"אני תושב נתניה. גם עם קלצ'ניקוב לראש אסרב לקחת חדר במלון בעיר"

הטוקבקים הנבחרים של השבוע באתר TheMarker

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חוף הים, נתניה

■ מתוך: "אני גרה במקום שהיה פעם ריזורט, עם בריכה ונוף לים - ומשלמת פחות ממה ששילמתי על דירת חדר"

מיכל פולת קמה משנ"צ עם קול שאמר לה שמקום המגורים שלה עומד להשתנות ■ אחרי שנה היא עזבה את הדירה ביפו לטובת האי קופנגן בתאילנד, שלימד אותה איך להתמודד עם חוסר ודאות ■ צילומים: מיכל פולת

>> מרים בת אסתר

בשנת 91, חזרתי פעם אחרונה לקופנגן, לאחר שחייתי שם כשנה, באמצע שנות ה-80. גיליתי אז, שזהו, אין מה לעשות. המקום הקסום הזה, הפך למעין "חוף ראשון"... ועדיף זיכרון נעים, ממציאות עקומה... בתי, שהאי הקסום שימש לה כבית בילדותה, עוד חזרה לביקור לפני 15 שנה. לפי התמונות, זה כבר הפך ל"חוף בת ים"... נושאת עמי את הזיכרון המתוק של להקיץ עם הזריחה העולה בחוף האד רין, ושקיעות מרהיבות בצד השקט, בעודי בוהה בשקיעה בחוף הביתי בתל אביב...

דרך אגב, בשנות ה-80, ערבי ה"פול מון" שהתהוו, התבססו, על שירה ונגינה וסשנים, שהתרחשו בלילות ירח מלא, עם שירה וכלי נגינה אקוסטיים... לא הסתובבו שם כלים ממונעים, ללא רמקולים (לא היו חיבורי חשמל) .

מסיבת פול מון בקופנגן ב-2016צילום: LILLIAN SUWANRUMPHA / AFP

זוכרת, ששלחתי לאמי אז גלויה: "אמא, ניצחת!! את, שעברת מחנה ריכוז, זכית שבתך מתרגשת מיופי הטבע, מוזיקה, אנשים יפים וטובים".

בבוקר, הייתי יוצרת 2 זוגות עגילים, שעד הערב היו נרכשים, ומספקים לי את הכלכלה לבונגלו, לא היה שום צורך בריזורט, ובעובדים בורמזים זרים.. גן עדן.

>> בכל מקום יותר רגוע

הייתי עכשיו חודש באיטליה, עכשיו אני בצ'כיה.

חלק מהרוגע זה כמובן בגלל שאני זר, ולא מעורה בבעיות המקומיות. אבל ישראל זה באמת מקום מטורלל. המתח בישראל הוא לא נורמלי וכמעט כל מקום בעולם הרבה יותר רגוע.

■ מתוך: בגיל 32 החלטתי לצאת למסע לרכישת הדירה הראשונה שלי - וגיליתי איך עובדת השיטה

גילי מלניצקי הפסיקה לחכות שהממשלה תעצור את השתוללות מחירי הדירות, ויצאה לרכוש דירה רגע לפני שיהיה מאוחר מדי ■ היא מיפתה את המלכודות, בדקה אפשרויות השקעה, ניהלה סיכונים עם יועצי משכנתאות - וחזרה עם כל מה שצריך לדעת על ההחלטה החשובה בחיים

>> חוקר דבילים

למה בכלל רווקים בני 32 מחפשים לקנות דירה? הם צריכים בית יציב למשפחה ולילדים? הרי זה לא שיש הזדמנות נדל"נית כי המחירים נפלו. להפך. אנשים רצים לקנות נכס דווקא אחרי שהמחירים שילשו את עצמם. להתנהגות הזאת קוראים עדר, שמונע מהתלהבות (תאוות בצע), קינאה במי שעלה על הרכבת לפניהם, ופחד לפספס (FOMO). תופעות אנושיות אלה יוצרות בועות כלכליות, כל פעם בתחום אחר.

הסיבה העיקרית לקנות הופכת להיות עצם עליית המחירים. ככה בעצם הדירה משלמת את עצמה, "כל שקל שאשלם על משכנתא אקבל בחזרה כשאמכור, ועוד עם רווח". הבעיה שכשהעלייה נגמרת, מתחילה תחרות מי יצליח למכור ולממש במחיר השיא, לפני שהוא יורד, רק שהתחרות הזאת היא בדיוק מה שמפיל את המחירים (ובנדל"ן ספציפית - קריסות חדות באות על אף שבמקביל יש הפסקת בנייה).

יריד למכירת דירות. למצולמים אין קשר לכתבהצילום: ניר קידר

>> אוריקי

מה שרולניק כתב בסוף השבוע ואני אמרתי לאשתי יום-יומיים לפני כן: אנחנו הולכים לקראת פאודליזם וחברה מעמדית, מעמד אלה שיש להם נכסים ואלה שאין להם. את יכולה להיות מוכשרת ומבריקה, אבל ללא נכסים - את בנחיתות. לעבודה יש פחות ערך, והנכסים הפיננסים בבועה שאינה מושפעת מהפעילות הריאלית.

>> קוקו

רכשתי דירה ברמת גן  ב-2 מיליון שקל. האם אני טיפש? כנראה שכן, אבל לפחות צמוד למדד מחירי הדיור.

מחיר המשכנתא כמחיר השכירות לאותה דירה, עם חניה ומעלית. הריבית זולה, אם אמכור היום כבר אצא ברווח לאחר שאחזיר את כל החוב והקנסות ריבית לבנק.

>> לרוב האנשים אין כסף גם לדירה וגם להשקעה בבורסה

עבור 95% מהאנשים, דירה זה המינוף הכי טוב שהם יכולים לקחת על עצמם, כי הם קונים נכס ב-25% הון עצמי ו-75% הון של בנק. כל חודש ההחזר החודשי מקטין את החלק של הבנק בנכס ומגדיל את ההון העצמי. בנוסף, הנכס צמוד לעלייה במחירי הנדל"ן בישראל, מאפשר קורת גג יציבה במצבים קשים (זיקנה, נכות) ובסוף החיים יש נכס שעובר בירושה לילדים/נכדים.

לכן כל הדיבור על "שעבוד" למשכנתא הוא לא יותר דיבור של ילדים מתוסכלים. אף אחד לא "משתעבד" לדירה. משלמים על דיור כמו שאדם ששוכר דירה משלם על דיור. ההבדל הוא שכסף שהולך למשכנתא חוזר בחלקו בדמות עלייה בהון העצמי.

עכשיו יבואו כל הפלצנים שקראו בלוג כלכלי באינטרנט או חס וחלילה עשו תואר ראשון בכלכלה (אחד התארים הכי מיותרים שיש) ויתחילו להסביר לי על "תשואה האלטרנטיבית" של ההון העצמי שלהם וכמה הם בעצם "מנצחים את המערכת". יאללה יאללה.

בוא נגיד שיש סיבה למה אנשים לאורך כל ההיסטוריה שאפו להשיג דירה/בית.

>> מתבולל ברלינאי

בגיל 32 הבנתי שלא אוכל להיות חלק מהמשחק הזה ועזבתי את הארץ לבד, עם שתי מזוודות בלי שפה והתאקלמתי בגרמניה. היום כ-10 שנים אחרי, אני נשוי עם ילדים, עם הזמן צברנו פה הון מכובד, מינוס בבנק זאת חיה שאני לא מכיר כאן בכלל. במידה שהמשכיר ירצה לפנות אותנו מהדירה, הוא/משפחתו מחויבים לפי חוק לעבור לגור בדירה במקומנו (וגם זה עלול לקחת בהליך משפטי כמה שנים טובות). שכר הדירה נקבע בחוזה הדירה לפחות ל-10 שנים קדימה. אנשים נולדים ומזדקנים באותו בית.

מתוך: "לא חלק משרשרת המזון": הישראלים מדלגים על נתניה — והעסקים קורסים

בעלי עסקים בנתניה מספרים על "אוגוסט קטסטרופלי" וחוששים מפשיטת רגל ■ בבתי המלון בעיר מדווחים על תפוסה של 60% בלבד — אך טוענים שהאשם הוא לא בעליית המחירים: "התיירים המקומיים לא רואים בנתניה עיר נופש, בגלל הסטיגמות שנוצרו לה"

>> 1ניסינו...

לפני חודש בערך, לקחתי את הילדים ואמרנו - ננסה נתניה. היה לי זיכרון מהצבא של אזורי בילוי שוקקים עם בתי קפה ברמה גבוהה ואווירה נעימה. שנות ה-90.

אבל לא היה מה לעשות שם!! כלום למי שלא בא בשביל החוף. שאלנו אנשים, הפנו אותנו לכיכר גדולה ודי יפה, שבאמצע היה בחור שהשכיר מכוניות קרטינג לילדים ב-25 שקל. נסעו שלוש פעמים, נגמר. היה מתחם שהעירייה רצתה אולי שיהיו שם דוכני רחוב אבל היו... שלושה. אכלנו גלידה בקיוסק. לא היו חנויות מעניינות, לא דוכני אוכל מפתים. לא עניין של כסף, אני מוכן להוציא מאות שקלים ביום עם הילדים. אבל זה פשוט מדבר. חשבתי שהיות שיש צרפתים אולי מבחינה קולינרית יהיה מענין.

למחרת נסענו לחולון. היינו במוזיאון העיצוב ובמוזיאון הילדים עם התערוכה של הביטלס, שלהרים אותה זה כלום, אבל היתה שוס. ובתערוכה של ון גוך שעלתה 125 לאדם, אין בעיה. לא נישן שם במלון אבל יש המון מה לעשות בעיר הזו! מה הבעיה של עיריית נתניה לשים איזה שוק איכרים, לפתח פארק מים, מ ש ה ו.

לא מבין מה עושים שם המעט שכן באים.

רחוב הרצל בנתניהצילום: אמיר לוי

>> ארכימדס1

נראה שחלק מהישראלים הפסיקו להיות פראיירים ולשלם מה שבתי המלון ואפילו החדרים במקום שכוח אל בצפון מבקשים. המחיר של 4.200 לזוג לשני לילות, זה 1.000 יורו. אתם יכולים לקחת מלון במרכז ברלין או וינה או פריז ל-8-7 לילות במחיר הזה. שלא לדבר על מה שיש לערים האלה להציע. לא כמו נתניה, שנראית כמו עיירת פיתוח במקום שאף אחד לא רוצה להגיע לשם. ואל תספרו שההוצאות של בתי המלון בארץ גבוהות מאלה בערים הראשיות באירופה. אתם מפנטזים. אבל הבנתי שישנם פראיירים שמשלמים לכם את המחירים האלה. אף בן אדם נורמלי לא יעשה זאת.

>> אורן2

מי משלם 400 יורו ללילה בשביל לנפוש בנתניה? אני מתקשה להבין. סעו לפראג - אפס קורונה, עיר יפהפיה. שילמנו פחות מ-60 יורו ללילה במלון 4 כוכבים, כולל ארוחת בוקר. כן, במרכז העיר ובשיא העונה. במחיר של שני לילות בנתניה קיבלתם שבוע חופשה לזוג - כולל הטיסה.

וכן, יש תחבורה ציבורית מצויינת - גם בסופ"ש, המסעדות פתוחות - גם בסופ"ש.

רוצים ים? הרבה יותר בזול בקלאב מד, הכל כלול. כן, גם בסופ"ש הכל כלול.

המחירים במלונות בישראל פשוט איבדו כל קשר למציאות. בכל ימי חיי לא שילמתי למלון מחירים כאלה מחוץ לישראל.

>> אחמד

אני ערבי. ידוע שנתניה מקום עוין שמפחיד לבוא. אז הנה הלכו לכם 20% מאזרחי המדינה, שיש להם יותר ויותר כושר קנייה ומחפשים אטרקציות. שונאים ערבים? שתחנקו.

>> נתנייתי

מחירי המלונות הזויים בכל קנה מידה. כתושב נתניה אני מסרב לחשוב אפילו על לקחת חדר באחד המלונות בעירי... גם עם קנה של קלצ'ניקוב לראש אסרב.

■ מתוך: כך ישראל יכולה לגנוב מוחות, בכמה צעדים פשוטים

יבוא מומחים זרים חשוב כדי לחזק את היסודות של ההיי־טק המקומי, אך ישראל לא נמצאת על מפת הרילוקיישן העולמית ■ הממשלה והחברות צריכות לנקוט צעדים לשינוי המצב – מבניית חבילות תמריצים ועד שיווק ישראל כמדינה ידידותית לזרים

>> גיאח

גרנו עם אשתי ברחובות. היה לנו זוג שכנים חביבים, הוא ישראלי שעסק ביבוא, והיא מהנדסת מחשבים ממוצא יפני. הוא סיפר בתסכול איך היו עוצרים אותה זרים ברחוב שואלים אותה כמה יעלה שתטפל באימא שלהם. כשכל פנים אוריינטליות הן בעיני הישראלי פיליפינית שמטפלת בסיעודיים, ממש כיף לעבוד בארץ בהיי-טק כזר...

>> ישראל תעודד זרים? חיים בללה לנד?

אין משהו מנוגד יותר לחברה ולמדינת ישראל מהרעיון שהמדינה תעודד זרים להגיע אליה. מי שמנהל אותה עדיין אלה ברובם פקידים מסורתיים מירושלים (לא מגזים - מכיר אותם אישית), חסרי מודעות לזכויות הזר, הפליט, המהגר, החיים בשיכוני האבן המכוערים בירושלים ומשוכנעים עדיין שהם העם הנבחר.

הודים, סינים ואוקראינים יעצרו כאן ברחובות (מראות זכורים מהעבר). לא ממליץ להם להגיע. אפילו היום ברמת החייל מסתובבים שוטרי הגירה/פקחים ומחפשים בברוטאליות מכוערת עובדי נקיון מסכנים שלא ראו את משפחתם וחיים בחרדה (מיהם לעזאזל שר הפנים והשר לביטחון פנים ששולחים אותם לציד?!).

>> מישהו3

ועכשיו לתרגום בעברית: כשמגייסים כסף מהון סיכון, כשמנפיקים בוסר בוול סטריט, כשמשלשים שווי תוך שנה - יש לכל זה מחיר. מי שמשלם על החגיגה הזאת מצפה לצמיחה אקספוננציאלית, והיא מתחילה קודם כל בגיוס עובדים שיודעים לרוץ לבד, קרי מנוסים. אז כשעל כתפיהם של היזמים רובץ העול והלחץ להוכיח שהם לא בלון מנופח, למי יש זמן ופריבילגיה לגייס את הבן של השכנה שבדיוק סיים לימודים וכבר חצי שנה יושב בבית כי אומת חדי הקרן מפחדת שראש הצוות יצטרך לבזבז עליו זמן להסביר לו דברים?

אגב, הטריק בדעה בכתבה להסטת הדיון על אנשי שיווק גאוני, רק חבל שבדיוק על זה הרי מדברים היום, שסוף סוף כשהמטות נשארים בארץ - זו ההזדמנות להכניס מעגלים נוספים של אנשים לקטר חדי הקרן.

■ מתוך: "אמרו לי שאני חלק מכת. בהתחלה היה שינוי רומנטי ואז זה נהפך להתקף חרדה"

האם אפשר לשים גבולות לעבודה, להאט את הקצב, לחזור לפשטות — ועדיין להתפרנס ולחיות טוב? אלה הסיפורים של בני ה–30 וה–40 שהחליטו לשרטט אחרת את מבנה חייהם, להפסיק לתת לקריירה להגדיר אותם ולחיות לאט

>> מישהו2

אישית, אני הכי אוהב את האנשים שגרים בבית של 250 מטר בנוי על שטח של 2 דונם במושב, מחזיקים 2 ג'יפים מזהמים ונוסעים בכל אחד 50 קילומטר לכיוון בכל יום לעבודה, טסים לחו"ל 4 פעמים בשנה - ואחר כך מתפארים בקומפוסט שהם מייצרים בגינה ובעובדה שהם הפסיקו להשתמש בקשים מפלסטיק.

>> tutut

בתור אחד שנמצא כעת בתהליך האטה, אני יכול להעיד שזה לא מיועד ואפשרי לכולם.

אשתי ואני בשנות ה-50 שלנו. אחרי קריירות ארוכות בהיי-טק. לא עשינו אקזיט, כי היינו בסך הכך שכירים. אבל צברנו חסכונות ושילמנו את המשכנתא.

לפני כמה שנים החלטנו שנינו שמספיק לעבוד כמו משוגעים. אשתי התפטרה והלכה להוראה (מורה בתיכון) ואני הורדתי את הקצב ב-50% בערך.

ההכנסות שלנו צנחו כמובן, אבל אנחנו עדיין מכניסים יותר ממה שמוציאים (חלק מזה תודות לקורונה). החיים שלנו נראים טוב: קם בלי לחץ. שותה קפה ברוגע. עובד מהבית רוב הזמן. רואה טלוויזיה. מטייל (כשמזג האוויר נוח).

אבל עבדתי בשביל זה 30 שנה.

>> חי לאט כבר שנים

אני מבין את מי שכותב שהאטה היא לפריוולגים. אני יכול לספר שמזמן הבנתי שאני חייב להאט את הקצב כדי לשמור על בריאותי הנפשית. אין לי הכנסות מנדל"ן, מניות וכו', אני חי בעיר, בלי עודפים שמנים בבנק ותלוי בעבודה ובמשכורת. האטתי כשהורדתי את הצריכה ומצאתי דרכים אחרות לעשות את מה שחשוב לי באמת בפחות הוצאות ולא בצורה אוטומטית דוגמאות: כושר בפארק, טלפון סלולרי מלפני שניים-שלושה-ארבעה דורות, ספרים מהספריה.. התוצאה היותר חשובה היא סוויץ' בראש שלא חייבים הרבה חומר בשביל לחיות טוב. אני עדיין עובד אבל לא עבד לשעות נוספות ולחופשה יקרה בשביל לפצות על המתח והסטרס בשאר הזמן, שהוא רוב הזמן. התוצאה הנחמדה הנלוית, אפשר אפילו לחסוך ממשכורת רגילה לגמרי אחרי ההבנה על כמה דברים מיותרים בזבזתי בעבר. אפשר ללכת למסעדה, לקנות חולצה יפה וכו' אבל לא על אוטומט. עד היום יש לי דברים שכנראה יספיקו לעוד תקופת חיים אחת לפחות..

צודק עמית נויפלד שזה תהליך. כל אחד צריך לעשות אותו עם עצמו, אין נוסחה. צריך למצוא בכנות מה חשוב ואיך מגיעים לזה במינימום מאמץ. זה לוקח זמן כי זה תהליך פנימי ואישי.

שנה טובה, בריאות ואושר לכולם.

■ מתוך: "על כל מודעה של דירה יש 200 תגובות תוך שעה. התחושה היא שפשוט אין דירות בעיר"

תל אביב, עיר שכמחצית מתושביה שוכרים דירות, ניצבת בשנים האחרונות במצב קיצוני שבו היצע הדירות בעיר כמעט ואינו גדל ביחס לביקוש ■ בנייה מועטה מדי שבחלקה פונה לשוק היוקרה, תעשיית Airbnb אגרסיבית שמתעוררת מחדש ונוגסת בשוק, וגם בולמוס פרויקטי התמ"א שדוחף החוצה שוכרי דירות לשוק — מציבים את השוכרים בפני מבוי סתום ■ "חודשים שאנחנו מחפשים כל יום במודעות ובאתרים — אבל אין כלום וכשיש דירה היא נחטפת מיד"

>> אני אמרתי די

אחרי שנים ששכרנו דירות פח בת"א עם בעלי דירות שלא רוצה לקלל, אבל רק מאחל שיעשו לילדים שלהם מה שהם עשו לשוכרים, אז עברנו לגור בראשל"צ בשכונה וותיקה בדירה משופצת כחדשה, 3 חדרים ענקית פי 3 בגודל מהחורים בת"א, מרפסת שמש 16 מ"ר מעל כולם ונוף פתוח ירוק שלא נגמר, חניה, מעליות מתוחזקות, סופר, קנטרי, קופ"ח, מרכזי בילוי מסעדות וברים.

יש גם גני ילדים טובים, חבל על כול רגע שבזבזנו בשביל אשלייה בת"א.

והפקקים? יש גם אוטובוס קרוב ונוח, וגם יציאה מהירה לכבישים מהירים, וכול הטוב הזה ב-5,600 שקל, ושווה כל שקל!

>> אין על תל אביב בעולם

שכונת פלורנטין בתל אביבצילום: עופר וקנין

נולדתי וגדלתי בתל אביב. כשגדלתי עוד קצת, כבר התחלתי להסתובב בארץ, ומזה שנים רבות אני מגדלת את ילדיי שלי במקומות אחרים.

אין מה להגיד, כמו לפני 30 שנה גם היום תל אביב היא עיר שפשוט כיף לחיות בה. כן, גם בגלל הפוזה והקטע.

אבל עם כיף לא הולכים למכולת ועם כיף לא מגדלים ילדים ועם כיף לא מממנים עוד חדר לדירה מתקלפת ומתפקעת עם סראונד 24/7 של בנייה של בניינים או שבילי אופניים או הריסה של בניינים או שבילי אופניים - בכל בלוק יש מישהו עם מקדח שפשוט חייב להפעיל אותו בחמש לפנות בוקר.

יש חיים טובים בתל אביב ויש חיים טובים גם מחוץ לתל אביב. באמת, זה לא כזה דרמה כמו שנראה לכם. גם לא להעביר את הילדים בית ספר, הכל טוב וזה חלק מהחיים וכשהילדים יחזרו מה מטיול אחרי צבא אתם תעזרו להם לשרוף שנתיים במרתף טחוב בתל אביב כדי שגם הם ירגישו את הקטע.

יאללה, בואו קצת להרצליה, גבעתיים, בת ים, ירושלים, באר שבע, חיפה - מבטיחה לכם שגם שם החיים סבבה לגמרי.

>> גלעד טירם

גרתי לפני 25 שנים במרכז תל אביב, בבורכוב. עזבתי עם תובנה שאם אני רוצה לגור בבית שיש בו גם סלון שהוא לא חדר השינה שלי, ומטבחון שהוא לא מתקופת זלמן שזר, אז כנראה שצריך לצאת מתל אביב. החוויה שלי אחרי חמש שנים בת"א היתה שתל אביב היא מקום שבו "ממהרים לשום מקום". אז נכון שכרווק יש את הכיף של ללכת להופעות בברים ולשוטט באלנבי. מעבר לכך הרבה מהאקשן הוא לא יותר מהתענגות על תרבות חומר ריקה מתוכן ונסיונות מאולצים ליצר קונספטים.

אנשים, אלה שיש להם, נושאים את המשמעויות והעומקים בתוכם למקום אליו הם הולכים. הם לא זקוקים לדמויי משמעות עטופה בצלופן. בסוף מגלים שהרבה מכל החוייה של העיר הגדולה (ויש כזו בת"א) הוא ריקנות אחד גדולה ולא חייבים לצרוך אותה כל החיים. יש חיים גם מחוץ לתל אביב.

■ מתוך: אחרי 30 שנה, זו הסיבה האמיתית שדומינו'ס ופיצה האט יחלו לגבות דמי משלוח

אחרי 30 שנה בישראל, רשתות הפיצה החלו לגבות דמי משלוח ■ הן מאשימות בכך את וולט ואת הגידול בארוחות מחוץ לבית – אולם גידול חד במכירות בקורונה עשוי להעיד שהן רוצות לרכוב על התרגלות הישראלים לשלם דמי משלוח כחלק מהארוחה

>> עצבני על דומינו'ס - הם ישלמו על זה

האמת שלגבי דומינו'ס אני באמת עצבני - הרי ממילא המחירים של המשלוח היו גבוהים יותר מאשר מחירים של איסוף עצמי (ברמה של 20%-30%). כל מי שהזמין ויש לו חלופה של איסוף עצמי - יודע את זה (פיצה באיסוף עצמי 49 שקל, לעומת 81 במשלוח, כולל לחם שום תודה לכם - אין חלופה ללא לחם שום). לכן, זה בושה שהם בכלל מעיזים לדבר. הזמנתי מהם לא מעט - וכעת סיימתי. הפיצה לא מאוד טובה. היא פשוט חלופה באזורים שבהם אין הרבה משלוחים. אבל על חמדנות משלמים. עכשיו תגידו שאני קמצן? אולי. אבל עכשיו אעבור להזמין פיצה איכותית יותר מאשר דומינו'ס באותו המחיר. אחרי שראיתי את הפרצוף של הזכיין הישראלי, אני שמח לנטוש אותם אפילו יותר.

>> לא יהיה שינוי אמיתי

אם משלמים על משלוח לא שמים טיפ לשליח ולהפך, זה תמיד היה הנוהל. הכסף שהיה הולך לשליח ישירות, יעבור דרך המעסיק קודם (שבדרך כלל זה לרעת השליח).

■ מתוך: "אם נמשיך עם פערי השכר המטורפים האלה — יהיה פה רע"

הפריחה של ההיי־טק בשנה האחרונה, שהיטיבה עם העובדים, היזמים והמשקיעים בענף, היא גם אתגר לכלכלה ולחברה הישראלית ■ בכירים בהיי־טק אמנם אינם צופים שסע חברתי עמוק, אבל מבינים שגם למי שנהנה מהשגשוג יש תפקיד בצמצום הפערים

>> לייב

כחרדי שלא נחשף הרבה לעיתונות כללית קראתי את הכתבה וצחקתי. ההיי-טק שינה ומשנה את החברה החרדית ברמה שלא תיאמן. בשידוכים, בחורים רוצים רק היי-טק, מה שבתורו גורם ללימודי ההיי-טק להיות מפוצצים, כשמעל 80% מהבנות הגומרות סמינרים נרשמות ללימודי מחשבים, שבתורו מעלה את רמת החים מאד וגורם להשתלבות בשוק העבודה הישראלי הרבה יותר מכל צבא כזה או אחר ויוצר תמריץ עצום גם לאברכים לצאת לשוק, כך שכל הכתבה נראית תלושה מהמציאות. מעולם חרדי או חרדית לא חלם להתעשר או לחיות ברמת חיים גבוהה קודם בלי קשרים באף נמל או כל ועד אחר. ההיי-טק הוא התגשמות החלום האמריקאי בישראל, אחרי הרבה שנים.

שליח של רשת דומינו'סצילום: אריאל שליט

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker