להפסיד מיליונים ולחטוף קללות: זו ההשקעה הגרועה בישראל

תעלומה: מדוע אנשים עסקים בכירים נופלים שוב ושוב למלכודת ההשקעה בקבוצות כדורגל – שמסבה להם הפסדים כבדים, איומים מצד אוהדים ויחסי ציבור גרועים?

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

אחרי רבים וטובים, וטובים פחות, גם משה חוגג החליט לברוח בסוף השבוע האחרון מבית הקברות לאנשי עסקים — הלא היא קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. לפניו הציצו בנכס ונפגעו אלי טביב, ארקדי גאידמק, גד זאבי וקובי בן גור — שהזרימו לקבוצה מיליוני שקלים שירדו לטמיון.

"בית"ר ירושלים היא לא עסק, אני ואחרים לפני תרמנו המון כסף למועדון הזה עבור הקהילה שלו, מעולם לא ביקשתי מדליה, גם לא תודה קטנה. מצד שני, עם כל הכבוד, לא יעלה על הדעת שאתרום כל חודש סכומי עתק, כמעט 120 מיליון שקל, וכשאכנס לאצטדיון אשמע קללות בלתי פוסקות עלי, על אשתי ואפילו על ילדי", כתב חוגג ברשתות החברתיות. "ההגעה לבית"ר עשתה לי לא מעט נזקים, הפכתי למטרה לחבורה של סחטנים".

אבל ריבונו של עולם, מה לעזאזל חשב לעצמו יזם ההיי־טק חוגג כשנכנס להרפתקה בקבוצה שהחלק הרע אך הדומיננטי של אוהדיה מעודד אותה בשיר "הנה היא עולה, הקבוצה הגזענית של המדינה"?

כמו רבים ובכירים יותר לפניו, לא כולל שייח'ים מדובאי, חוגג נפל למלכודת ההשקעה הגרועה בישראל — בעלות על קבוצת כדורגל. מדובר באחת התעלומות הגדולות במדינה: למרות הרצון ב"תרומה לקהילה" וקצת חשיפה וחנופה ציבורית, לא ברור כיצד אנשים מבריקים שהקימו עסקים מרשימים, נופלים שוב ושוב באותה הונאה. נכון, בהתחלה מקבלים אותך בברכות ותארים כמו "מושיע" ו"משיח", אתה זוכה בכותרות מחמיאות וכתבות פרופיל מתקשורת הספורט הצעקנית, מצלמים אותך מקפיץ כדור, מסתחבק עם כוכב הקבוצה, אבל ירח הדבש מסתיים מהר מאוד. האוהדים שהרימו אותך אתמול על הכתפיים, דורשים שתתחיל לפזר כספים (האיומים יגיעו בהמשך), התקשורת רוצה לראות תוצאות מיידיות — והסחרור מתחיל.

ארקדי גאידמק. ניסה למנף את בסיס האוהדים של הקבוצה לזירה הפוליטית, וכשלצילום: גיני

"פתאום" אתה מגלה שגם כדורגל הוא עסק — אבל שלא עשית בדיקת נאותות מעמיקה לנכס המפוקפק עם המודל המעוות שרכשת, ששדה מוקשים הוא מקום בטוח יותר ממנו. תמורת המיליונים שאיש העסקים משקיע, הוא מקבל שחקנים בינוניים עם מוסר ומוסר עבודה בינוניים, שדורשים שכר מופרך על בעיטה בכדור, קהל מפוהק ולא סבלני, ראשי עיר שאצלם הוא מופיע בטלפון הנייד כ"הפראייר, לא לענות" — והבעלים הטרי נאלץ לפתוח את הארנק, ליישר קו עם המציאות העגומה ולשלם ביוקר, בדולרים או ביורו, עם בונוסים לכל נקודת ליגה מסכנה ושלל קנסות על התנהגות האוהדים.

מילא באירופה, היכן שיש היתכנות כלכלית לשיגעון — שם ממלאים את המגרשים עשרות אלפי צופים (ללא הגבלות קורונה כמובן), רובם מנויים קבועים, שמשלמים עשרות יורו לכרטיס, קונים מרצ'נדייז להם ולילדיהם, ורשתות התקשורת מזרימות מיליונים לקבוצות. אבל בישראל המודל הכלכלי הזה לא קיים. המוצר הנקרא "כדורגל ישראלי" הוא לא אטרקטיבי בלשון המעטה, ועל הפנים בלשון העם, שמושך למשחק, בממוצע, אלפים בודדים במקרה הטוב, ומאות בלבד אם מדובר בהתמודדות בין שתי קבוצות מהפריפריה.

כפיות טובה וחור בכיס

אלי שגב, שהקים אימפריה עסקית באפריקה ורכש ב–2013 את מכבי נתניה, ברח מהמועדון בסוף 2014 כשהוא אומר כי "הכדורגל פגע בי אישית, בחיי הפרטיים ובעסקיי". מאיר שמיר, לשעבר בעלי הפועל פתח תקוה, שלדבריו השקיע בה כ–100 מיליון שקל, אמר לפני כשנתיים בוועידת "כלכליסט": "לא הבנתי מה אני עושה. לכל אנשי העסקים אני ממליץ — תהיו אוהדים או ספונסרים, אבל אל תהיו בעל הבית".

סיפורים על בעלי עסקים שניסו להפוך את לכלוכית לסינדרלה ונכוו, לא חסר. סמי סגול, בעלי כתר פלסטיק, נמלט מהפועל תל אביב אחרי השקעות עתק. בעלי הפועל חיפה, איש העסקים רובי שפירא, התאבד ב–2001 לאחר שעסקיו נקלעו למצוקה. לפי פרסום ב"הארץ" מאותה תקופה, במשך שנותיו בקבוצה השקיע שפירא כ–15 מיליון דולר בהפועל חיפה מבלי שקיבל תמורה כלשהי, ואפילו ניסה, ללא הצלחה, להיפטר מהעול של החזקת הקבוצה. אלונה ברקת, שהגיעה להפועל באר שבע כדי לתרום לקהילה והשקיעה בקבוצה כ–200 מיליון שקל, התייאשה מהתחום גם אחרי דיווידנד בסך שלוש אליפויות רצופות — כשהתאכזבה מסירוב השחקנים לקצץ 30% משכרם לאור משבר הקורונה — אך בינתיים חזרה בה.

יוצא דופן הוא כמובן יעקב שחר, מבעלי קבוצת מאיר, המשמש כבר כ–30 שנה בעלי מכבי חיפה, ולפי הערכות השקיע בקבוצה כמעט מיליארד שקל עד כה, אחרי לא מעט עליות וירידות במשך השנים. שחר הוא כמובן זן נדיר, או מזוכיסט. אחרי הכל מדובר בבור ללא תחתית שההוצאות בו מופרכות (למשל, 1.4 מיליון יורו על 60% מכרטיס השחקן של ירדן שועה, מכירים?) — והתמורה מעטה (יותר בעיות משמעת משערים במקרה של שועה). אפשר רק לשער מה היו עושים לחיפה אותם מיליארד שקל אם הם היו מושקעים בתיירות, בחינוך או בתעשיית ההיי־טק בעיר.

אלונה ברקת. התייאשה מהתחום גם אחרי דיווידנד בסך שלוש אליפויות, אך חזרה בהצילום: ניר קידר

אפילו על הכרת תודה מצד האוהדים בעלי הבית לא יכולים לסמוך. המיליארדר לשעבר ארקדי גאידמק, שהיה בעלי בית"ר ירושלים ב–2005–2011, ניסה למנף את בסיס האוהדים הרחב של הקבוצה — וב–2008 התמודד על ראשות העיר. אחרי שהשקיע בבית"ר כ–400 מיליון שקל, הוא היה בטוח שהמצביעים בכיסו. התוצאה: בבחירות לעיריית ירושלים גאידמק אפילו לא הצליח לעבור את אחוז החסימה ולהכניס נציג למועצת העיר.

תנו לגזענות לנצח

בינתיים, הבעלים הקודם של בית"ר ירושלים, אלי טביב, שגורש ממנה על ידי האוהדים בבושת פנים (ולפני כן גורש מהפועל תל אביב), אמר בסוף השבוע כי הוא "לא פוסל חזרה לקבוצה". אבל אסור שזה יקרה. כמו שאמר ח"כ איתמר בן גביר עם עזיבתו של חוגג: "ברוך שפטרנו מעונשו של זה. אני מציע להפוך את בית"ר לקבוצה של האוהדים ולמכור להם מניות — בית"ר היא של כולם".

כן, הפעם צריך לתת לארגון האוהדים הגזעני לה פמיליה, שהבריח מהמועדון לא מעט בעלים, כולל חוגג, לנהל את הקבוצה. תנו לגזענות לנצח ולחרא לצוף, תנו לחבורת האוהדים האלימה להשקיע כספים בקבוצה, לנהל מיזם עסקי, להביא שחקנים, לשלם משכורות, לעשות יחסי ציבור, "למכור מניות" ולמשוך ילדים ונשים למגרשים. נראה אותם.

ורק אחרי שכל החוליים של הכדורגל הישראלי יתפוצצו ל"קומץ" בפנים — יהיה אפשר להתחיל מחדש. עם יציעים נקיים, שחקנים שמרוויחים משכורות בהתאם לשוק העבודה האמיתי בישראל (ובשקלים), קבוצות שמנוהלות בידי האוהדים השפויים שלהן — ובלי מיליונרים שמגיעים כדי לקבל כותרות ולצבור אלבומי סלפי. את כספם עדיף שישמרו לתמורה אמיתית לקהילה — בתחומי החינוך והבריאות וביצירת מקומות עבודה. 

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker