקיף על נהר ההדסון. "יאללה", הוא אומר בעברית וממשיך באנגלית: "בואו נתחיל".

היו רגעים במצרים שבהם חששת לחייך?

"הייתי עד להתקפה על השגרירות הישראלית בקהיר. היו רגעים שבהם המצב היה קשה מאוד. היה שם קהל פרוע, כולם רצו להיות חלק מהאקשן. לא ראיתי דבר כזה לפני כן. זה הזכיר במשהו את ההתנפלות על חומת ברלין, פרט לכך ששם אנשים חגגו חופש ושחרור, ובקהיר ראינו זעם טהור. ייתכן שאם היינו נשארים שם היינו בסכנת חיים. הפורעים חשבו שכל מי שנמצא באזור קשור לישראלים או לאמריקאים".

מייקל גבשום, המפיק הוותיק של סיימון, והעורך פול בלינגר, שעובדים ב"60 דקות" יותר מ-20 שנה, מאפשרים לנו הצצה לתהליך העריכה. הם עוברים על קטעים מהכתבה ודנים בהם, ובהמשך נכנס סיימון לחדר ועובר על התסריט. הם רושמים הערות, תוהים אם הקריינות טובה מספיק ומתקנים משפט אחר משפט. סיימון מסביר שכל כתבה היא פרי עבודת צוות מאומצת, ששותפים לה המפיקים והעורכים. "אלה עיתונאים מהשורה הראשונה. לא הייתי יכול לעשות את זה לבד. אני מרים 15 סיפורים בשנה, ויש סביבם הרבה עבודת מחקר ולוגיסטיקה. אני כותב את התסריט לכתבה, אבל הצוות - מפיק, עוזר מפיק ושני צלמים - מעורב בכל שלבי העבודה".

סיימון מספר כי על המדף ממתינה כתבה שלו על תל אביב, שעדיין לא ברור מתי תשודר. "מי שלא מכיר את ישראל חושב שנזרקות שם פצצות כל הזמן, שמחבלים מתאבדים שם מדי כמה ימים. אבל למעשה זאת אחת הערים התוססות בעולם. חיים שם כאילו אין מחר. החיים אינטנסיביים מאוד, ואתה לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שזה כך מפני שאיש לא יודע מה יקרה מחר. תל אביב היא בועה, וניסינו להבין אם תושביה מתכחשים למצב או שהם עייפים מפוליטיקה. זה סיפור על בועה ועל מקום שנהדר לחיות בו".

דרך חדשה לספר סיפור

"60 דקות" היא באופן קבוע אחת מעשר תוכניות הטלוויזיה הפופולריות ביותר בארה"ב. בשנה שעברה צפו בה מדי שבוע 13.6 מיליון איש בממוצע. בשתי הזדמנויות נהנתה התוכנית מ-20 מיליון צופים: כשביל והילרי קלינטון סיפרו על חיי הנישואים שלהם לאחר שג'ניפר פלאוורס התלוננה שקלינטון הטריד אותה מינית ב-1992, וכשברק אובמה התראיין לאחר זכייתו בבחירות.

התוכנית התגאתה במשך השנים בשורה של כתבים מנוסים וידועים, כמו מייק וואלאס, מורלי סייפר, דיאן סויר, כריסטיאן אמנפור, סטיב קרופט, לזלי סטאל ואנדרסון קופר. התוכנית מושכת אנשי חדשות בכירים בזכות היוקרה שלה, הרייטינג הגבוה והשיבוץ שלה בלוח השידורים - ראשון בערב, כשהצופים יושבים נינוחים לפני תחילת השבוע ומעוניינים לצפות בכתבות מעמיקות. גם העובדה שבחורף היא משובצת מיד אחרי משחק הפוטבול השבועי תורמת לה 2-3 מיליון צופים שנשארים מול הטלוויזיה.

ההצלחה של "60 דקות" מרשימה נוכח העובדה שבמשך השנים נהפכו תוכניות החדשות בטלוויזיה האמריקאית לרכות יחסית, ואילו היא הצליחה לשמור על אופיה. "נייטליין" של רשת ABC, לדוגמה, שינתה את פניה כשהמגיש האגדי טד קופל החליט לעזוב והרשת לא הצליחה למצוא לו מחליף בעל שיעור קומה. כתוצאה מכך השתנה אופיה של התוכנית לבידורי יותר, והרייטינג שלה עלה.

פרופ' ברבי זליזר, מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת פנסילווניה, אומרת ש"60 דקות" המציאה את הפורמט של מגזין טלוויזיוני, שאמור להשלים את מהדורות החדשות היבשות והפורמליות. "התוכנית יצרה סגנון הגשה חדשני צבעוני. הפורמט של שלוש כתבות שכל אחת מהן נמשכת רבע שעה היה דרך חדשה לטפל בחדשות: באופן מעמיק, צבעוני, מגוון ואנושי. העובדה שהם שמרו על הרייטינג למרות הסגנון העיתונאי הרציני היא אנומליה. היא הוכיחה שיש קהל רחב שמחפש סיפור עיתונאי מעמיק הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב".

"60 דקות" נוצרה ב-1968 על ידי דון יואיט, שכיהן בתפקיד עד 2004. הוא גיבש צוות מנצח, שכלל בין השאר את מייק וואלאס, מורלי סייפר ואנדי רוני, שמת לפני כשבועיים. מרילין יואיט, שהיתה נשואה ליואיט עד למותו ב-2009, מספרת כי הרעיון ליצור את התוכנית עלה בראשו כשפוטר מחדשות הערב של CBS, שם עבד כמפיק. "הוא ביקש להציג את החדשות באופן מעניין יותר: גרסה טלוויזיונית של המגזין 'לייף', שמצד אחד תהיה מעמיקה ומצד שני בנויה כסיפור. מהאנשים שעמם עבד הוא תבע: 'תנו לי סיפור. אל תדווחו על נושאים, אלא על סיפורים'. הוא העדיף להתמקד באדם אחד ולספר דרכו את הסיפור המלא. אמנם צחקו עליו, אבל נתנו לו להרים את התוכנית".

יואיט, עיתונאית בעצמה, עבדה בין השאר ב"וושינגטון פוסט", ב"ניו יורק טיימס", ב-NBC וב-ABC, סיקרה את הבית הלבן בתקופתם של הנשיאים ג'ימי קרטר וג'רלד פורד והתלוותה למסעות הדילוגים של שר החוץ הנרי קיסינג'ר במזרח התיכון.

היא מספרת שבעלה נהג לצפות בכתבות כשעיניו עצומות, כדי שיוכל לשמוע טוב יותר את הסיפור. "בניגוד למה שחושבים, האוזן מחברת את הצופה לטלוויזיה יותר מהעין", היא מסבירה. "הוא חשב שאם הצילום לא איכותי, אפשר לסדר זאת עם צילום אחר. אבל אם הסאונד לקוי, הוא טען, הצופה יעבור לתחנה אחרת". היא מספרת כי יואיט חשב שפגישות הן בזבוז זמן, והעדיף לדבר עם הכתבים במסדרונות. לא פעם הגיעו השיחות האלה לטונים גבוהים, בעיקר המפגשים בינו לבין הכתב הכוכב מייק וואלאס.

יואיט עזב את התפקיד לפני שבע שנים. החליף אותו ג'ף פייגר, המכהן גם כנשיא חדשות CBS, שהצטרף ל"60 דקות" כמפיק ב-1988. "שמו אותי תחת זכוכית מגדלת", הוא נזכר בראשית דרכו בתוכנית. "הייתי תלמיד של דון ולמדתי ממנו הרבה. בהתחלה היה לו קשה לקבל את העובדה שאני מנהל את התוכנית, והיו לנו לא מעט חיכוכים. לבסוף הוא קיבל אותי".

במה שונה התוכנית כיום מהימים שבהם התחלת לעבוד בה?

"הסיפורים שלנו אקטואליים יותר, אבל התמהיל דומה לעבר. אנחנו ממשיכים להתמקד בפרופילים של אנשים במגוון רחב של תחומים, כמו פוליטיקה, כלכלה, ספורט ובידור. השיטה עובדת: בחמש השנים האחרונות גדל מספר הצופים ב-3%-4%. בעסק שלנו זה הרבה מאוד".

מי צופה בכם?

"אנחנו לא פונים לקהל כזה או אחר, אלא שואפים לשדר כתבות שימשכו את כולם. יש משפחות רבות שמתכנסות מדי ראשון בערב כדי לצפות בנו".

המגמה הנוכחית בטלוויזיה היא לעסוק בנושאים צהובים יותר.

"אנחנו לא עורכים סקרים, מפני שאנחנו לא רוצים שהם יקבעו עבורנו 'תסקרו את מצרים ולא את אפגניסטן'. אנחנו פועלים על פי האינסטינקט שמכתיב לנו מהו סיפור טוב. אני יודע שרשתות מתחרות עורכות סקרים ומגלות שהציבור מעוניין ביותר חדשות בריאות ובפחות חדשות על מלחמה. הסוד שלנו הוא התמהיל: בכל תוכנית יש שלוש כתבות, בסך הכל 100 קטעים בשנה. אנחנו בונים אותו כך שכל אחד יוכל למצוא סיפור כלשהו. אני מאמין שיש רעב לסיפור טוב, ובניגוד למה שמקובל לחשוב - אנשים לא מאסו בחדשות. ספר לאנשים סיפור מעניין, והם יאזינו. אני לא מקבל את הטענה שהקהל מתעניין רק בפשע ובסנסציות".

העורך בפועל, ביל אוונס, אומר כי סגנון הניהול של "60 דקות" הוא "לסה פר" ("תנו לעשות"), "בדיוק כמו שיואיט הכתיב. כולם כאן ריפורטרים, כולם צריכים לחפש סיפורים. ג'ף ואני מקבלים את ההצעות ומחליטים אם ללכת על הסיפור או לא. זה עניין סובייקטיבי לחלוטין. לאחר מכן אנחנו מאשרים את התקציב, כמה עשרות אלפי דולרים. בשנים האחרונות נאלצנו לקצץ בגלל המצב הכלכלי, אבל בדבר אחד לא נגענו - בתקציב הכתבות. זה עניין די יקר, מפני שאנחנו מוציאים לכל כתבה ציוד מעולה. הסיפור ערוך ומוכן לאחר שלושה חודשים בממוצע. אנחנו לא פוחדים שיגנבו לנו סיפורים, כי איש לא עושה כתבות כמונו".

שחר בר-און, שהתחיל את הקריירה העיתונאית שלו ב"העיר" וב"כל העיר", משמש כיום כמפיק הצמוד של הכתבת לזלי סטאל. בין השאר הוא היה אחראי לראיון הבלעדי עם מארק צוקרברג ועסק בתופעת הניאו-נאצים בקליפורניה. "'עובדה' של ערוץ 2 עושה עבודה מצוינת", מפרגן בר-און לתוכנית התחקירים הישראלית. "נכון שהתקציבים שלנו גדולים ביחס לתקציבים בישראל, אבל מבחינה זו דווקא שטחה הקטן של ישראל הוא יתרון: במצב כזה אפשר לעשות יותר בתקציבים נמוכים יחסית".

שמה של התוכנית הוכתם

במשך השנים חשפה "60 דקות" אינספור פרשות שחיתות ועוולות, שקרים וסודות של תאגידים וממשלות, ובהתאם - מצאה את עצמה במוקד של שערוריות וסערות ציבוריות. כך היה ב-1995, כשג'פרי וויגנד, אז סגן נשיא למחקר ופיתוח בענקית הטבק בראון אנד ויליאמסון, פנה למפיק התוכנית דאז, לואל ברגמן, עם מידע שלפיו החברה הסתירה מהציבור את הסכנות הבריאותיות הכרוכות בעישון הסיגריות שלה ואת העובדה שהכניסה לסיגריות חומרים שנועדו להגביר את השפעת הניקוטין ולהפוך אותן לממכרות יותר. ברגמן החל להכין חשיפה על פי המסמכים שמסר לו ווינגד, אך נתקל בהתנגדות חריפה מצדם של בכירים בחברות הטבק וב-CBS.

וויגנד, שפוטר מבראון אנד ויליאמסון שנתיים קודם לכן, לטענתו משום שידע על המעורבות של בכירים בחברה בהוספת חומרים ממכרים לסיגריות, היה נתון באותו הזמן למתקפה של איומים והטרדות מצד חברות הטבק. הן גם איימו על CBS בתביעת ענק של מיליארדי דולרים אם הראיון ב"60 דקות" ישודר.

התביעה הפוטנציאלית סיכנה את רכישתה של CBS על ידי חברה בשם ווסטינגהאוס אלקטריק קומפני, ולכן הכתבה כולה נתקלה בהתנגדות מצד בכירים בערוץ ובהפקת התוכנית, למורת רוחו של ברגמן. לבסוף, במהלך שזכה לאחר מכן לביקורת חריפה מצד גופי תקשורת אחרים, שודרה בתוכנית גרסה ערוכה ומרוככת של הראיון עם וויגנד, למרות התנגדותו של ברגמן שהתפטר בעקבות צנזור הכתבה מהפקת התוכנית, לאחר 14 שנה בתפקיד. צנזור הכתבה, באופן שהשמיט כמה מהעדויות הקשות ביותר נגד בראון אנד ויליאמסון, הוביל לפגיעה קשה במוניטין של "60 דקות" כמוסד עיתונאי. רק לאחר שתמלילי עדויות שמסר וויגנד בבתי משפט במיסיסיפי ובקנטקי הודלפו ל"וול סטריט ג'ורנל", פירסמה CBS את הראיון המקורי והבלתי ערוך עם וויגנד. הפרשה נחשבת לנקודת מפתח ביחס של הציבור והרשויות בארה"ב לחברות הטבק, ואף עובדה לסרט העלילתי "המקור", בכיכובם של אל פאצ'ינו וראסל קרואו.

ב-2004 שודרה כתבה של הכתב המגיש דן ראת'ר בתכנית ספין, שנקראה "60 דקות מספר 2", שמתחה ביקורת חריפה על שירותו הצבאי של ג'ורג' בוש הבן, אז נשיא ארה"ב. התוכנית הורדה מהמסך מאז. הכתבה, שטענה כי בוש הבן זכה להתחשבות מיוחדת בשל ייחוסו המשפחתי, התחמק משירות בווייטנאם באמצעות הצטרפות למשמר הלאומי בטקסס ולא מילא את חובותיו כיאות, התבססה על ארבעה מסמכים שכתב על פי הדיווח מפקדו של בוש במשמר הלאומי, הקולונל ג'רי קיליאן, שהלך לעולמו ב-1984.

מיד לאחר שידור הכתבה תקפו מומחים את אמינות המסמכים, וטענו כי הם נכתבו בפונטים של תוכנות מחשב מודרניות ולא במכונות כתיבה שבהן השתמשו בשנות ה-70. לבסוף התברר כי המסמכים, שהועברו ל-CBS על ידי קצין לשעבר במשמר הלאומי בשם ביל בורקט, שהתנגד לבוש, אכן היו מזויפים. CBS, שבתחילה תמכה ב-100% באמינות הדיווח, נאלצה להתנצל, וראת'ר - המגיש המוביל של חדשות CBS - אולץ להתפטר. השנאה לבוש היתה חזקה במיוחד באותם ימים, בעקבות המלחמה בעירק, ושידור הכתבה ב"60 דקות" הוכיח מבחינת רבים את הנטייה השמאלנית של העיתונות האמריקאית, שבאה על חשבון היושר העיתונאי.

רק השבוע חשפה "60 דקות" את הגרסה האמריקאית לפרשת תיק המניות של דן חלוץ, בכתבה נרחבת שבחנה את האופן שבו פוליטיקאים בכירים בארה"ב - בהם יו"ר בית הנבחרים לשעבר, ננסי פלוסי - השקיעו במניות, והעלתה חשדות שלפיהם מידת ההשפעה והכוח של הבכירים בוושינגטון העניקה להם יתרון בהשקעות, שאותו ניצלו כדי לבצע, בפועל, מסחר לפי מידע פנים. לפי הדיווח, פלוסי ואחרים קנו או מכרו מניות בסמיכות למועדים שבהם נדונו בקונגרס חקיקות הקשורות לאותן מניות. פלוסי, שלפי הכתבה הרוויחה לא מעט כשהשתתפה בהנפקתה הראשונה לציבור של ויזה ב-2008, תקפה בחריפות את אמינות הדיווח של CBS.

נתן דביר

הצלחותיה העיתונאיות של "60 דקות" רבות מהכישלונות המועטים שלה. במשך השנים היא חשפה עוולות כמו מעורבות של ה-CIA בהברחות סמים ובטיוח של תאונות צבאיות בעירק, ונותרה הבמה המרכזית של עיתונות הטלוויזיה בארה"ב. בין אם מדובר בראיון נרחב עם מייסד פייסבוק מארק צוקרברג, בדיווח משדות הקרב באפגניסטן, או בראיון בלעדי ושנוי במחלוקת עם הטרוריסט טימותי מקווי לפני הוצאתו להורג, "60 דקות" היא עדיין היעד המבוקש ביותר לכל אדם שמבקש להתראיין - והתוכנית שממנה חושש כל פוליטיקאי ובעל סמכות בארה"ב.

להצליח בלי נוסחה

ביום ביקורנו בסט של התוכנית נערכו חברי הצוות לפרידה מאנדי רוני, שהיה חבר בצוות התוכנית מיומה הראשון. הפינה שלו, שהוקרנה בסיומה, כללה הערות על המצב. ימים ספורים לאחר הפרידה הלך רוני לעולמו בגיל 92. "רוני היה חלק מהווי התוכנית", אומר פייגר. "במשך השנים אנשים הציעו לי להיפטר ממנו, אבל לדעתי הוא מקורי וייחודי. זה רגע חשוב ואירוע עצוב עבורנו".

עם פרישתו של רוני נהפך מורלי סייפר, 80, לזקן הכתבים. "מורלי הוא אחד ממספרי הסיפורים הטובים ביותר בטלוויזיה האמריקאית, ואחד הראשונים שהשתמשו בסגנון הדיווח הזה", אומר עליו אוונס. "אני רוצה שיישאר אתנו כמה שיותר. אנשים טועים לחשוב שמה שחשוב הוא הצילום, אבל הדבר החשוב הוא הסיפור, התסריט. לא קל למצוא כותבים טובים. אני יודע שיש תחנות טלוויזיה רבות שמחפשות מגישים צעירים, אבל אני מאמין שהקהל רוצה לראות ולשמוע אדם שיודע מה הוא עושה. החוכמה היא לקחת נושא מורכב ולספר אותו כך שהקהל הרחב יבין אותו, כפי שעשינו עם הכתבה של סטיב קרופט על משבר האשראי. הסיפור שודר בתקופת משבר, ואנשים רצו להבין במה מדובר".

לסייפר יש עבר עיתונאי מרשים, ששזור בהיסטוריה האמריקאית. הסקופ הגדול האחרון שלו הוא הראיון עם רות מיידוף, רעייתו של ברני מיידוף. עיתונאים רבים ניסו לקבל את הראיון הזה, אך המיידופים סירבו. סייפר הצליח במשימה רק עכשיו, לקראת צאת ספר שעמו שיתפו מיידוף ובנה פעולה. מאחורי סגנון הדיבור הנעים של סייפור יש שאלות קשות וחודרניות, שמוכיחות כי גם בגיל 80 יש הרבה מה ללמוד ממנו. בזכות הכתבה הזאת צפו בתוכנית 18.6 מיליון איש.

"רציתי להיכנס לתוך הדינמיקה של המשפחה, שבמידה מסוימת נהפכה גם היא לקורבן", מספר סייפר בזמן שהוא מצית סיגריה. העישון כמובן אסור בבניין, אבל הוא נהנה ממעמד מיוחד. "הסיפור מורכב במיוחד לאור התאבדותו של הבן הבכור, מארק. אתה עוסק ברגשות קשים וצריך להיזהר. אני לא רוצה לזלזל בכאב של בני משפחת מיידוף. התחוללה כאן דרמה שעירבה הרבה כסף, כוח, שחצנות וסבל. העולם כולו רצה לראות אותם חסרי כל ומושלכים לרחוב".

כיצד השתנה בעיניך הסיקור הטלוויזיוני מאז שהתחלת לעסוק בתחום?

"הטכנולוגיה שינתה את המהות. יש דגש רב על שידורים חיים בחדשות, וכמובן שיש לזה יתרונות, אך זה גורם לכך שהכתבים בשטח צריכים לתת מידע מהיר כשהם לא יודעים מה בדיוק קורה מסביב. בעבר היה יותר זמן לחקור, לבדוק ולחשוב יותר. עכשיו הלחץ לעלות לשידור כל כך גדול, שיש נטייה לשלוף מהמותן. הדבר האחרון שכתב רוצה להגיד בשידור הוא 'אני לא יודע'. לפעמים אני צופה בחדשות ונדמה לי שלכתב חסרות 20 דקות הכנה כדי שתהיה לו פרספקטיבה רחבה יותר.

"הרשתות הגדולות עדיין שומרות על סטנדרטים גבוהים, כי הן משדרות מהדורת חדשות אחת בערב. הבעיה הגדולה היא בכבלים, שמספקים חדשות במשך כל שעות היום ומדווחים גם כשאין להם על מה לדווח. אפשר להעביר דיווח מהיר על האירועים, אבל יש חשיבות לשליטה: שליטה עצמית של הכתב וגם שליטה של עורכים ומערכות. זה יוצר מערכת של בקרה על הדיווחים העיתונאיים. הסתבכתי בעבר כשאמרתי שאני סומך על דיווחים עיתונאיים של אזרחים באותה המידה שאני סומך על אזרחים שיבצעו ניתוחים בבית חולים. אני מאמין שעיתונות היא מקצוע, ואתה זקוק למידה של שליטה כדי שהדיווח יהיה מדויק. אתה צריך לשאת באחריות על מה שאתה מדווח.

"אחת הבעיות בעולם הטלוויזיה של היום היא שמנהלים מחפשים את הנוסחה להצלחה. זה מתכון בדוק לכישלון. אני חושב שאנחנו מצליחים משום שאין לנו נוסחה. ההנחה של מנהלים בטלוויזיה, שאנשים רוצים לראות רק צעירים, אינה נכונה. השיטה שלי היא לעבוד על סיפורים שמעניינים אותי, בין אם זה פיסיקאי מבריק בן 30 או ספר על ואן גוך. המוח שלנו הוא מנגנון מורכב עם טעם מורכב ושונה. אני לא יכול לערוב לכך שאנשים ייהנו ממה שאני עושה. אני יכול רק לעשות כתבות בנושאים שמעניינים אותי".

כמה זמן תישאר ב"60 דקות"?

"יש לי חוזה לשנה נוספת. הייתי שמח להישאר עוד, אבל לא הייתי רוצה להישאר כאן כמקרה סעד".

לפני כשבועיים הלך לעולמו אנדי רוני, שהגיש במשך 33 שנה את הפינה "כמה דקות עם אנדי רוני"

בין מצרים לאפגניסטן: כתבת בקו האש

לא פעם מצאו את עצמם כתבי "60 דקות" בלב הסערה - ולעתים נהפכו לחלק מהאירוע החדשותי שעליו דיווחו. כך קרה לכתבת לארה לוגן במהלך המהפכה במצרים. היא הגיעה לקהיר כדי לדווח על ההפגנות בכיכר תחריר, ולוותה בצוות שכלל צלם, מפיק, מתורגמן, מאבטח ושני נהגים. להפתעתה, ההמון הפנה חלק מזעמו כלפיה.

לוגן סיפרה על מה שהתרחש בראיון שהעניקה ל"60 דקות": "לפתע הרגשתי ידיים מחזיקות בשדיי ובמפשעה, תופסות אותי מאחור. אף אחד לא התערב כדי לעצור אותם. עוד ועוד אנשים אחזו בי". לוגן פרצה בצרחות כדי לנסות להבריח את התוקפים. זה לא עזר לה. מישהו צעק שהיא ישראלית, והדבר רק הגביר את זעם ההמון. "היכו אותי בצינורות ובמקלות. ידיהם אנסו אותי שוב ושוב. הם התחילו למשוך את איברי גופי לכל כיוון, קרעו את שריריי, תלשו לי את השיער מהקרקפת. המאבק שלי היה לשרוד. כל מה שנשאר לי זה להילחם על חיי. לא היה לי ספק שאני הולכת למות ושזה יהיה מוות ארוך בעינויים".

למזלה של לוגן, היא מצאה את עצמה לפתע בקרבת קבוצה של נשים מצריות, שאחת מהן גוננה עליה. בסופו של דבר הגיעו כמה חיילים: לוגן נאחזה באחד מהם ולא הרפתה. החיילים החלו להכות את ההמון באלות. לאחר מאמץ רב הם פילסו את הדרך והעבירו אותה לבית המלון. למחרת היא הוטסה בחזרה לארה"ב ואושפזה בבית החולים כשהיא פגועה בכל איברי גופה. לוגן יצאה לחופשה של כמה שבועות, ומאז חזרה לעבודתה ואף יצאה למשימה באפגניסטן, שם היא כמעט נהרגה בעבר מפגיעת פצצה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#