קוץ בישבן העולם: כבר 200 שנה שהיהודים עסוקים במהפכות - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

קוץ בישבן העולם: כבר 200 שנה שהיהודים עסוקים במהפכות

ממרקס ועד טרוצקי, מלוקסמבורג ועד גולדמן: היהודים הם משתתפים בולטים במהפכות חברתיות; הנה כמה דמויות שיכולות לשמש השראה למובילי המאבק הנוכחי

10תגובות

ביום בהיר אחד ב-1967 התייצב בחור צעיר וארוך שיער בשם אבי הופמן בכניסה לבורסת ניו יורק, וביקש להיכנס. כשהשומר מנע זאת ממנו אמר לו הופמן: "אנחנו יהודים, ואתה אנטישמי שלא נותן לנו להיכנס". השומר המבוהל איפשר להופמן ולחבורה שעמו להיכנס פנימה ולטפס אל אחת המרפסות שבחזית הבניין.

זה כל מה שחבורת ההיפים האמריקאית הזדקקה לו כדי להתחיל במיצג המחאה הפרובוקטיבי שלה. הם שלפו חבילות של שטרות כסף והשליכו אותן על רחבת הכניסה לבניין, תוך שהם מתעדים במצלמה את סוחרי הבורסה משתטחים על הרצפה ועטים על השטרות שצונחים מהשמים. "אם היה דימוי שהגחיך את הקפיטליזם, זה היה המיצג הזה. אבי הופמן היה גאון בדברים האלה. הוא נהג לעמוד בפינת הרחוב ולשרוף שטרות של כסף", מספר ד"ר גדי טאוב, היסטוריון ומומחה לשנות ה-60 של ארה"ב.

המחאה העממית שהחלה בשדרות רוטשילד בתל אביב ב-14 ביולי - יום השנה למהפכה הצרפתית - זכתה מיד לכינוי "מהפכה", עוד לפני שהצליחה לשנות את הסדר הקיים. הצעירים שמובילים אותה יכולים לקבל השראה ממסורת ארוכת שנים של מהפכנים ממוצא יהודי, שפעלו כדי לשנות את הסדר הקיים וחתרו לשוויון זכויות לבני כל המעמדות. לעתים הצליחו המהפכנים היהודים להפיל ממשלות ולכונן משטרים חדשים - ובמקרים מסוימים שילמו על כך מחיר.

גטי אימג`ס

העם היהודי עסוק במעקב מתמיד ומלא גאווה אחר ההצלחה היהודית לדורותיה בכל תחום. הוא בודק ללא הרף היכן התברגו היהודים בדירוג עשירי תבל, בתחומים כמו מדע, טכנולוגיה ורפואה, ואף בעולם המוסיקה, הקולנוע והספרות. הפנקסנות היהודית היא לרוב מגמתית, ומעדיפה להתעלם מהתנאים הנסיבתיים והסביבתיים שאיפשרו את סיפורי ההצלחה. לרוב, היא תעדיף לייחס אותה למטען הגנטי של העם הנבחר, ובכך לצרף אל המועדון המכובד כל יהודי באשר הוא, לפחות בפוטנציה.

כשמדובר בקשר בין יהדות למהפכה, נהפכת הסוגיה למורכבת ולאמביוולנטית יותר. במקרים רבים קשה לבודד את מרכיב הדת ואת הזיקה אליה מתוך מכלול שלם של תנאים, כמו המציאות פוליטית, החברתית, הכלכלית והתרבותית בעת ההתרחשות. מי שינסה לשרטט קווים ברורים לדמותו של "היהודי המהפכן" ולמצוא לה גרעין משותף אחד יגלה שהמשימה קשה ומורכבת, שכן מעורבותם של יהודים בניסיונות מהפכניים ואירועי מחאה מתרחשת כבר יותר מ-150 שנה. היא צומחת ועולה במקומות שונים על פני הגלובוס, בתקופות שונות ובתנאים מגוונים.

"רשימת היהודים שהיו מעורבים בהנהגתן של מהפכות ארוכה מאוד", מסביר פרופ' משה צימרמן מהחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. "כשקבוצה חברתית אינה מרוצה מהמצב ואינה יכולה לשנות אותו, היא תומכת במהפכה. היהודים לא היו מרוצים כי לא היו להם פריווילגיות שלהן זכו מגזרים אחרים, ולכן רעיון המהפכה - קומוניסטית או ליברלית - היה אטרקטיבי עבורם".

לטענת פרופ' משה צוקרמן מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, מהפכה לא היתה האופציה היחידה עבור היהודים: היו לפחות שתי אופציות נוספות. "האחת היא התבוללות, כפי שקרה בגרמניה במאה ה-19, והשנייה היא פנייה לנתיב הציוני שנפתח בסוף אותה מאה", אומר צוקרמן. "יהודי שלא בחר באחת משתי הדרכים האלה היה חייב לשנות את החברה בכללותה - ולכן היה מהפכן".

אביב העמים: היהודים עולים לבמת המהפכה

ב-13 במארס 1848 גדשו אלפים את הכיכר המרכזית בווינה, כחלק מהתקוממות נגד השלטון ובדרישה לחוקה, לחופש התקהלות ולחופש עיתונות. בין ההמונים נכחה קבוצה של רופאים יהודים צעירים מהונגריה, בהם גם אדולף פישהוף, 32, רופא מתמחה שעבד באותה תקופה בבית החולים בעיר.

ברגע מסוים עלה פישהוף מהקהל ופתח בנאום, וכך נהפך בן לילה לדוברו של ההמון ולראש לגיון הסטודנטים במשמר הלאומי שהוקם בעקבות ההתקוממות העממית באירופה ב-1848-1849 - תקופה שזכתה לכינוי "אביב העמים". לצדו של פישהוף פעלו 12 רופאים צעירים, ובמעגלים הרחבים יותר עיתונאים, עורכי דין ובעלי מקצועות חופשיים יהודים נוספים. לימים נבחר פישהוף לחבר פרלמנט והמשיך בקריירה פוליטית מצליחה.

גל ההתקוממות ששטף את אירופה ב-1848 הוצת עם הדחתו של מלך צרפת לואי-פיליפ בפברואר אותה השנה, על ידי ההמונים בצרפת. אירועי "אביב העמים" החלו בפאריס ובווינה והתפשטו במהרה לרחבי אירופה. היתה זו הפעם הראשונה שבה נרשמה נוכחות יוצאת דופן של מהפכנים יהודים בכל מוקד התנגדות או תנועת שחרור. ההמונים דרשו לשים קץ לעריצות של המשטרים המונרכיים ולאי השוויון בפני החוק. הצטרפותם של היהודים גובתה גם על ידי רבנים, דוגמת הרב אדולף ילינק, רבה הראשי של וינה ואחיו של המהפכן הרמן ילינק.

"פתאום אפשר היה לראות שמות יהודיים בכל מיני מקומות", מספר ד"ר מיכאל סילבר מהחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, שחקר את התקופה. "בגרמניה, שהיתה אז מפוצלת לעשרות מדינות, תפסו היהודים תפקידי מפתח בייסוד ובהנהגה של תנועות החירות - לדוגמה לודוויג במברגר ממיינץ, פרדיננד לסל מברסלאו, גבריאל ריסר מהמבורג ועוד רבים אחרים. בווינה בלטו מאוד פישהוף ויוסף גולדמארק, אחיו של המלחין קרל גולדמארק, שניהם רופאים צעירים מהונגריה, ובוונציה הוביל את המהפכה היהודי דניאל מנין".

רעיונות המהפכה והקריאה לאמנסיפציה קיבלו ביטוי עוד קודם לכן על ידי עיתונאים, אינטלקטואלים והוגים יהודים. "חלק גדול מהעורכים ומהכתבים בברלין, בווינה, בפראג ובבודפשט היו יהודים, והם היו מעורים במאבק לאמנסיפציה", אומר סילבר.

לעיתונאים, לסופרים ולמשוררים יהודים כמו זיגפריד קאפר, היינריך היינה, לודוויג ברנה וליאופולד צונץ היה תפקיד חשוב בעיצוב דמותו של היהודי המהפכן. הצטרפותם למהפכה של היהודים, שאחזו בתפישות רפובליקאיות וסוציאליסטיות, קוממה עליהם באופן טבעי את הפלגים השמרניים. "השמרנים תייגו את היהודים כאויבים, ואלה שרצו להילחם במהפכנות השתמשו באנטישמיות כדי להתנגח בהם", מסביר צימרמן.

אי–פי

הרעיונות שעליהם הונחה תשתית המהפכה שאבו את השראתם מהמהפכה הצרפתית של 1789 - אם כל המהפכות. בתחילת המאה ה-19 התחזקו השפעותיה, עם כיבושיו של נפוליאון באירופה והפצת הרעיונות שהובילו אותה. אלה הובילו למוקדי תסיסה במדינות אירופה, אבל הבשילו לכדי התקוממות רבתי רק כמה עשורים מאוחר יותר. במהפכה הצרפתית עצמה לא היו היהודים חלק דומיננטי, אך בזכותה הם נהנו משוויון זכויות מלא. "במהפכה הצרפתית כמעט לא השתתפו יהודים", טוען פרופ' גיא מירון, דיקן מכון שכטר למדעי היהדות. "ליהודים היה צורך לשכתב את עברם כך שיתאים להווה. הם הזדהו עם המהפכה, ולכן ניסו ליצור מצג שווא כאילו היו מעורבים בה. בפועל הם היו קבוצה קטנה ושולית, כך שזה לא סיפור יהודי. אבל השלכות ההמהפכה הצרפתית על היהודים היו עצומות".

באותה התקופה חיו בצרפת רק כ-40 אלף יהודים, רובם מחוץ לפאריס. לטענת פרופ' ישראל ברטל מהאוניברסיטה העברית, מרצה בסוגיות של יהודים ומהפכות, הסיבות לכך שחלקם של היהודים במהפכה הצרפתית היה מזערי נעוץ בכך ש"באותה התקופה עברו היהודים תהליך של אינטגרציה והתחברו לקבוצות תרבותיות וחברתיות לא יהודיות. הם השתדלו להיטמע ולא להתבלט. מעבר לכך, זו היתה המהפכה של הבורגנות שלוותה בהתפרצויות של המון לא מרוסן, במקרים רבים ללא הנהגה. בנפילת הבסטיליה השתתפו בני המעמד הזעיר-בורגני, חסרי מעמד כלכלי, ועלתה השאלה מי מנהיג וממשיך לנהל את המהפכה. בהיבט הזה, זה דומה למה שאנחנו רואים כיום - יש משהו שנראה כמו אירוע ספונטני שאיש לא שולט בו", מסביר ברטל.

תחילת המאה ה-20: היהודי מפיץ את הסוציאליזם

דיוקנו של המהפכן היהודי התחדד במאה ה-20 ונהפך לרדיקלי. המהפכה ביקשה לחתור לשוויון ולביטול מעמדות באמצעות עקירה של הסדר המדיני הקיים מן היסוד. "הפעילות המהפכנית של היהודים הגיעה לשיאה ב-1917-1919, אז התקיימו מהפכות ברוסיה, בגרמניה ובהונגריה, חרף העובדה שרוב היהודים בהונגריה, בגרמניה וברוסיה היו שמרנים ומסורתיים ולא היו מעוניינים במהפכה", טוען מירון.

"הבולט במהפכנים היהודים באותה התקופה היה ליאון טרוצקי, ששם משפחתו המקורי היה ברונשטיין. הוא יועד להיות המחליף של לנין, אך הודח על ידי סטלין. נוהגים להתבדח ולספר שברגע שלנין היה יוצא מהחדר, טרוצקי יכול היה לארגן מניין".

בדומה למהפכנים רבים אחרים, טרוצקי גדל בבית אמיד יחסית, למד מתמטיקה באודסה, ובשלב מסוים עזב את הלימודים כדי לפעול נגד משטר הצאר. הוא ישב בכלא, הוגלה לסיביר, ברח ללונדון, חזר לרוסיה כדי להצטרף למהפכה הכושלת של 1905, נסע שוב ללונדון ונדד ברחבי אירופה, וב-1917 חזר למוסקווה כדי להשתתף במהפכה. הוא התמנה לשר החוץ בממשלה הבולשביקית הראשונה, ואחר כך לשר הביטחון ולאחראי על הצבא האדום במלחמת האזרחים שבאה בעקבות המהפכה.

טרוצקי היה מוקף בלא מעט יהודים, שבהם בלטו גיסו לב קמנייב וגריגורי זינובייב. בהמשך חברו שניהם לסטלין, אויבו הגדול של טרוצקי. סטלין גירש את טרוצקי בסוף שנות ה-20, והוא נדד בין כמה מדינות, עד שהתיישב במקסיקו באמצע שנות ה-30. ב-1940 הוא נרצח במכות גרזן קרח על ידי שליחו של סטלין.

"טרוצקי היה אדם מבריק עם רעיונות גדולים ויכולת ביצוע עצומה. היו לו מעריצים רבים, אבל הוא הצליח להעמיד לעצמו אויבים רבים. בהנהגה הוא היה די מבודד, ולכן הודח בשלב מוקדם יחסית", מסבירה פרופ' זיוה גלילי, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת רטגרס האמריקאית.

"מושג ידוע שמזוהה עם טרוצקי הוא 'המהפכה המתמדת', שמשמעותו חתירה קבועה למהפכה בינלאומית - רעיון שהשפיע על לא מעט צעירים, בהם גם יהודים רבים, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם", מסביר ברטל. "כאלה היו הקומוניסטים היהודים שפעלו בין שתי מלחמות העולם: מהפכנים שנדדו מארץ לארץ, ופתאום, לדוגמה, אתה מוצא אותם במלחמת האזרחים בספרד".

בין מלחמות העולם תפסו היהודים מקום מרכזי במהפכות שביקשו להפיץ את בשורת הסוציאליזם והקומוניזם במזרח אירופה. בהונגריה היה זה בלה קון, צעיר בשנות ה-30 לחייו, שהיה ממקימי הרפובליקה הסובייטית בהונגריה ב-1919. עם התמוטטותה, כעבור 133 יום, גלה קון לרוסיה, ובסוף שנות ה-30 חוסל באחד מטיהוריו של סטלין. "קון פעל בתוך מציאות תוססת: כמעט מחצית מהעיתונאים ההונגרים היו יהודים, וכך גם עורכי הדין והרופאים - אף שהם היו רק 5% מהאוכלוסיה", אומר סילבר. "בסוף מלחמת העולם הראשונה תפס קון את השלטון בהונגריה. הוא עמד בראש ממשלה של 35 קומיסרים שכמעט כולם היו יהודים, והרושם היה שנוצרה ממשלה יהודית. זה הוביל לגל אנטישמיות ולטרור נגד יהודים".

מלחמת העולם הראשונה הותירה את גרמניה עם תנאי השלום הנוקשים של חוזה ורסאי, תסכול ציבורי וקושי כלכלי. "בגרמניה היו מוקדי מהפכה שונים שהונהגו על ידי יהודים", אומר מירון. "רוזה לוקסמבורג הובילה את מרד הספרטקיסטים ב-1919. קורט אייזנר הוביל את 'הרפובליקה הסובייטית הבווארית' ששלטה תקופה קצרה בבוואריה. במינכן התרחשו שלושה ניסיונות של מהפכה, כולם הובלו על ידי יהודים, וכולם נכשלו".

רוזה לוקסמבורג, יהודייה ילידת פולין, היתה ממייסדי המפלגה הקומוניסטית בגרמניה, הוגת דעות ודמות רבת השראה בתחומים כמו הומניזם ופמיניזם. היא הקימה את עיתון הפועלים "מטרת הפועלים", נישאה לסוציאליסט גרמני בנישואים פיקטיביים רק כדי שתוכל לקחת חלק בפעילות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה, אך סירבה לקחת חלק בשלטון עם ניצחונה של המפלגה - וטענה שהדבר הוא בגידה במשנתו של מרקס ויזיק למאבקו של מעמד הפועלים. בהמשך היא ייסדה עם קרל ליבקנכט את "ליגת הספרטקיסטים", לימים המפלגה הקומוניסטית של גרמניה. כמו מהפכנים אחרים, מעורבותה ודעותיה עלו לה בחייה: ב-1919 היא נרצחה על ידי ארגון ימני קיצוני.

לוקסמבורג נחשבה לגיבורה לאומית במזרח גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, וכיכר מרכזית במזרח ברלין קרויה על שמה. "חלק ניכר מנוכחותם של יהודים במהפכות סוציאליסטיות קשור למהגרים יהודים ממזרח אירופה שהתפשטו בערים הגדולות של אירופה, ובהמשך בארה"ב ובארץ ישראל", אומר ברטל. "רוזה לוקסמבורג היתה יהודייה מפולין וכך היא גם זוהתה בגרמניה, ובכל זאת היא התעניינה בגורל הפועלים במכרות של שלזיה יותר מאשר בגורל היהודים".

מהפכת המערב של שנות ה-60: זכויות אזרח ופמיניזם

גם בארה"ב נשאו היהודים את נס המהפכה, בחברה קפיטליסטית שסבלה משמרנות ומגזענות. "מהפכנות היא תופעה גורפת אצל יהודי ארה"ב, והיא באה לידי ביטוי בכל תקופה", אומר ד"ר מיכאל זכים מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. "היהודים יכלו לבחור באחת משתי אופציות: להתבולל, או לשפר את תנאיהם ולתקן את החברה. רוב היהודים בחרו באופציה השנייה. הם הגיעו לארה"ב עם תפישת עולם קולקטיביסטית, ואת המטען הזה הם הביאו עמם לתוך הליברליזם האמריקאי - שהוא אינדיבידואליסטי".

בהתאם לכך, נמצאו היהודים בכל תנועה הדוגלת בסוציאליזם בפרט ובמחאה פוליטית בכלל. "הם השתלבו במפלגות הרדיקליות-סוציאליסטית, במפלגה הקומוניסטית - שהיתה מפלגה המונית בארה"ב של שנות ה-30 - ובפוליטיקה החוץ מפלגתית, כולל הפוליטיקה השחורה".

מהגרת יהודייה אחת שנהפכה למהפכנית בארה"ב היתה אמה גולדמן, אנרכיסטית ופמיניסטית שנודעה בכינוי "אמה האדומה". בניגוד ללוקסמבורג, שהונעה על ידי רוח הקומוניזם, גולדמן מילאה תפקיד מכריע בגיבוש הפילוסופיה האנרכיסטית, ובגל הפמיניסטי הראשון בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

חייה של גולדמן, שנולדה ב-1869 בקובנה שברוסיה ובגיל 25 היגרה לניו יורק, היו מלאי מאבקים פוליטיים וחברתיים. בין השאר היא כתבה על אתאיזם, חופש ביטוי, מיליטריזם, קפיטליזם ועוד. תרומתה הבולטת ביותר היתה החיבור בין הפוליטיקה המגדרית לתיאוריה האנרכיסטית - בדגש על שחרור מיני. לאחר מותה ב-1940 דעכה מורשתה, ודמותה התגלתה מחדש וזכתה להכרה רק בשנות ה-60, עם תחייתה של התנועה האנרכיסטית, ובשנות ה-70, עם התחזקות תנועות הנשים במה שנודע כ"גל הפמיניזם השני".

המלחמה הקרה, הסתגרותן של מדינות מזרח אירופה מאחורי מסך הברזל וציד המכשפות שהונהגו בארה"ב מ-1948 דיכאו תנועות שנחשדו כבעלות רקע סוציאליסטי וקומוניסטי. "היהודים לא פעלו מתוך תחושת אפליה או רדיפה. אם הם נפלו קורבנות למקרתיזם, היה זה בגלל היותם קומוניסטים ולא על רקע יהדותם", מסביר זכים.

בשנות ה-60 בערה אש המחאה סביב מלחמת וייטנאם ואפליית השחורים, והיהודים השתתפו בפעילות האנטי-שלטונית. גל המחאה נשא אופי שונה לחלוטין מזה שהתרחש באירופה חצי מאה קודם לכן. מוביליו היו ילדי הבייבי בום של מלחמת העולם השנייה, שנהפכו לילדי הפרחים בתנועת ההיפים. הם הפיצו מסרים של אנטי מלחמה והתנתקות מדפוסי השפע הכלכלי, ועירבבו אותם עם מיסטיקה, שיבה לטבע ושימוש במריחואנה ובסמי הזיה.

"ההיפים היו דבר בלתי מועיל. הם ביטאו את רוח המהפכה והרגיזו את המעמד הבינוני - אבל תימרנו את עצמם לשוליים", טוען טאוב. "הניסיון להעביר מסרים חתרניים באמצעות מיצגים פרובוקטיביים מתריסים לא התגבש לכדי מהפכה של ממש. בשלב מסוים הם הקימו מפלגה והריצו מועמד לנשיאות - חזיר בשם פיגסי. ב-1968 הודיע הופמן שהוא וחבריו הכניסו אל.אס.די למאגר המים הלאומי של שיקגו, וזה נגמר בהתנגשות רבתי, שמבחינת התקשורת עבדה לטובת ההיפים. הם קראו לזה 'מהומות משטרה'".

יהודי נוסף שלקח חלק במחאה הססגונית של ההיפים היה ג'רי רובין, שקורות חייו מדגימים במידה רבה את התמורות שחלו בין שנות ה-60 העליזות לשמרנות האמריקאית של שנות ה-80. רובין היה חבר בשביעיית שיקגו - שבעת האקטיביסטים שפוצצו את הוועידה הדמוקרטית שהתקיימה ב-1968 בשיקגו, ואף הועמד על כך לדין. לימים הוא נהפך לאיש עסקים והיה מראשוני המשקיעים בחברת אפל.

"רובין התייצב בוועידה מסומם לגמרי, כשהוא לובש את מדי מלחמת העצמאות ואוחז בדגל ארה"ב, ועשה מהם צחוק גמור", מספר טאוב. "הוא ניסה לבטא את הרעיון שלא צריך להשתתף בשיח כדי להביא שינוי, אלא לחתור תחתיו ולייצר שיח אחר מחוץ למסגרת. אבל בסופו של דבר, במדינה דמוקרטית מה שקובע הוא האינטרס הרחב של מעמד הביניים - ואם אתה לא מזיז אותו, אתה לא מזיז כלום. ההצגה הרדיקלית של תנועת ההיפים הצליחה להמאיס אותם על מעמד הביניים".

לטענת טאוב, הדבר האפקטיבי ביותר שיצא משנות ה-60 הוא התנועה לזכויות האזרח וגל הפמיניזם. בין המנהיגות הבולטות של "גל הפמיניזם השני" היו נשים ממוצא יהודי כמו בטי פרידן, עיתונאית וסופרת שספרה "התעלומה הנשית" הפנה לראשונה את תשומת הלב לתחושת הייאוש וחוסר המיצוי שחשות נשים רבות בעולם המערבי. פרידן הקימה את הארגון הלאומי לנשים, ששם לעצמו למטרה להפוך את הנשים לשותפות מלאות בחברה האמריקאית.

בזמן שההיפים זיעזעו את החברה האמריקאית, בצרפת רעדה האדמה בעקבות מרד הסטודנטים. במארס 1968 פלשה קבוצה של סטודנטים ואנשי רוח שמאלנים לבניין המינהלה של אוניברסיטת נאנטר בפאתי פאריס, בהנהגתו של דניאל כהן-בנדיט, 23, סטודנט יהודי לסוציולוגיה שכונה "דני האדום" - בין השאר בשל שערו האדמוני. על הפרק עמד דיון דחוף בסוגיות של הפרדה גזעית ומעמדית במוסדות האקדמיה ובחברה הצרפתית, וכן דרישה לחופש ביטוי ותנועה ולביטול האיסור על ביקור במעונות של בני המין השני.

המפגש הסוער הוביל לסדרת שביתות באוניברסיטאות של פאריס, שתוך חודשיים הסלימה לכדי מהומות רחוב המוניות והשבתה של המשק הצרפתי. היקף המהומות והכישלון לרסנן איים להביא לקריסת הממשלה, ואף אילץ את הנשיא שארל דה גול למצוא מקלט זמני בבסיס צבאי בגרמניה. בעקבות האירועים פוזרה האסיפה הלאומית של צרפת וביוני התקיימו בה בחירות כלליות, שבעקבותיהן עלה שוב הימין הצרפתי לשלטון.

כהן-בנדיט, בן להורים ממוצא גרמני שהגיעו לצרפת במנוסתם מהנאצים, לא שימש זמן רב כמנהיג מרד הסטודנטים הצרפתי. בזמן שביקר בברלין הוצא צו שאסר עליו להיכנס לצרפת בשל היותו "זר חתרני" - והוא נשאר בגרמניה. הוא ייסד שם קבוצה מרקסיסטית בשם "מאבק מהפכני" ועסק בפעילות ציבורית, עד שבסוף שנות ה-80 מונה לסגן ראש עיריית פרנקפורט. ב-1994 הוא נבחר לפרלמנט האירופי וב-1999 חזר לצרפת, כמנהיג מפלגת הירוקים הצרפתית. כיום הוא משמש כנשיא המשותף של הקבוצה הירוקה בפרלמנט האירופי.

"אתוס יהודי עמוק של תיקון עולם"

מקומם הבולט של יהודים במהפכות ובהתקוממויות מעלה את התהייה איזה תפקיד מילאה דתם. האם הדעתנות וחוש הצדק החברתי שלהם שאבו השראה מהמסורת ומהמקורות היהודיים? ואם כן, מה היתה זיקתם של המהפכנים לדת בזמן שעלו על בריקדות?

"באופן בסיסי, היהדות אינה מקבלת את המוסכמות התרבותיות והחברתיות שמסביב לה - ולכן יש בה עמדה מובנית של מהפכנות", טוען הרב ד"ר יהודה ברנדס, שעומד בראש בית המדרש "מורשה" ומשמש כחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. "אברהם אבינו נלחם את מלחמת המונותאיזם, משה רבנו יצא למאבק נגד העבדות והחשמונאים מרדו ברומאים. יש ביהדות משהו מובנה שאומר: 'אנחנו לא פועלים עם כל העולם, אלא אנחנו מול כל העולם".

לטענת ד"ר ברנדס, "חתרנות נגד התרבות השלטת טבועה במסורת היהודית. המרידה של היהודים בשלטון זר בארץ ישראל לא נולדה מתוך מצוקה כלכלית, אלא נשענה על בסיס אמונות ודעות". לדבריו, היסוד התרבותי המשותף הבולט שמגשר בין העולמות הוא השפה. "גם כיום, בהקשר של המחאה הנוכחית, בשיח הציבורי יש שימוש גדול במושגים שנובעים מהמסורת ומהתרבות היהודית, הן אצל דתיים והן אצל חילוניים. במובן הזה, אנשי מרצ מוצאים בסוגיה החברתית מקום להתחבר בו לשפת המקורות. כשמדברים על צדק חברתי כולם חוזרים לשפת המקורות, דוגמת 'ואהבת לרעך כמוך', האיסור להתעמר בעבד והחובה לשלם לשכיר".

עם זאת, מקומה של היהדות היה שולי בעיצוב דמותו של המהפכן היהודי של מחצית המאה ה-19 ואילך. "המהפכנים היהודים חיו לרוב בשולי החברה היהודית, ולעתים אף ניתקו את קשריהם עם הקהילה היהודית", טוען פרופ' אבי שגיא, ראש התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות ומרצה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן. לטענתו, האתוס של תיקון עולם הוא אתוס יהודי עמוק - אלא שזהו אתוס שמרני, לא מהפכני. "תיקון עולם נעשה באמצעות מהלכים קטנים ונורמטיביים, והוא לא גורר שינוי מוחלט של המציאות כפי שהמהפכנים רצו. אין בתרבות היהודית תפישה שקוראת לשינוי מוחלט של המציאות על ידי אדם. באתוס היהודי משה אינו נתפס כמהפכן, אלא כדמות מתווכת בין האל לעם ישראל, שסייעה למעשה בבניית אומה".

"להגיד שבגנים היהודיים יש אלמנט מהפכני זה הבל ורעות רוח", קובע צימרמן. "היהודים, מתוקף היותם מיעוט ומתוקף היותם קבוצה דתית, רכשו לעצמם כמה התנהגויות - והן מסבירות גם את התמיכה במהפכה. מקורה של הדרישה לצדק חברתי הוא אמנם במסורת היהודית, אך בתנאים מודרניים אפשר לומר שהיא טמונה בנטיות מהפכניות".

גם צוקרמן אומר כי אין קשר בין יהדותם של המהפכנים לבחירות הפוליטיות שלהם. "הדיון לא נסוב סביב היהדות הדתית-חרדית, אלא על היהדות החל בתקופת ההשכלה. מרגע שהיהודים השתלבו בחברה האזרחית של המאה ה-19 - שאמנם הכריזה על שחרורם, אבל בפועל לא קיבלה אותם - היה להם אינטרס קולקטיבי לשנות את פני החברה. החברה האזרחית-בורגנית תפשה את היהודים באור חדש: לא רק על רקע דתי, כי אם על רקע חברתי-כלכלי".

מרקס: שחרור האנושות מן היהדות

הביטוי המשמעותי ביותר להפרדה בין מעמדו האזרחי של היהודי לבין המסורת היהודית נמצא בכתביו של הפילוסוף קרל מרקס, שלמשנתו היתה השפעה מכרעת על המהפכנים במאות ה-19 וה-20. מרקס נולד ב-1818 בגרמניה. הוא היה נצר לשושלת רבנים, אך אביו המיר את דתו ונהפך ללותרני.

"המניפסט הקומוניסטי", שמרקס כתב יחד עם פרידריך אנגלס, ניסח את עיקרי תפישתו, שלימים תכה גלים ותיהפך לתשתית הרעיונית של הקומוניזם. מרקס זיהה את הקונפליקט התמידי בין הבורגנות, בעלת אמצעי הייצור, לבין מעמד הפועלים, המדוכא מעצם תלותו באותם אמצעי ייצור. המדינה, לדידו, היא כלי בידי הבורגנות, שמסייע לה לשמר את יחסי הכוחות האלה - ובכך הופך את הפועל לאמצעי למיצוי אמצעי הייצור וליצירת רווח. זה עמד בניגוד לתפישת האדם של מרקס, שלפיה מהות האדם היא לייצר את הדרוש כדי להתקיים ולא כדי להפיק רווח. מרקס טען כי היחסים בין אמצעי הייצור למחזיקים בהם הם שמניעים את המציאות - וסוגיות כמו דת, מוסר ופילוסופיה הן רק נגזרות שלהם.

בחיבורו "לשאלת היהודים", אחד מכתביו המוקדמים, התייחס מרקס למעמדם החילוני של היהודים בחברה, ואיפיין אותם כעם המזוהה עם העיסוק במסחר ובצבירת ממון. "הבה נחפש את סודו של היהודי לא בדת, אלא נחפש את סוד דתו ביהודי הממשי. מהו הבסיס החילוני של היהדות? הצורך המעשי, התועלת העצמית. מהו פולחנו החילוני של היהודי? הסחר-מכר. מהו אלוהיו של החילוני? הממון. ובכן! האמנסיפציה מהיהדות המעשית, הממשית, היא תהא האוטואמנסיפציה של דורנו. ארגונה של חברה שתבטל את הנחת היסוד של הסחר-מכר ויחד עם זאת את אפשרות קיומו של הסחר-מכר יהפוך את קיומו של היהודי לבלתי אפשרי. תודעתו הדתית תימוג כערפל רק באוויר החיים הממשל של החברה... אנו רואים אפוא ביהדות יסוד אנטי חברתי כללי בהוויית דורנו. יסוד שהתפתחותו ההיסטורית הנעזרת על פעילותם המזיקה של היהודים עצמם מגיעה עתה לשיא, שממנו יתחיל עתה בהכרח תהליך התפוררותו. האמנסיפציה של היהודים היא במשמעותה הסופית האמנסיפציה של האנושות מן היהדות".

היה מי שראה בדברים חריפים אלה ביטוי לאנטישמיות והתכחשות לעברו היהודי. אבל באופן כללי נתפש מרקס כתיאורטיקן חברתי רציני, שבהתבטאות זו קרא לביטולה של בדלנות דתית באשר היא ולביטול המסחר הכלכלי, בדרך ליצירת חברה אזרחית שוויונית ונטולת מעמדות. "רוב המהפכנים הגדולים כלל לא ייחסו חשיבות ליהדותם", אומר צוקרמן. "אנשים כמו מרקס, טרוצקי ולוקסמבורג לא דיברו על שחרור היהודים מיהדותם, כי אם על שחרור אנושי, שבו צריכים בני האדם להשתחרר ממבנים חברתיים שמייצרים את הדיכוי של קבוצות שונות בחברה - בהם גם היהודים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם