מי באמת שולט בכלבי השמירה? - מדיה ושיווק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי באמת שולט בכלבי השמירה?

קואליציה פוליטית נגד ערוץ 10, הדחה של עיתונאית דעתנית, טייקונים שמחפשים השפעה והצעות חוק שמסרסות את חופש העיתונות ■ סד הלחצים שבו נתונה התקשורת הישראלית מתהדק והולך בשנה האחרונה

36תגובות

שליטת הפוליטיקאים בתקשורת

המשמעת הקואליציונית שהפעיל הליכוד חשפה: הכל פוליטי

>> בזמן שבפריים טיים שלכם רצו אחרי המיליון בערוץ אחד, מצאו כבר את העושר בערוץ אחר וחיפשו אהבה בערוץ נוסף, ההצגה הגדולה ביותר של שוק הטלוויזיה התנהלה במקום אחר לגמרי: בחדר הישיבות של ועדת הכלכלה בכנסת.

אין כמעט גוף שידור בישראל שלא שלח לדיון שנערך ביום שלישי השבוע את נציגיו הבכירים ביותר: המנכ"לים של שלוש זכייניות הטלוויזיה בישראל, אבי ניר מקשת, אבי צבי מרשת ויוסי ורשבסקי מערוץ 10; בכירים בחברות הכבלים והלוויין ונציגי המפיקים והיוצרים. כל תעשיית הטלוויזיה של ישראל התייצבה בחדר הוועדה כדי לחזר אחרי חברי הכנסת. הצעת החוק של ח"כ נינו אבסדזה (קדימה) היא שיצרה את הסערה הנוכחית: לדחות בשנה אחת את תשלום החובות של זכייניות הטלוויזיה למדינה בסך 90 מיליון שקל.

שחף מנאפוב

עבור ערוץ 10 זו החלטה של להיות או לחדול. הערוץ חייב למדינה כבר 60 מיליון שקל, ובמצב הנוכחי, שבו יש האטה בהיקף הפרסום ובעלי המניות של הערוץ הפסיקו להזרים לו כספים, הערוץ נמצא בפני סכנה קיומית. "אני פונה אל הלב שלכם", אמר ורשבסקי כמעט בתחינה. "דחו את החובות שלנו".

כבר בשבועות שקדמו לישיבת הוועדה נשמעו הערכות כי לא יהיה לערוץ 10 קל להעביר את ההחלטה. מישהו למעלה, לחשו כולם, אינו אוהב את ערוץ 10 - זה הרי הערוץ שבו פורסמו תחקיריו של העיתונאי רביב דרוקר על נסיעותיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לארה"ב; זה הערוץ שפירסם כתבה מקיפה על מקורבו של נתניהו, שלדון אדלסון - ואולץ להתנצל; וזה גם הערוץ שפירסם תחקיר על התנהלותו של שר התיירות, סטס מיסז'ניקוב (ישראל ביתנו).

בכירים בערוץ 10 טענו כי נרמז להם כי אם ישנו את דרכם ויזיזו את האנשים "הבעייתיים", כמו דרוקר, מעמדתם - החוב יידחה. בלשכת ראש הממשלה טענו כי הטענות האלה מופרכות. בשעות הבוקר של יום שלישי אלה כבר לא היו לחשושים: הסוגיה נהפכה לפוליטית לחלוטין. הקואליציה החליטה להטיל משמעת קואליציונית נגד הצעת החוק לדחיית חובות, כלומר, להביא בפועל לסגירתו של הערוץ.

יו"ר הקואליציה, ח"כ זאב אלקין (הליכוד), הסתובב בשטח ודאג שבוועדה אכן יהיה רוב לקואליציה נגד ערוץ 10. "מישהו הוציא חוזה על הערוץ", אמר בישיבה ח"כ נחמן שי (קדימה). "יש פה מגמה ברורה להשתלט על עולם התקשורת, לאיים ולשלוח מסר שמי שלא מנגן בתזמורת של השלטון הנוכחי דינו יהיה להיסגר", אמר ח"כ יואל חסון (קדימה). אך ההתרעות לא עזרו - הוועדה החליטה כי החוב לא יידחה והערוץ נמצא כיום בסכנת סגירה.

זו לא ההתערבות היחידה של חברי כנסת עמוק בתוך עסקיהם של גופי השידור: מאז ומתמיד היו ערוצי השידור תלויים בפוליטיקאים. משטר הזכיינות המיושן, לצד הרגולציה הדרקונית שמוטלת על הערוצים, יצרה תלות בלתי כשרה, שבמסגרתה הזכיינים מעולם לא קיבלו עצמאות כלכלית והפכו את ענף הטלוויזיה בישראל לכלי להשפעה בידי בעליו.

בחזרה לוועדת הכלכלה ביום שלישי השבוע. אחרי הצהריים שוב התחדש הדיון, והפעם היו אלה אנשי זכיינית ערוץ 2 קשת שחיזרו על פתחיהם של חברי הכנסת. ח"כ רוברט אילטוב (ישראל ביתנו) הגיש הצעת חוק שתאפשר לזכיינית להמשיך להחזיק בחדשות 2 עם רשת - גם אם קשת תבחר לעבור לשדר ברישיון, ואילו רשת תמשיך לפעול בזיכיון. זרועם הארוכה של הפוליטיקאים בחשה כעת עמוק בתוך האינטרסים של גופי השידור החזקים בישראל. הם אלה שאמורים להחליט איך ייראו מהדורות החדשות של ישראל.

הנושא שלשמו התכנסה הוועדה - הרחבת שידורי ה-DTT (פלטפורמה חינמית לקליטת שידורי טלוויזיה) ל-18 ערוצים - גלש מהר לפסים פוליטיים. כחלק מהרחבת ה-DTT הציעו משרדי האוצר והתקשורת כי יוקמו על הפלטפורמה החינמית ערוצים "נושאיים" - כלומר כאלה שיעסקו בעיקר בנושא אחד, כמו ספורט או טבע, וימומנו מפרסומות. באוצר רואים חשיבות רבה לאישור הסעיפים האלה בחוק, כי לטענתם הדבר יאפשר לצרכנים מגוון של ערוצים בחינם, במקום לשלם אלפי שקלים בשנה לכבלים וללוויין. ואולם בענף הטלוויזיה דואגים כי ערוצים חדשים שינגסו חלק בעוגת הפרסום המצומקת גם כך עלולים להביא לקריסה של ערוצים קיימים.

ואיך שוב מגיעה ידם הארוכה של הפוליטיקאים לנושא הזה? בקלות רבה. בהצעה נכתב כי שרי האוצר והתקשורת הם אלה שיהיו מוסמכים לקבוע באילו נושאים יעסקו הערוצים החדשים. חברי הכנסת מהאופוזיציה זעמו על הסעיף הזה: "מה זה עניינו של שר האוצר לטפל בהקמת ערוצים חדשים בישראל?" שאל ח"כ נחמן שי. "הוא פילוסוף ויש לו תחומי עניין רבים, אבל ששר האוצר יתערב בשוק התקשורת? התבלבלתם". בסופו של דבר, הדיון בסוגיית הערוצים הנושאיים וחדשות 2 נדחה, לאחר ששאמה-הכהן נוכח לדעת כי אין לו רוב בוועדה.

גם בכירים בענף התקשורת, כאלה שמבקרים השכם והערב במשרדי פוליטיקאים, מוחים נגד העיוות הזה: "אני מרגיש מאוד לא נעים להגיע כל פעם לוועדות הכנסת ולהסביר את עמדתי", אומר בכיר בענף. "חברי הכנסת הרי לא ממש מתעמקים בחוקים. זה הכל עניין של לחץ פוליטי. זה משחק לא נעים, וכולי תקווה שבשיטת הרישיונות הוא ייעלם לפחות במה שקשור לערוצים הברודקאסט".

אבל אפשר להיות בטוחים שהנושא ישוב ויעלה. מבנה השוק והרגולציה דוחפים את הערוצים המסחריים מדי כמה שנים לזרועותיהם הפתוחות של חברי הכנסת. בכל פעם שבעלי ההון מפסיקים את הזרמות המזומנים נציגי הערוצים נאלצים לעלות לירושלים ולהתחנן על נפשם. כך קרה כבר בתחילת הזיכיון של ערוץ 10, שנקלע להסדר נושים ונאלץ לבקש הקלות רגולטוריות, וב-2009 לאחר שהמדינה הגיע עם זכייניות הטלוויזיה להסדר לדחיית החובות. התוצר של יחסים אלה הוא תלות לא כשרה בין ההישרדות הכלכלית של הערוצים המסחריים לבין רצונם הטוב של חברי הכנסת.

התערבות פוליטית ברשות השידור

קברניטי רשות השידור נזכרו פתאום שקרן נויבך "לא עוברת מסך"

>> "לא עוברת מסך". זו העילה הרשמית שבגינה הודחה השבוע העיתונאית קרן נויבך מהגשת התוכנית "מבט שני" בערוץ 1. כמעט משעשע לשמוע שמנהליה של נויבך נזכרו שהיא אינה עוברת מסך לאחר שנים כה רבות שבהן היא מופיעה בטלוויזיה, ואף שקשה למצוא אפילו אדם אחד שמאמין שזו הסיבה האמיתית להדחתה.

נויבך, שמגישה מדי יום את תוכנית האקטואליה "סדר יום" ברשת ב', נחשבת אחת העיתונאיות הדעתניות והביקורתיות ביותר בישראל. בתוכנית שלה היא מתעקשת להאיר את הפינות החשוכות בחברה הישראלית, ולמתוח ביקורת קשה על מקבלי החלטות, בעלי הון ופוליטיקאים.

הדחתה של נויבך עוררה סערה ציבורית גדולה שחרגה מגבולות רשות השידור והגיעה עד לכנסת, לעיתונות ולרשתות החברתיות. עם זאת, קשה להגדיר את ההחלטה כרעם ביום בהיר: רק כמה ימים קודם לכן, בסוף השבוע שעבר, הוזמנה לשימוע לפני פיטורים העורכת של "סדר יום", מירית הושמנד, עם 28 עובדים נוספים ברשות השידור, ובהם כמה מהעיתונאים הנחשבים מצטיינים בתחנה. העילה הרשמית לפיטורים הנרחבים היא קיצוצים, אך רבים ברשות השידור מרגישים כי לפחות חלק מהמפוטרים נבחרו בקפידה מסיבות לא ענייניות.

אירועי השבוע החולף ברשות נתפשים כשיאו של תהליך מדאיג ברשות השידור בחודשים האחרונים - תהליך שכולל התערבות בוטה של ההנהלה בתכנים המשודרים, קירוב והרחקת עיתונאים ועובדים לפי שיוכם למחנות בארגון וזיהויים הפוליטי, ונטייה כללית של ההנהלה החדשה לרצות את משרד ראש הממשלה - הממונה על רשות השידור. דווקא רשות השידור, שלא נמצאת בבעלות פרטית ולכן אמורה להיות הגוף העיתונאי העצמאי, הביקורתי והנשכני ביותר בשוק התקשורת, מסורסת מטעמים פוליטיים.

"האווירה כאן, בעיקר לאור גל הפיטורים האחרון, היא על הפנים", אומר דני זקן, יו"ר אגודת העיתונאים של רשות השידור בירושלים. "אנשים מרגישים שמי שמקורב להנהלה החדשה נהנה - ומי שלא מקורב חוטף. אני לא יודע אם מישהו מלשכת ראש הממשלה נתן הנחיות לגבי פיטורי עיתונאי בגל האחרון, אבל אין הסבר הגיוני לכך שהחליטו לפטר עובדים מצטיינים, ובהם הושמנד. מנהל ראוי היה דואג לכך שהיא תקבל חוזה טוב בהרבה ממה שיש לה היום - ולא מנסה להביא אותה לשימוע לפני פיטורים". לדברי זקן, "זו היתה הנחתה של מנכ"ל הרשות, יוני בן מנחם".

מחנאות, מינויים פוליטיים והתערבות מצד פוליטיקאים תמיד היו ברשות השידור, אבל לדברי עיתונאים ותיקים - בחודשים האחרונים נקבעו שיאים חדשים בתחום. הגל העכור הנוכחי החל עם מינויו של מיכאל (מיקי) מירו למנהל קול ישראל, שמיד עם כניסתו לתפקיד נקט שורה של צעדים שגררו ביקורת רבה. בין השאר, הורה מירו למגישים הבולטים והדעתניים ברשת ב' - כמו נויבך, ירון דקל ואריה גולן - להימנע מפתיחים שיש בהם הבעת עמדה (החלטה שנגנזה לבסוף בעקבות ביקורת ציבורית וסירוב המגישים). בנוסף "הזיז" מירו עובדים מסוימים מתפקידיהם וצימצם את עבודתם וניסה לצמצם את סיקור המחאה החברתית.

בן מנחם היה המועמד המועדף על ראש הממשלה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, והוא נבחר על ידי ועדת איתור שרוב חבריה קשורים לנתניהו, ובהם גם יו"ר רשות השידור ד"ר אמיר גילת, שהיה בעבר דוברו של נתניהו. גורמים ברשות אומרים כי בן מנחם הוא המושך האמיתי בחוטים, ואילו מירו הוא "הגורם המבצע" של ההחלטות.

"ברשות השידור תמיד היו השפעות פוליטיות, זה לא סוד. השאלה היא איזה סוג של השפעה - אם באיומים והפחדות או ברמיזה שככה צריך. כיום זה נעשה מהמקפצה, בריש גלי", אמר מנהל רשת ב' ויריבם של מירו ובן מנחם, מוטי אמיר, בדיון של מועצת העיתונות בנושא פוליטיזציה ברשות.

בדיון תיאר אמיר כיצד ניסה מירו לטרפד ולסרס את סיקור ההפגנות הגדולות של המחאה בקיץ, וטען כי לאחר שעמד בסירובו לבטל את השידור נרמז לו כי ימיו ברשות ספורים. לדבריו, "מירו הוא בחור טוב, אבל הוא כנראה קיבל הוראות ולא ידע לעמוד על שלו. תמיד היו פוליטיקאים עם דרישות ותמיד עמדנו עם גב זקוף ואמרנו לא. הרדיו שייך לציבור, ולא ייתכן שיהיה מסונף ללשכתו של שר, ולא משנה באיזו ממשלה".

זקן מסכים עם הקביעה הזו. "גם בשלטון הקודם היתה מחנאות והעדיפו אנשים מסוימים על פני אחרים - ונלחמתי בזה גם אז", הוא אומר. "אך המצב הנוכחי השתנה מהקצה אל הקצה - לא שפה ושם מעדיפים מישהו, אלא באופן מובהק דוחים את מי שלא שלהם, מדיחים באופן שרירותי עובדים מצטיינים בלי נימוק ענייני ומקדמים אנשים שהמעלה היחידה שלהם היא שהם מקורבים".

עובדי הרשות לא מתכוונים לעבור לסדר היום על גל הפיטורים האחרון, אלא לנסות ולהיאבק ברוע הגזרה: הם הגישו בקשה להוציא צו מניעה נגד הפיטורים, מקיימים אספות הסברה, שיבשו את השידורים ומתכוננים למאבק ממושך וקשה. אתמול הם אף רשמו לעצמם הישג משמעותי ראשון: בעקבות הגשת העתירה, ויש להניח שגם בשל הביקורת הציבורית הקשה שנמתחה על המהלך, החליטה הנהלת הרשות להקפיא את השימועים לקראת פיטורים של 29 העובדים ולפתוח בהידברות עם הוועד.

עם זאת, קשה לא לחשוש ממצב בו המסרים החד-משמעיים מההנהלה יחלחלו היטב אל ההחלטות המקצועיות היומיומיות של הכתבים והעורכים שעובדים ברשות השידור. זקן עדיין אופטימי: "העיתונאים שלנו הוכיחו שהם בעלי אתיקה מקצועית מפותחת. היו ניסיונות להתערבות פוליטית ברשות, אבל הם נדחו ברובם על ידי הדרג המבצע. עובדה שהטורים האישיים ממשיכים להיות משודרים וגם הניסיון למנוע שידור של אחת ההפגנות ההמוניות לא צלח. אך אם לא נעמוד על המשמר - יש סכנה שגם זה יקרה".

מרשות השידור נמסר בתגובה: "מדובר במחזור של שקרים, שמופצים על ידי גורמים אינטרסנטיים ברשות. גורמים אלה מנסים לחפות על מחדליהם וכישלונותיהם הניהוליים באמצעות הפצת שקרים וטענות שווא על פוליטיזציה. ברשות השידור מתקיים תהליך התייעלות שכולל בדיקת תקנים שהוספו ולאחר שתסתיים הבדיקה תתקבל החלטה בנוגע לכל אלו שזומנו לשימועים בכל הרשות".

הצעות חוק לשון הרע

החוק שיעצור מראש סרטים כמו "שיטת השקשוקה"

>> אם יש פרשה שמסמלת יותר מכל את הניסיונות של בעלי הון לעצור תחקיר עיתונאי באמצעות איום כלכלי, הרי שמדובר בפרשת "שיטת השקשוקה", סרטם של העיתונאי מיקי רוזנטל והבמאי אילן עבודי על קשרי ההון-שלטון של משפחת עופר. בשיאה של הפרשה הגישה משפחת עופר תביעת ענק בסך 3.5 מיליון שקל על לשון הרע נגד רוזנטל, ומאוחר יותר אף איימה על גופים ששקלו לשדר את הסרט בהגשת תביעות נוספות. "אם הניסיון הזה יצלח ישורטטו גבולות חופש הביטוי באמצעות ממון", אמר אז רוזנטל. "כך, בפשטות. אם ייגנז חלילה הסרט - כל בעל הון יוכל בעתיד להרתיע עיתונאי מלומר את האמת שלו באמצעות תביעות, הפחדות וקשרים".

המקרה של רוזנטל נהפך לסמל וגרר התגייסות של רבים למענו. בין השאר, יותר מאלף גולשים, אנשים פרטיים, חתמו על התחייבות לשאת באלפית מהסכום שיידרש רוזנטל לשלם אם משפחת עופר תזכה בתביעה. "המטרה - רתימת הציבור להגנה על חופש הביטוי העיתונאי מפני שימוש באמצעים של איום והפחדה בכדי למנוע פרסום מידע חשוב, ועידוד בירור מחלוקות תוך שמירה מירבית על זכות וחופש הביטוי", נכתב בהצהרה עליה חתמו.

לפרשה העגומה הזו היה סוף טוב: הסרט שודר בסינמטקים ובערוץ 1 וזכה לחשיפה רחבה, והתביעה הסתיימה בפשרה שבה דווקא משפחת עופר היא ששילמה לרוזנטל 40 אלף שקל. ואולם המציאות היומיומית והנסתרת מהעין של עיתונאים רבים אינה שונה מכך בהרבה: רבים מהם, בעיקר אלה שעוסקים בתחקירים וכתיבה ביקורתית, מתמודדים כעניין שבשגרה עם מכתבי אזהרה שכוללים איומים בתביעת לשון הרע. למרבה הצער, לא כל כלי תקשורת מסוגל להתמודד עם תביעות שכאלה, ובמקרים מסוימים מעדיפים לגנוז את התחקיר מאשר להסתכן בתביעה.

שתי הצעות חוק חדשות הנוגעות ללשון הרע מעוררות בימים אלה סערה ועלולות להחריף את הבעיה, להרתיע אמצעי תקשורת מעיסוק ב"חומרים קשים" כמו כתבות ביקורתיות ותחקירים עיתונאיים על אנשי ציבור, פוליטיקאים ובעלי הון.

הצעות החוק האלה מספקות מנוף כלכלי רב עוצמה לכל מי שמעוניין לתבוע אמצעי תקשורת או לאיים עליהם בתביעה, בכך שהן מגדילות משמעותית את סכום הפיצויים לאדם שנפגע מפרסום כוזב נגדו בכלי התקשורת, מבלי שאדם זה יידרש להוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו. לפי הצעת חוק אחת, של ח"כ מאיר שטרית (קדימה), תוגדל תקרת סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק במקרה של לשון הרע פי עשרה: מ-50 אלף שקל כיום ל-500 אלף שקל בעתיד. הצעת חוק נוספת ואף מרחיקת לכת יותר של ח"כ יריב לוין (ליכוד) מבקשת להגדיל את תקרת הפיצוי ל-300 אלף שקל, ובנוסף גם קובעת פיצוי של עד 1.5 מליון שקל, אם יוכח שלשון הרע פורסם מבלי לפרסם את תגובתו של נשוא הכתבה במלואה.

הצעות החוק, שאוחדו באחרונה להצעה אחת, כבר אושרו לקריאה ראשונה וכרגע מסתמן בכנסת רוב לאישורן. לדברי לוין ושטרית, אין להם כל כוונה לפגוע בחופש העיתונות בישראל, אלא פשוט להגביר את ההגנה על שמם הטוב של המסוקרים שסובלים באופן גובר והולך מיחס לא הוגן מצד כלי התקשורת: "החוק ישים סוף לחופש הביזוי", אמר לוין בישיבה שהתקיימה בנושא בוועדת החוקה של הכנסת ואילו שטרית הוסיף ש"אין מצב שעיתון יוכל לפרסם אי אמת ולעבור על כך בשלום".

ואכן, מה בעצם הבעיה עם החוקים, שבסך הכל נועדו להגדיל את סכום הפיצוי שיינתן למי שנפגע באופן לא מידתי מפרסום לא הוגן נגדו? "המטרה היא חד-משמעית: להרתיע", מזהיר עו"ד אבנר פינצ'וק, ראש תחום פרטיות ומידע באגודה לזכויות האזרח. לדבריו, "אין עיגון עובדתי להנחות שעומדות ביסוד הצעות החוק, כאילו חלה עלייה משמעותית בפרסומי דיבה וכי מי שניזוק אינו זוכה לפיצוי ראוי. נהפוך הוא, הפיצויים שפוסקים בתי המשפט בשנים האחרונות עולים בהתמדה.

"לעומת זאת", אומר פינצ'וק, "מתרבים המקרים של בעלי אמצעים, שתובעים או מאיימים בתביעות דיבה מופרכות, ובדרך זו מטילים אימה על כל מי שמבקש למתוח עליהם ביקורת. הם מודעים לכך שעצם המחשבה על ההוצאות המשפטיות הכרוכות בו יגרמו לעיתונאים ועורכים לחשוב פעמיים לפני הפרסום".

כיום מוסמכים בתי המשפט לפסוק פיצויים ללא הגבלת סכום, אם הם משתכנעים שנגרם לאדם נזק כתוצאה מפרסום שמהווה לשון הרע נגדו - אפילו אם לא הצליח התובע להוכיח את היקף הנזק. אז מה בכל זאת ישתנה אם ייכנסו החוקים החדשים לתוקף? "זה ימשוך את כל סכומי הפיצויים למעלה באופן דרסטי. זה לא יקרה בן לילה, אבל זה יקרה", אומר פינצ'וק.

הסכנה לא מרחפת רק מעל לראשם של עיתונאים וכלי תקשורת ממוסדים, אלא גם מעל ראשיהם של כלי תקשורת קטנים, בלוגרים, פעילים סביבתיים וחברתיים וכל מי שקורא תיגר ומותח ביקורת - בכל פורום שהוא. שכן מה הסיכוי שבלוגר בודד יפרסם רשימה ביקורתית נגד גוף שמאיים לתבוע אותו, אם הוא עלול לעמוד בפני הליך משפטי ממושך ויקר שבסופו הוא עלול להסתכן בהתרוששות כלכלית?

"מה שחשוב זה לא התביעות שאנחנו קוראים עליהן בעיתונים, אלא מספר עצום פי כמה וכמה של מכתבי איום שנשלחים לגופים ואנשים שגורמים להם להתקפל גם אם הצדק לצדם", אומר פינצ'וק. "מכתבי האיום האלה הם נוכחים נפקדים במרחב הציבורי - מצד אחד הם משפיעים מאוד, אבל לרוב איש מעולם לא יידע עליהם".

כניסתם של בעלי הון לגופי תקשורת

תחקירן בתוכנית מרכזית: "אני לא נוגע בחומרים שאני יודע שבסוף לא ישודרו"

>> איש העסקים חזי בצלאל היה לפני כמה חודשים אחת הבשורות הגדולות של שוק הסלולר הישראלי: הוא זכה במכרז להקמת מפעיל סלולרי חדש, ונדרש להציג ערבות בנקאית של 700 מיליון שקל. הוא לא הצליח. "מצחיק, הוא לא יודע שאם הוא לא אחד מ-18 המשפחות אין מצב למימון בבנקים בישראל בלי קשר למצבו הכספי?", צייצה אז בטוויטר ג'ודי שלום ניר מוזס וחשפה אולי טפח מהאופן שבו מתנהלות ההלוואות הבנקאיות בישראל.

ייתכן כי בצלאל הפנים את המסר של ניר מוזס והחליט להשיג לעצמו השפעה. הדרך המהירה ביותר לעשות זאת היא לרכוש לעצמך כלי תקשורת. בחודשים האחרונים מנהל בצלאל משא ומתן מתקדם לכניסה כמשקיע בערוץ 10 הגוסס והמפסיד. בצלאל עשוי להיכנס במקומו של המפיק ההוליוודי ארנון מילצ'ן, שמחזיק ב-24.5% מהערוץ והביע רצון למכור אותם, או ידלל את חלקם של כל בעלי המניות.

את מה שבצלאל הבין עכשיו, הבינו לפניו אנשי עסקים בכירים בולטים אחרים בישראל. בעלי השליטה בכלי התקשורת בישראל לא מחפשים רווחים - רובם למעשה מפסידים - הם מחפשים השפעה וכוח. ענף הטלוויזיה המסחרית הוא ככל הנראה אחד הממוסים ביותר בישראל. דמי הזיכיון, התמלוגים, דמי ההפצה, מחויבויות התוכן ומיקום האולפנים בירושלים - הם הוצאות אדירות שנכפות על הערוצים המסחריים כחלק מהרגולציה הדרקונית המושתת עליהם.

אמנם, שיטת הרישיונות שהזכיינים צפויים לעבור אליה ב-2013-2015 תביא לצמצום הוצאות אלה ותייצר לערוצים אופק רגולטורי, אך היא לא תשנה את התפישה שבה מחזיקה המדינה: הערוצים המסחריים הם כלי להשגת מטרות ציבוריות, ולפיכך היכולת שלהם לבסס מודל עסקי בר-קיימא ולהגיע לעצמאות כלכלית משנית בלבד.

ערוץ 10 המדמם מחובות נשלט על ידי יוסי מימן, הבעלים של קבוצת מרחב ומיזם הגז ממצרים. שני שותפים נוספים בערוץ הם רון לאודר שנחשב עד לאחרונה מקורב לראש הממשלה בנימין נתניהו ומילצ'ן. זכיינית ערוץ 2 רשת, שגם היא במצב פיננסי לא פשוט עם חובות של 100 מיליון שקל, נשלטת (51%) על ידי משפחת עופר ואודי אנג'ל, שלהם עסקים רבים בישראל כמו צים והחברה לישראל. זכיינית ערוץ 2 קשת, שנמצאת יחסית באיזון כלכלי, נשלטת על ידי איש העסקים מוזי ורטהיים (51%), בעל השליטה בבנק מזרחי טפחות. לפני כשנתיים נכנס לשותפות גם יצחק תשובה, שרכש 20% מקשת. .

בעיתונות המודפסת המצב לא הרבה יותר טוב, לא מבחינת רווחיות וודאי לא מבחינת שליטת בעלי הון. במארס השנה רכש נוחי דנקנר, בעל השליטה בקבוצת אי.די.בי, את השליטה בעיתון "מעריב" והזרים לעיתון המצוי בחובות כ-180 מיליון שקל עד כה. גם מצבו של החינמון "ישראל היום", הנמצא בבעלות המיליארדר שלדון אדלסון המקורב לנתניהו, לא טוב. לפי הערכות, הוא הפסיד עד כה לפחות 300 מיליון שקל. ב"ידיעות אחרונות" שולט איש העסקים נוני מוזס ושותפו הוא אליעזר פישמן, שמחזיק גם בבעלות מלאה את העיתון "גלובס". ב"הארץ" רכש האוליגרך ליאוניד נבזלין לפני כחצי שנה כ-20% ממניות העיתון, מה ששיפר את מצבו הפיננסי של העיתון ואת תדמיתו של נבזלין.

המשמעות ברורה: אנשי עסקים, חלקם בעלי אינטרסים מגוונים, טומנים ידם בצלחת התקשורת לא רק כדי להפיק ממנה רווחים, אלא גם כדי לצבור כוח והשפעה. המשמעות יכולה להיות קשה לכלכלה ולדמוקרטיה. ייתכן שב"מעריב" יתקשו הקוראים למצוא תחקירים או כתבות ביקורתיות על עסקי קבוצת אי.די.בי, כמו סלקום ושופרסל; בקשת לעומת זאת, קשה להאמין שישודרו תחקירים על עסקי משפחות ורטהיים ותשובה.

מבנה הבעלות הזה עלול ליצור מאזן אימה: אף גוף בבעלות טייקון לא ימהר לפרסם כתבות ביקורתיות על הבעלים של גוף תקשורת אחר כי המשמעות ברורה: התגמול לא יאחר להגיע. ואכן התקשורת הישראלית דלה בתחקירים על אנשי העסקים הבולטים והחזקים בישראל. יש הטוענים כי אפילו סיקור המחאה החברתית הושפע מאינטרסים כלכליים.

ההתנצלות החריגה שפירסם ערוץ 10 בעקבות כתבה במהדורת "השבוע", על איש העסקים שלדון אדלסון, איפשרה הצצה להשפעות האלה. מקורבים לערוץ טוענים כי הכתבה היתה מהימנה ושההתנצלות נכפתה עליהם עלי ידי בעלי המניות של הערוץ. דוגמה אחרת קשורה לתחקיר ישראייר בתוכנית "עובדה" ב-2005, שמועד שידורו נדחה לאחר לחצים רבים מצד בעלי המניות בקשת.

את הבעיה, כפי שהיא נראית מתוך עולם התקשורת, מדגים ד', תחקירן כבר שנתיים בתוכנית תחקירים בטלוויזיה. "יש לי לפעמים חומרים מעניינים מאוד שאני אפילו לא מגיש לעורך", הוא אומר בגילוי לב. "אני לא נוגע בחומרים שאני יודע שבסופו של דבר לא ישודרו. בפעמים הראשונות שניסיתי לגעת במקרים האלה רמזו לי בעדינות שזה לא הקו של התוכנית, ומהר מאוד הבנתי".

"הסוגיה של אחזקה מקבילה של גוף תקשורת ונכסים כלכליים היא בעייתית באופן מובנה, מכיוון שנוצר מתח שלפעמים לא ניתן לגישור בין האינטרס", אומר עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של תנועת הצלחה שעוסקת באכיפה אזרחית ורגולציה, שפועל בסוגיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#