רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

גדעון לוי

חיירי אלחלאק, אביו של איאד (משמאל) בסוכת האבלים, השבוע.

המדריכה צעקה "הוא נכה", איאד צעק: "אני איתה". אך השוטרים שאלו "איפה הרובה" - וירו בו

איאד פחד להתגלח לבד, שמא ייחתך. הוא חשש מדם, ואת הדרך למוסד הטיפולי שבו למד נאלץ לתרגל פעמים רבות עם המדריכה שלו עד שלמד לא לפחד מהשוטרים החמושים שבדרך. אחרי שהוצא להורג לעיני המדריכה, היא הופשטה כמעט לחלוטין בשער האריות ונחקרה במשך שלוש שעות, אבל שום רובה לא נמצא שם

ישראל שאחרי הקורונה: מגפה אחת, מדינה אחת - ועכשיו הערבים הם חלק ממנה

פתאום פלסטינים יכולים לישון כאן וזה לא מסוכן, לפתע יש הערכה כלפי עובדי מערכת הבריאות הערבים, ולראשונה בתולדותיהם הישראלים הרגישו קצת איך זה לחיות בסגר. האם בדיעבד נגיף הקורונה יביא להכרה שיהודים, ערבים, פלסטינים - הם כולם בני אדם?

מודעות אבל בברגמו

מגפת קורונה "שובר לב לחשוב על בני ה-80 שמתים לבד": מכתב מהעיר הנגועה ביותר באיטליה

את רוזיטה פולוני, פעילת שלום איטלקייה, הכיר גדעון לוי כשהוזמן להרצות בכנס בעירה היפה, ברגמו. כעת היא כותבת לו על צפירות האמבולנסים הבלתי פוסקות, ארונות הקבורה שנערמים בכנסיות והניסיון לקיים שגרה חדשה במוקד ההתפרצות החמור ביותר באירופה