כמה עשרות מטרים אחרי רדינג מזכירים לי גבעולי החצב שיר ישן של יהודה עמיחי, "סתיו בהרי־יהודה": "שוב חצב. אתה מביט בו / במבט חטוף, כאדם בשעונו / בלי שהתכוון לכך"
האמן דוד טרטקובר משוטט בתל אביב ורושם אותה בפנקסו
לכאורה תמוה שבפסיפסים של שני בתי כנסת עתיקים בגליל שהתגלו בשנים האחרונות מופיע תיאור של בניית מגדל בבל ולא סיפור ישועה אופטימי כנהוג בדרך כלל. אבל אז השווינו בין הפסיפסים למדרשי אגדה ולפיוטים מאותה תקופה והתברר לנו שהתיאור של בניית מגדל בבל בפסיפסים מסתיר מסר פוליטי מרומז לאימפריה הרומית ולציפייה לקריסתה הקרובה
"וַאֲנִי קָרַאתִי וְהֵבַנְתִּי וְיָדַעְתִּי אֶת הֶעָתִיד לָבוֹא עַל הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בּוֹ אַהֲבָה וְשֶׁתִּגְבַּר בּוֹ הַשִּׂנְאָה עַד שֶׁיִּפְקַע בּוֹ הַגַּרְעִין וְהוּא יִקְרֹס לְתוֹךְ עַצְמוֹ בִּשְׂדוֹת הַקִּבּוּצִים, כְּמוֹ חוֹר שָׁחֹר יִקְרֹס לְתוֹךְ עַצְמוֹ". על ספר השירים הראשון של אלעד זרט
מדוע עונשם של דור המבול היה כה חריף, השמדה המונית ממש, ועונשם של אנשי מגדל בבל החצופים כה קל? יחסם המחפיר של אנשי דור המבול זה לזה הוא שהכריע את דינם, בניגוד לדור בוני מגדל בבל שהפגינו אחדות ואהבה לזולת וכך ניצלו מכליה
רגע שאני מדחיקה: אני פותחת את הגוגל־דוקס המשותף, כי הוראה מרחוק. מישהי כותבת הצילו, אבל מוחקת כשאני נכנסת. למה ראיתי את זה, אני מעדיפה לא לדעת כמה המצב עגום. אל הרגע הזה לא רציתי להציץ
קוראי "תרבות וספרות" מגיבים
מבחר תרגומים חדשים משיריה של זוכת פרס נובל לואיז גליק
זו לא תחבולה הגמונית אלא עובדה פשוטה כי איינשטיין לא פעל בתימן, הרצל לא הקים תנועה ציונית במרוקו ופרויד ומרקס לא צמחו באפגניסטן. תשובה לחביבה פדיה
ספר חדש מאגד ראיונות עם שלושה מסמלי התנועה לזכויות השחורים בארצות הברית — רוזה פארקס, מלקולם אקס ומרטין לותר קינג. אמנם הוא לא מוסיף זוויות לא ידועות על דמויותיהם, אבל פרסומו מאפשר לבחון מחדש את פועלם ממרחק הזמן ולקשור אותו למציאות הפוליטית של ימינו
בספרו טל שמור מנתח באופן מקיף את חייהם של התושבים הוותיקים בשכונת התקווה בתל אביב: את ההיסטוריה של האזור, את חוסר האמון של תושביו המזרחים בממסד האשכנזי ואת התמודדותם המורכבת עם נוכחותם של מהגרי עבודה ופליטים
הספר "בזמן אחר" מתאר את תלאותיה של מוזיקאית יהודייה הניצלת מרדיפות הנאצים. המחברת מנסה לעסוק באימי התקופה באמצעות מדע בדיוני, אבל מתעקשת להאכיל את הקוראים בכפית והתוצאה היא רומן בעל אופי פדגוגי שעלילתו צפויה
אלון מזרחי, אושיית רשת ואחד הקולות הבולטים במחאת בלפור, מנסח בספרו הראשון כתב אשמה חברתי ופוליטי נגד מסורות ומנגנונים המפיצים שקרים ומונעים מבני האדם לפתח חשיבה עצמאית. גם אם חיבורו מציג רעיונות לא מקוריים, הוא נכתב בתשוקה ומעורר מחשבה
ספר השירה הראשון של חוקרת הספרות סיגל נאור פרלמן כולל טקסטים פוליטיים נוקבים, יצירות רוויות מיניות מתפרצת וגם קינה מרגשת על חברתה, הסופרת רונית מטלון
כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, בקיץ 2015, חשבתי שאני יודע מה אני רוצה לכתוב. די מהר גיליתי שאני לא מצליח לכתוב את מה שאני יודע שאני יודע
ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי, יורי סלזקין מברקלי מחבר "המאה היהודית", ואני אמתכם, שלושתנו בני דודים. המשפחה שלנו ישבה בעיירה לא הרחק מפינסק
אומברטו אקו טוען שאפשר להרכיב רשימה של 14 מאפיינים מובהקים של מה שהוא מכנה "קדם־פשיזם" או "פשיזם נצחי"
האמן דוד טרטקובר משוטט בתל אביב ורושם אותה בפנקסו
המשורר, כותב המסות וחוקר הספרות היהודי־הצרפתי־האלזסי קלוד ויזֶ'ה מת לפני שבועיים, מעט לפני שמלאו לו מאה שנה. בהשפעת מותו הטרגי של מי שהיה חברו הקרוב אלבר קאמי, החליט להיענות להזמנתו של גרשם שלום ועלה לארץ להיות מרצה באוניברסיטה העברית. המסאית ז'קלין כהנוב, אם רעיון ה"לבנטיניות", כתבה רבות על שירתו והגותו ועל סלידתו מבודלר, מלארמה, ואלרי, ת"ס אליוט וכל יתר המשוררים שסגדו לרעיון שלילת החיים
ביקור בתערוכה "Dear A.S.A/P" של מיכל הלפמן במוזיאון תל אביב לאמנות
האם לעמוד אחר הצהריים בדוכן כדי לחלק פלאיירים או לקיים מפגש שיח בין יהודים לערבים. האם לאייש מוקד טלפוני לקראת הבחירות או להתנדב בבית אבות. תמיד יהיו אלה שנאבקים בעיניים בוהקות למען המפלגה והעם ואלה שמתרוצצים ומתנשפים למען החברה והקהילה
פרנסואה דה־נוֹמֶה מתאר בציורו אירוע די שולי בתנ"ך ושאת תיאוריו באמנות המאה ה-17 אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת: המלך אסא מנפץ את האלילים
מחבר הספר "אוניברסיטת־אם" עונה לביקורת של עדי לבני על ספרו ודן בתקופה שנפתחה בסכנת התמוטטות של האוניברסיטה והסתיימה בהפיכתה למוסד המוביל בשדה האקדמי
בזכות ההומור, הדמויות שובות הלב, ההברקות הוויזואליות והכישרון יוצא הדופן לספר סיפור, היצירה החדשה של מודן — שבמרכזה מאבקים אישיים ופוליטיים סביב חפירות ארכיאולוגיות, שבהם מעורבים צה"ל, דאעש, מתנחלים, אנשי עסקים תאבי בצע ואקדמאים רודפי כבוד — ראויה לפרס אייזנר, האוסקר של הקומיקס
הוא היה נחוש בסירובו לקבל את פרס ישראל, לא מתוך איזו התנגדות למדינה אלא מחשש שהפרס יחשוף אותו אישית מעבר לגבולות שהציב לעצמו
היה לקירבה בינינו ממד דתי שמקורו בזיקה של שנינו לקתוליות, כשהוא בתפקיד הנזיר לכאורה ואני בתפקיד המתוודה כביכול
"האנשים שאתה משתמש בהם לתיאור הדמויות שלך, לעולם לא יזהו את עצמם", אמר לי יהושע קנז, "ואין לנו ממה לחשוש. זה מין חוק כזה". הוא צדק, כמובן. עם מותו אבד לנו איש חכם, בעל הומור דק שהביט בחיים באירוניה, והיה סופר גדול
עולמו האמיתי, העולם שבו הרגיש כבביתו ממש, היה עולמה של הספרות הצרפתית. שני תרגומים מצרפתית שתרם יהושע קנז לגיליון הראשון של כתב העת "הו!"
העברית הצחה שלו היתה ספוגה אירוניה כאשר דיבר, אבל כאשר כתב פרוזה ניגן את העברית כמו מוסיקה
סיפורו של יהושע קנז "התיק השחור" הוא לא פחות מטיפוס לאברסט של הז'אנר
