הדלק לאלימות: 30% מהצעירים הערבים לא עובדים ולא לומדים

טלי חרותי-סובר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
זירת רצח בטייבה
זירת רצח בטייבהצילום: תומר אפלבאום
טלי חרותי-סובר

האלימות הגוברת בחברה הערבית היא סוגיה מרכזית בשיח הציבורי בחודשים האחרונים. ועדת המנכ"לים להתמודדות עם הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, שחברים בה מנכ"לים של משרדי ממשלה, לצד בכירים נוספים בשירות המדינה, הגישה את מסקנותיה לממשלה ביוני 2020. הדו"ח מבהיר עד כמה גדולים הפערים בישראל בין החברה היהודית לחברה הערבית.

ד"ר נסרין חדאד חאג' יחיא, ראש התוכנית לחברה הערבית במכון הישראלי לדמוקרטיה, אומרת כי ריבוי מקרי האלימות בחברה הערבית הוא רק קצה הקרחון של בעיה עמוקה יותר: חוסר מעש של צעירים רבים, שבלא מעט מקרים מוביל לאלימות ופשיעה.

כ-0.7% מהמבוגרים הערבים הורשעו בדין ב-2017 - פי שלושה מהמבוגרים היהודים (0.23%). כשבוחנים מעורבות של ערבים בפשיעה חמורה אלימה - רצח, ירי והצתה - הפערים גדולים עוד יותר. כך למשל, 93% מעבירות הירי ב-2018 בוצעו על ידי ערבים.

אחד הדברים המטרידים בדו"ח ועדת המנכ"לים הוא חלקם הגדול של הצעירים הערבים בקרב מבצעי העבירות. בעוד מבוגרים ערבים היו 34% מהמורשעים בדין ב-2017, הקטינים הערבים היו 44% מהמורשעים בקבוצת גיל זו - בערך פי שניים מחלקם באוכלוסייה.

חאג' יחיא חוקרת את תופעת חוסר המעש בחברה הערבית מאז 2011. לדבריה, בעוד השיח על "השבאבניקים" החרדים שנפלטו מכל המסגרות מוכר ובולט, כמו גם השיח על נוער הגבעות - הרי על הצעירים הערבים חסרי המעש לא מתקיים כל שיח, ולכן לא מוצעים פתרונות למצב.

נסרין חדאד חאג' יחיאצילום: ללא קרדיט

"האפשרויות: עבודה בשכר נמוך בגוש דן"

מעיבודי חאג' יחיא לנתוני סקר כוח האדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי כ-30% מכ-250 אלף צעירים וצעירות ערבים בגיל 24-18 מוגדרים חסרי מעש - כלומר, לא משולבים במסגרת לימודית, תעסוקתית או הכשרתית. שני שלישים מתוכם הם גברים. בחברה היהודית, 13% מהצעירים בגילים אלה חסרי מעש, בהתפלגות מגדרית שווה. בתוך החברה הערבית, הבעיה חמורה יותר בקרב מוסלמים: 32% הם חסרי מעש - לעומת 18% מהנוצרים.

התמונה עגומה עוד יותר אם מביאים בחשבון כי שיעור חסרי המעש בחברה הערבית כמעט לא השתנה בשנים האחרונות - וכי תקופת הקורונה רק מחמירה את המצב. חאג' יחיא אומרת כי "בעוד צעירים יהודים היו בצבא בזמן הקורונה, וקיבלו תשלום כלשהו, הרי ערבים בגילי 18 עד 20 נותרו ללא רשת ביטחון כלכלית. בנוסף, חוקי העבודה בישראל מותאמים לחברה היהודית, ולא לחברה הערבית, שמאפייניה שונים. כך, אלפי צעירים נותרו ללא תמיכה כלכלית. הדרך מכאן לפשע קצרה".

עוד אומרת חאג' יחיא כי "בעוד צעיר יהודי פוסע במסלול מובנה שמכין אותו לחיים, צעיר ערבי נזרק 'לעולם האמיתי' מיד לאחר סיום התיכון. אין לו רשתות חברתיות מפותחות ואין לו נטוורקינג משירות צבאי. האפשרויות שעומדות בפניו - בעיקר אם הוא מגיע ממשפחה חלשה כלכלית - הן השתלבות בעבודת כפיים פיזית בשכר נמוך. רוב העבודות דורשות נסיעה לגוש דן. הקושי ברור, ועמו גם הסיכוי להיפלט משוק העבודה".

את ההבדלים בין צעירים ערבים מוסלמים לנוצרים, היא מסבירה בכך ש"הרוב המוחלט של הנוצרים הולכים למוסדות חינוך פרטיים מעולים, בהשוואה למערכת החינוך הערבית־ממלכתית. צעיר דרוזי יקבל לרוב חינוך טוב, וגם יילך לצבא. לצעיר המוסלמי קשה יותר. אם לו אין משפחה חזקה, הסיכוי שלו להידרדר עולה".

"אין מי שירסן צעירים שאיבדו את דרכם"

נשים מהוות כשליש מהצעירים חסרי המעש בחברה הערבית (כמחצית בקרב היהודים), ולפי חאג' יחיא האתגרים לשילובן בעבודה ובלימודים הם שונים: "נשים המוגדרות חסרות מעש משולבות בעיקר בעבודות משק בית ובעזרה למשפחה הקרובה. האתגר שם הוא לרוב הקמת משפחה משלהן בגיל צעיר מדי. לעומתן, גברים נהנים מחופש פעולה ותנועה ונדרשים לפרנס.

"על רקע הירידה בכוחן של המשפחות והחמולות, אין כיום מי שירסן צעירים שאיבדו את דרכם. ארגוני הפשיעה גילו את הפוטנציאל שטמון בצעירים האלה, ומציעים להם אפשרות קלה ומהירה לצבור כסף, מעמד, כוח והכי חשוב - תחושת כבוד עצמי. זה נכון בשגרה, והחריף במשבר הקורונה".

ואכן, ההידרדרות של צעירים ערבים רבים לפשע מתבטאת בכותרות. חאג' יחיא אומרת כי החברה הערבית משלמת מחיר דמים יקר, בין השאר בגלל ההתעלמות מהצורך בשילוב צעירים חסרי מעש במעגל העבודה: "מי שמשלם את המחיר הכלכלי והחברתי היא המדינה. כל צעיר ערבי שמידרדר עולה למדינה כסף רב בכיסוי הנזקים. ושיהיה ברור: מי שדורש פרוטקשן בנצרת - יעשה זאת גם בעפולה".

הפתרון, לדבריה, נעוץ בהידברות כנה בין רשויות המדינה למנהיגות הפוליטית של הציבור הערבי - לטובת גיבוש תוכנית מתוקצבת, שתכלול צמצום של האי־שוויון במערכות החינוך והרווחה. "הרוב המכריע של הערבים הם אזרחים נורמטיביים, שכל מבוקשם הוא להצליח בחיים, לרכוש השכלה ולמצוא תעסוקה הולמת - בדיוק כמו כל יתר האזרחים במדינה. למרבה הצער, כמעט כל מה שהמדינה מציעה לאותם צעירים ערבים לא גובש תוך שיתוף פעולה ושיח עם המנהיגות הפוליטית הערבית".

"אפשר להשפיע על האלימות באמצעות מתן תעסוקה"

"אין יותר ביטחון ברחוב הערבי. גם בעבר היתה אלימות, אבל כיום יש נשק חי ברחובות" - כך אומר חליל עיד, בעל תואר שני בהנדסה מהטכניון ומנהל מפעלים בחברת HP אינדיגו, שמתגורר בנצרת. הוא חושש מאוד בכל פעם שבנו יוצא לרחוב, וקרוב משפחה שלו נהרג לפני שנתיים במה שעיד מתאר "ירי סתמי".

הפגנה נגד האלימות במגזר הערבי, ב-2019צילום: תומר אפלבאום

עיד מנהל קבוצת פייסבוק שמונה 10,000 חברים, שמייצרת שיח בנושא האלימות בחברה הערבית והפתרונות הנדרשים. הוא גם מקדם פתרונות בתחום התעסוקה. "אפשר להשפיע על האלימות בצורה עקיפה כשנותנים יותר תעסוקה", אומר עיד. "לנו, כאנשי המגזר העסקי, יש דרכים רבות לסייע. נקבע פגישה עם אנשי משרד העבודה כדי לסייע בהכנסת צעירים ערבים למסלולי תעסוקה במגזר העסקי".

לפי עיד, "תעסוקת הצעירים היא סיר לחץ גדול. רמת האבטלה גדלה בשנה האחרונה, וכשאין לצעירים מסגרות או תעסוקה - אין פלא שיש יותר אלימות.

"השר לביטחון פנים אמנם אומר שהנושא נמצא בראש סדר העדיפויות של המדינה, אבל אנחנו לא מרגישים את זה. כולם מדברים, ורמת האלימות ממשיכה לעלות. זה לא מסייע להגברת האמון של החברה הערבית בשלטון".

מעבר לטענות כלפי המדינה, עיד אומר שיש מקום לקחת אחריות אישית וחברתית לגבי המצב. "לנו, כציבור ערבי, יש בעיה. אנחנו לא עובדים כקהילה, אלא כפרטים. הרשויות חלשות, הקהילה מפוררת, ואין מיזמים מקומיים שמטפלים בחוסר המעש או באלימות. החברה הערבית חייבת להתעורר ולהרים קול צעקה".

הבשורה הטובה היא שנראה כי רבים מרגישים כמו עיד. "מתוך הכעס מתחילה תזוזה", הוא אומר. "בתוך הקהילה כבר נשמעות אמירות שלפיהן הגיע הזמן לעצור את ההידרדרות. אני מקווה שייגזרו מכך פעולות להשבת הביטחון".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker