תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

דיוקן אישי – עו"ד דיינה הר-אבן

מדור משפט ועו"ד עושה לכם היכרות אישית עם עו"ד דיינה הר-אבן, המתמחה בדיני משפחה ומעמד אישי ועוסקת, בין השאר, בנושאי גירושין, משמורת ילדים, ידועים בציבור, מזונות, חלוקת רכוש, הסכמי ממון בין בני זוג, ירושה, צוואות, ניהול נאמנויות, עיזבונות ועוד. כמו כן מעניקה עו"ד הר-אבן שירותי גישור בסכסוכים משפחתיים

עו"ד דיינה הר-אבן מתמחה בדיני משפחה ומעמד אישי ועוסקת, בין השאר, בנושאי גירושין, משמורת ילדים, ידועים בציבור, מזונות, חלוקת רכוש, הסכמי ממון בין בני זוג, ירושה, צוואות, ניהול נאמנויות, עיזבונות ועוד. כמו כן מעניקה עו"ד הר-אבן שירותי גישור בסכסוכים משפחתיים.

תינוק במשקל כבד

את נקראת דיינה (במובן שופטת) כי נולדת ביום בו קיבל אביך, ישראל לוין ז"ל, מינוי זמני כשופט בית המשפט העליון. זהו נטל לא קטן על כתפי בת יום. האם נשיאת השם דיינה יצרה אצלך מחויבות שהשפיעה על בחירת דרכך ועל עיצוב אופייך?

שמי אכן התווה בעבורי דרך חיים. זו הטבעה שקשה לימים להתעלם ממנה. לכך נוספה האווירה שינקתי מבית, בו התארחו תדיר גדולי משפטני הדור ההוא. קינן בי הרצון להבין את השפה שהייתה שגורה בפיהם. עלי לומר כי משפחתנו המורחבת הצמיחה משפטנים ידועי שם. כשלעצמי בחרתי בבגרותי בתוככי המקצוע את הדרך הצנועה והמיוחדת לי. דרך חיי מתאפיינת ברדיפה אחר הצדק שאינו תמיד גלוי לעין.

הזרע שלי הוא אני?

אין ספק שזרעו של אדם הוא קניינו, וככזה בוודאי שאין לגנוב אותו, והדעת אף נותנת שאין לעשות בו שימוש שלא על דעתו. האם יש לדעתך מקרים, נסיבות או שלבים בהם מוצדק להפקיע את הזרע מרשותו הבלעדית של בעליו ולהתיר לשימוש על ידי אחר – אשתו (בהווה, בעבר או בעתיד), בת זוג, הורים?

לשאלה זו פנים רבות. יש לבחון בהקשרה היבטים מוסריים, אתיים, חברתיים, פילוסופיים ומשפטיים. עסקתי בחיי המקצועיים בסוגיה זו בהקשרים שונים ומגוונים.

הזרע אינו רק קניינו של האיש, זהו הרכיב האינטימי ביותר המשויך לו ובו טמון הפוטנציאל הפלאי ליצור חיים. ייצגתי ועודני מייצגת בשגרה גברים הטוענים לאבהות בכורח. אלה הם גברים שאגב קיומם של יחסים אינטימיים מזדמנים או קבועים נולדו להם ילדים, שלא עפ"י רצונם. תופעה זו שכיחה במיוחד מחוץ למסגרת של תא משפחתי או זוגיות בה בוחר האיש לשם הולדה. גברים אלה חשים מרומים ונבגדים. הם חווים תסכול רב לנוכח העובדה שמזרעם נבט ילד המשויך להם גנטית אך אינם מסוגלים לפתח עמו יחסי הורות תקינים. רבים חשים כלפי אותו ילוד כעס שמקורו בתחושת האין אונים הנלווית להולדתו בכורח. לכך נוסף הנטל הכלכלי הנלווה להולדתו של ילד לא רצוי שהכרח הוא להבטיח את קיומו. הורות היא משאת הנפש של המין האנושי. זו זכותו האינטימית, הבראשיתית של כל איש לבחור אם לממש את הפוטנציאל הטמון בזרעו, מתי ועם מי. מטעם זה נטילת זרע על ידי אישה לשם יצירת ולד מזרעו של גבר שבא עמה במגע מיני הוא לדידי מעשה פסול מעיקרו. הכרתי גברים רבים שחייהם השתנו ללא הכר, מחמת הנטל הכלכלי והתסכול המר. זוהי טראומה קשה בחייו של כל איש שחווה חוויה זו וישנם למצער רבים כאלה. ישנם גברים שבנסיבות אלה איבדו כליל את טעם החיים, הפכו לאנשים נכים רגשית ומרירים, איבדו את ביטחונם העצמי, חלקם איבדו קריירה, מצבם של אחרים הורע, ללא הכר, כלכלית. ישנם כאלה שאיבדו את התא המשפחתי, וכאלה הממאנים לשוב ולהתנסות בזוגיות תקינה. ראוי על כן ונכון לאפשר לגבר להכריע בגורל זרעו גם אם השחית אותו לריק. אין זה מוסרי לאנוס איש להיות הורה שלא מרצונו. אינני מתעלמת מהטיעון השגור בפי רבים כי על הגבר להיזהר מראש ביודעו כי מדרך הטבע יחסים אינטימיים עשויים להוביל להפריה. טיעון זה מתעלם מטבע האדם ומצרכים פיזיולוגיים של שני המינים.

אינני מתעלמת מכך שניצב מנגד גורלם של שניים, של האישה שהרתה ושל הילוד. הילד שנולד בוודאי חף מכל אשמה, יש הכרח לדאוג, ככל הניתן, לאפשר לכל ילד חיים מלאים ומספקים. יש לי ספק רב אם ילד, החסר דמות אב בחייו להזדהות עמה, יכול לחיות חיים רגשיים תקינים. האמנה לזכויות הילד, הצעת חוק הורים וילדיהם המונחת כיום בפני הכנסת, שהיא פרי של עבודתן של מספר ועדות מקצועיות, והפסיקה ההולכת בתלם העידן שלנו, מורים לנו כי קשר של ילד עם זוג הוריו, הוא חיוני כדי להבטיח התפתחות רגשית תקינה. התפתחות כזו נמנעת מילד שכפו על אביו הורות שאינו חפץ בה ואין הוא רוצה לממשה. מובן מאליו שיש לדאוג לצרכיו הפיזיים של ילד שנולד מחוץ למסגרת של תא משפחתי ומכאן נובע חיובו של האב בכורח במזונותיו של בנו.

האישה, בין שהרתה מרצון ובין שהרתה ללא כוונה תחילה, היא הבעלים האחד והיחיד על גופה. לעיתים גם לו רצתה אישה כזו אין היא יכולה מטעמי בריאות להפסיק את ההריון שנבט בה ולעיתים איננה מסוגלת לעשות כן ממניעים רגשיים. אין כל אפשרות לאדם אחר, להניא אישה מהריון שאינו רצוי לגבר שחלק עמה את רגעי האינטימיות. מרגע התרחשותו של המגע האינטימי מופקעת באחת הבעלות של הגבר על זרעו. אך דווקא מכוח העיקרון שלאישה זכות בלבדית על גופה, יש מקום להכיר בזכותו הבלבדית של האיש על זרעו.

אישה שהרתה בנסיבות אלה נזנחת עפ"ר על ידי הגבר האחראי להריונה. אין להתעלם מהקשיים הרבים הנלווים להריון ולטיפול בתינוק ובילד של מי שצפויה להיות אם חד הורית. ההתעברות, בין שהיא רצויה ובין אם לאו, מעמידה בפני אישה החייבת להתמודד לבד עם אמהות אתגרים עצומים - רגשיים, פיזיים וכלכליים. דווקא משום כך, חייבת אישה לשקול היטב אם ראוי לה להפקיע את זרעו של הגבר מבעלותו ולהמשיך במסע המפרך הזה בעצמה.

התעברות לא מתוכננת איננה האופן היחיד בו מופקעת זכותו של גבר על זרעו. בעולם המודרני, מאפשרת הקידמה הטכנולוגית הפריה חוץ גופית. עיבור של זרע וביצית בתנאי מעבדה מונעים מהאיש שהחל בתהליך ההפריה את השליטה הבלבדית על זרעו. מעת שנבט הזרע בביצית הבעלות הבלבדית ניטלה הן מהאיש והן מהאישה. מכאן והלאה שאלות הנוגעות להתעברות ולהולדת ילדים הן עניין משותף המחייב הסכמה הדדית בכל שלב משלבי ההפריה והלידה.

נפלאות הטכנולוגיה והאפשרות ליצור חיים במעבדה מציבים בפנינו את שיאה של הדילמה המוסרית - אפשרות השימוש בזרעו של אדם שמת. הברירה לשמר זרע בדרך של הקפאתו מוקנית כיום לכל מי שפוריותו עלולה להיפגע מחמת מחלה, למשל עקב טיפולים כימותרפיים. זאת, במטרה לאפשר הולדת ילדים בהליכי הפריה אם חס וחלילה ייפגע הפריון. ואולם כיום מוקנית זכות זו גם לחולים במחלה ממארת ולחיילים בשל החשש שמא חס וחלילה יהרגו במהלך שירותם הצבאי. אדם יכול לקבוע בחייו מה יעשה בזרעו לאחר מותו ויכול לצוות במה שמכונה "צוואה ביולוגית" לממש את פוטנציאל החיים שבזרעו לאחר לכתו. הנטייה היא לכבד במקרה כזה את רצון המת חרף כל הפרובלמטיקה שתופעה ייחודית זו מעלה, באשר לגורלם של הילודים. זו תופעה שאנחנו מכנים "יתמות מתוכננת". התרחשות כזו היא כשלעצמה הרת גורל, לטעמי, לילדים הנולדים יתומים מבראשית.

בימים אלה ממש אני מתמודדת עם סוגיה בלתי אפשרית ברמה האנושית. זהו מקרה בו סבים מבקשים לעשות שימוש בזרעו של ילדם שנהרג בשירות צבאי מבלי שהותיר אחריו "צוואה ביולוגית". במקרה הזה אני מייצגת את אלמנתו של הנפטר, שהיא עפ"י הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, היחידה הסוברנית להחליט בדבר גורל זרעו של בעלה המת ואינה מוכנה לחלל את כבודו ולהתיר להוריו להפקיע את זרעו מרשותו הרעיונית לאחר לכתו ולהביא לעולם ילדים יוצאי זרעו באמצעות אם פונדקאית שהיא זרה לו. 

מכאן שגם לאחר מות נימצא האיש בסכנה שמא יופקע זרעו מרשותו.

מה נשתנה?

עברו קרוב לשני עשורים מאז הסתיימה ההתדיינות המשפטית בפרשת נחמני הידועה בנושא הביציות המופרות, שבה ייצגת את דני נחמני, שזכותו להחליט מה ייעשה או לא ייעשה בביציות שהופרו על ידי זרעו, זכתה להכרה משפטית. אילו היה מתנהל הדיון המשפטי בפרשת נחמני היום – האם לדעתך הלך הרוח ששרר אז והצריך לא פחות מ-5 שנות התדיינות בערכאות שונות ו-11 שופטי בית המשפט העליון, היה תקף גם כיום, או שברמה העקרונית עשה המשפט כברת דרך ארוכה בהתייחסותו לזכותו של אדם להחליט על גורל זרעו?

פרשה נחמני הסעירה בשעתה מדינה שלמה וזעזעה את אמות הסיפים של עולם המשפט. בהרכב מורחב של 11 שופטי העליון, בהכרעת הרוב נפסק שרות, רעייתו של דניאל בנפרד, רשאית להמשיך בתהליך הפונדקאות בעצמה. אני סברתי ואף שכנעתי את דעת הרוב בגלגולם הראשון של ההליכים בביהמ"ש העליון, אז בהרכב של חמישה שופטים, כי עומדת לדניאל הזכות להחליט, בכל עת, שלא להביא ילד לתא המשפחתי שנתערער במהלך הליכי ההפריה החוץ גופית של בני הזוג, מכוח חירותו האוטונומית לבחור שלא להיות הורה. רוב הפוסקים בדיון הנוסף סברו כי משהחלו בני הזוג בתהליך ההפריה החוץ גופית מדעת ובהסכמה הדדית לא רשאי דניאל לסגת מהסכמה מוקדמת זו. לא היה לי קל להשלים עם תוצאתו של פסק הדין, דווקא משום שכאם אני יודעת עד כמה החוויה של הולדת ילדים וגידולם היא אינטימית, ייחודית ומרכזית בחיי.

אינני יכולה לנבא אם כיום הייתה התוצאה המשפטית שונה. שכן כמספר ההוגים כן מספר הדעות. בפרשה זו כל אחד מבין אחד עשר השופטים אמר את דברו, [שלא כמקובל בריבוא פסקי דין אחרים בהם האחד כותב את פסק הדין והאחרים מסתפקים בהערות קצרות, אם בכלל, כל אימת שדעתם איננה נוגדת]. יש להודות שתוצאת פסק הדין בהרכב המורחב, אף שחטאה לאמת הפנימית של דניאל, הייתה צפויה למדי. אל מול האיש שסרב להביא לעולם ילדים שלא יוכל לשמש להם כאב, ניצבה רעייתו בנפרד העקרה, שהשתוקקה לילד בתהליך שראשיתו היה מוסכם על דעת שניהם. כמיהתה של העקרה לילד הטיבה לנגן על מיתרי הלב וגברה על רצונו של האיש שלא להביא לעולם ילד שהוא אינו רוצה בו ולא יוכל להיות לו לאב. זהו, איפוא, מקרה פרטני וייחודי מאוד. מה גם שהיה ראשוני. הייתה זו הפעם הראשונה שבית המשפט העליון נדרש לדון בסוגיות האינטימיות הללו של פריון והולדה בהליך של פונדקאות.

מה שאולי כן השתנה במערכת המשפטית דהיום זו הנכונות להתערב באוטונומיה של הפרט. לא בהכרח "הכל שפיט" כפי שגרס כב' הנשיא ברק, כתוארו דאז. ישנן סוגיות אינטימיות שראוי ללבן בתוך התא המשפחתי, במידת האפשר, ללא התערבות רשויות המשפט. במקרה נחמני חזרה המחלוקת בין בני הזוג לבית המשפט העליון, בגלגול נוסף שיזמתי, במסגרתו הופנו הצדדים להליך של גישור בו השכילו להגיע ביניהם לעמק השווה. יתכן שכיום לא היה בית המשפט העליון נוהה אחר המיית הלב של הציבור, כפי שארע בפרשת נחמני. ספק אם בהרכבו הנוכחי היה העליון מאפשר לקיים דיון נוסף בעניין שלכתחילה נידון בהרכב מורחב של חמישה שופטים, בניגוד מוחלט להוראות הדין שאינן מאפשרות את פתיחתו של עניין, שכבר הוכרע על ידי מותב מורחב, באמצעות הרכב מורחב הימנו. הייתי אומרת שכיום ביהמ"ש העליון יותר קפדן. אך אלה דברים המשתנים מעת לעת עפ"י ההרכב האנושי של שופטי העליון. 

בנק בערבון מוגבל

הקפאת זרע יכולה להיעשות מסיבות סובייקטיביות שונות של האינדיבידואל. האם במדינה מעודדת ילודה יש לדעתך מקום לבנק זרע לאומי, והאם יש לגיטימיות לאבחנה בשימור זרעו של חייל שעלול להיהרג לבין מי שאינו חייל, שגם לו, מה לעשות, איש אינו יכול להבטיח ערובה לחיים ארוכים?

בואי נפריד בין שתי שאלות חשובות שאת מאחדת ביניהן. האחת נוגעת לתפקידה של המדינה ביחס לבנק הזרע, והשנייה מהותית ביותר הנוגעת בעצב החשוף שלנו כבני אנוש שאלת המוות והמשכיות החיים.

אשר לבנק הזרע אציין כי בהתאם לדו"ח מחלקת המחקר של הכנסת שהוגש לוועדה לשלום הילד בשנת 2005 נוהלו, לעת עריכת הדו"ח, ארבעה עשר "בנקים" שונים מסונפים לבתי החולים. העדר פיקוח כולל על בנק זרע מטריד אותי. אני סבורה שיש לקיים בנק זרע אחיד ויחיד בפיקוח ממשלתי. ואולם, השאלה היותר בסיסית היא אם יש להמשיך ולאפשר תרומת זרע אנונימית - כפי הנהוג אצלנו כיום. מדינות רבות באירופה, ולא רק, אינן מאפשרות תרומת זרע אנונימית, ולמיטב הבנתי תרומה אנונימית דווקא בישראל, נוכח איסורים הלכתיים, היא בעייתית במיוחד.

טבע האדם הוא לרדת לחקר שורשיו הגנטיים. את הכמיהה לדעת מי הם ההורים הביולוגיים אנחנו מכירים הכר היטב מניסיונותיהם של ילדים מאומצים להתחקות אחר שורשיהם הגנטיים בהגיעם לבגרות. הספרות המקצועית מלמדת אותנו עד כמה חשובה ההזדהות עם דמות האב להתפתחות רגשית תקינה של כל ילד. בגישה זו נוקטת האמנה לזכויות הילד ובעקבותיה כיום המלצות של ועדות ציבוריות שונות שכוננו, הפסיקה והצעת החוק שמגבשת בימים אלה הכנסת. המעט שניתן לעשות אם כן בעבור ילדים שנולדו מתרומת זרע היא לאפשר להם לנסות ולהבין, אם הם רוצים בכך, מה היא השתייכותם הגנטית. בנוסף, עלינו לזכור כי עניינים בריאותיים שונים מחייבים התחקות אחר מקורם הגנטי. מעבר לכך ישנו הקושי הנובע מאיסור נישואי קרובים. ילדי תרומת זרע, שהיא תופעה שכיחה בימינו, עלולים למצוא עצמם נישאים לאחים, לאחיות, אפילו לאמם, הרי לזרע המוקפא המותרם אין תפוגה. בכך יש קושי לא רק להתפתחות הפיזיולוגית של הצאצאים העתידיים, אלא גם קושי הלכתי נוכח האיסור של נישואי קרובים. לכן, לא פעם אנחנו שומעים המלצה לנשים רווקות להעדיף זרע של גוי שהלכתית "אין לו ייחוס". על קשיים וכשלים אלה ניתן להתגבר רק אם המחוקק יחליט למנוע תרומת זרע אנונימית.

ועכשיו לשאלה המורכבת כל כך בדבר הקפאת זרע לשימוש אחרי מיתה.

כל אדם חי מיום היוולדו, בין שהוא מודע לכך ובין אם לאו, בצילו של המוות. סיומם של החיים הפיזיים עלי אדמות היא עובדה ניצחת בחיינו. חלק ממשמעות הציווי "פרו ורבו" היא שאנחנו ממשיכים את חיינו עלי אדמות ומטביעים את חותמנו כאן באמצעות צאצאינו. טבעי אם כן לרצון האנושי שכל מי שלא זכה לצאצאים בחייו מפאת מוות מוקדם, מחלה חשוכת מרפא או מסיבה אחרת, ירצה לשמר זרע או ביצית להבטחת המשכיות החיים באמצעות יוצאי חלציו. האם זה מוסרי? האם זה הגיוני? האם אנחנו רשאים באמצעים טכנולוגיים לנצח את המוות? אני מכבדת את הרצון להבטיח את נצחיות החיים, בדרך של התגברות על מחלות והשתלת איברים, אך מתנגדת לכפות את החיים באופן הנוגד את דרכו של עולם, את דרך הטבע - אחרי מות. אינני רואה הבדל בין חייל שהולך אל הקרב לבין כל בן תמותה. אני סבורה שהברירה שמאפשרת המדינה לחיילים להקפיא את זרעם היא עלה תאנה של "מגש הכסף". חובת המדינה היא להגן על חיי אזרחיה, חיילים כאחד האדם. זו המצאה מקאברית לטעמי להעניק לחיילים את ה"זכות" המפוקפקת להמשיך את זרעם אם חס וחלילה ייהרגו. זאת, במובחן מפגיעה פיזית בשדה הקרב שעלולות להיות לה השלכות על פוריות בהמשך החיים, עניין שאני רואה אותו בחיוב.

מעבר לשאלה הפילוסופית, ישנן גם שאלות פרקטיות הנוגעות לגורלם של ילדים שנולדו לאחר מות ואשר תפקידם בחייהם הוא לשמש נר זיכרון לנופלים. כבר ציינתי, שבעגה המקצועית אלה ילדים שנולדו ל"יתמות מתוכננת". על גורלם של אלה, למיטב ידיעתי, אין עדיין מחקרים, אך ברור שילדים אלה נולדים מתוך השכול ולתוכו ונדרשים לשאת על כתפיים משא כבד של החיים האבלים ושל זכר המתים.

קשה להעלות על הדעת לאן הקידמה הטכנולוגית עלולה להוביל אותנו לו חיו בקרבנו ריבוא צאצאיהם של המתים. לכן אני אישית סבורה כי אין לאפשר את המשכיות החיים באופן מלאכותי לאחר סיומם.

כזרע אשר על פני הארץ

האם לדעתך יש מקום לקביעת סט כללים משפטי לגבי היבטים שונים של הפריית ביצית בזרע, כאשר החריגים לכלל ייבחנו לגופם, או שעדיף שמלכתחילה ייבחן כל מקרה לגופו, ואם כן על ידי מי ועל פי אילו קריטריונים?

מדינת ישראל היא מהמתקדמות בעולם בכל הנוגע להסדרת הפריה חוץ גופית. בעקבות פרשת נחמני נולד החוק המכונה חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ"ו-1996 והוכנסו בו תיקונים שונים בשנת 2011. החוק גם במתכונתו כיום איננו מכסה את כל הדילמות שמעוררת הפריה חוץ גופית, למשל חרטה של אחד מבני הזוג במהלך הליך ההפריה, כפי שארע בפרשת נחמני [שם אמנם בשלב שקדם להפריה], מה יעלה בגורלו של הילוד, למי הוא שייך? לאחד מבני הזוג שלא חזר בו מהתקשרותו עם האם הנושאת? או שמא אלה נסיבות בהן יכולה הפונדקאית לדרוש שהוולד יוכר כבנה? התיקון לחוק אמנם מאפשר ל"אם נושאת" לחזור בה מההסכם לנשיאת העובר בנסיבות מסוימות, כל עוד לא ניתן "צו הורות" להורים מיועדים, אך אין בחוק ולו רמז אודות מהותן של הנסיבות המיוחדות המאפשרות חרטה. היריעה קצרה מלפרט את רשימת הסוגיות שראוי היה שהמחוקק יתייחס אליהן בפירוט.

שאלה אחרת מעניינת עולה בימים אלה, לנוכח הסכמה שניתנה על ידי בתי המשפט למשפחה לסבים להביא לעצמם נכד באמצעות פונדקאית, במקרים בהן הותיר ילדם "צוואה ביולוגית". החוק לנשיאת עוברים איננו מכיר בהורי הורים כהורים מיועדים – איך אם כן הם יכולים לממש את צוואתם בנם, בגדרו של החוק הקיים בישראל?!

לעומת החוק לנשיאת עוברים שיש בו פירוט, גם אם, להבנתי, לא מספק, שותק המחוקק כליל בכל הנוגע לשימוש בתרומת זרע. בשים לב לתופעה ההולכת ומתרחבת של נשים רווקות המבקשות לעצמן תרומת זרע – זו שערורייה שהעניין אינו מוסדר בחקיקה. אין על כן פיקוח מי הן הנתרמות. מתחייבת השאלה האם האישה שמבקשת להקים תא משפחתי חד הורי מסוגלת לעמוד במטלות הקשות הניצבות בפניה, להרות ללדת ולגדל את ילדה בכוחות עצמה? לכך יש השלכה על דורי הדורות הבאים ולכן זה עניין שעל המדינה להתייחס אליו במלוא כובד האחריות. מעבר לשאלות שכבר התייחסתי אליהן בדבר הצורך של הילד המיועד לגלות בבוא היום את מטענו הגנטי.

לכן, על אף שעסקינן באוטונומיה של הפרט, להביא או שלא להביא ילדים לעולם, הרי שטכניקת ההולדה באמצעים טכנולוגיים חייבת להיות מוסדרת עד תום בחקיקה אמיצה. כמובן שלכל כלל שיציב המחוקק ייתכנו חריגים ועל כן לא מתייתרת גם בחינה פרטנית בצד החקיקה המוסדרת.

כרטיס ליצירת חיים

האם לדעתך יש מקום לכרטיס הפריית זרע שיישא אדם שרוצה ומתיר שזרעו יוקפא עם מותו, בדומה לכרטיס "אדי" לגבי השתלת אברים?

כבר הבעתי דעתי שאין זה ראוי בעיני לנצל את הברירה שמעמידה בפנינו הקידמה הטכנולוגית לאפשר לכל אדם באשר הוא להמשיך את מורשתו הגנטית לאחר לכתו בניגוד לדרך הטבע. לפי השקפת עולמי אנחנו נתונים בסד החיים הקצובים לנו. לגישתי ניתן, ראוי ונכון לעשות הכל כדי להציל את החיים, או להאריך אותם, לאלה שחפצים בכך. מכאן החשיבות של תרומת אברים. ואולם בהקשר לזרע ראוי לשים לב כי החוק בישראל מונע סחר באיברים וזרע הינו איבר כיוון שטמון בו פוטנציאל חיים. "תרומת זרע" היא לדידי מילה מכובסת, ככל שהיא באה לאפשר לכל דורש לקבל אותו ולממשו לשם יצירת חיים.  

ילד של אבא ואימא

כמי שמתמחה שנים רבות בתחום דיני המשפחה והמעמד האישי, ספרי לנו על השינויים המשפטיים שחלו לאחרונה בנושא "חזקת הגיל הרך", והאם לדעתך יש בכלל מקום לחזקה של גיל כלשהו?

לשמחתי "חזקת הגיל הרך" הולכת ונכחדת. בנושא זה עסקה בהרחבה ועדה ציבורית ברשות פרופ' דן שניט, שמונתה על ידי שרת המשפטים והגישה המלצותיה לממשלה לשינוי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, בכל הנוגע ליחסי הורים וילדיהם. הוועדה המליצה לוותר על החזקה ולבחון פרטנית את טובת הקטינים ככל שהוריהם אינם מסוגלים להגיע להסדר ביניהם. לצערי, ארגוני נשים פועלים בלהט להותיר את החזקה על כנה ויש חשש כי היא תצומצם לשנות הינקות של ילוד אך לא תבוטל כליל, כפי שראוי היה.

החוק החל כיום, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, קובע כי שני ההורים הם אפוטרופסים טבעיים של ילדיהם הקטינים וכי במקרה של פירוד הם רשאים לקבוע ביניהם מי יהיה ההורה המשמורן, ולמי זכות הביקורים והיקפה, אך אם לא מגיעים ביניהם ההורים להסכמה חלה החזקה, הניתנת לסתירה בראי טובת הקטין, שילד עד גיל שש ימצא בחזקת אמו. התוצאה בהעדר הסכמה בין הורים, הייתה ולעיתים עודנה, כי האם היא ברגיל המשמורן המועדף.

כיום הרוח השלטת בכיפת הפסיקה, אף בטרם שונה החוק, היא של אחריות הורית משותפת וחלוקת זמני שהות של הקטינים אצל כל אחד מההורים בהתאם למוסכם ביניהם ו/או בהתאם לצרכי הקטינים. זאת, לנוכח המלצות ועדת שניט, ובעיקר בשים לב להוראות האמנה לזכויות הילד שישראל הצטרפה אליה, והמלצות ועדות ציבוריות שקדמו לוועדת שניט והגישו המלצותיהן ליישום האמנה בדין הישראלי [ועדות ברשות ד"ר תמר מורג ולאחריה ברשות השופטת בדימוס רוטלוי]. לכן, קרב המאסף המתנהל כיום בכנסת, במגמה לצמצם אך לא לבטל את החזקה, מתבצע לאחר שהסוסים כבר ברחו מן האורווה.

אני לא סבורה כי האם היא בהכרח ההורה המיטבי - זו אקסיומה נעדרת בסיס. ישנם הורים נפלאים, בהחלט לא כולם, אלא שהחלוקה אינה מגדרית.

ישנה, לדעתי, חשיבות עליונה לנוכחות שני ההורים בחיים של ילדיהם. אין סיבה, למעט במקרי קיצון של התעללות או אלימות פיזית או נפשית, שפירוד בין הורים יביא לניתוק הילד ממי מהוריו. הילדים אינם אשמים בקרע המשפחתי ואין סיבה לגזור עליהם מעין יתמות ממי מההורים על כל סממני האבלות והצער הנלווים לה. אני חווה באמצעות לקוחותיי את הכאב והסבל שגורמים מאבקים שכאלה ובעל כורחי שותפה ללא מעט סכסוכים עקרים.

ללא מגבלות החוק המחייבות את "חזקת הגיל הרך" בהיקף כזה או אחר, יש לקוות כי הורים יגיעו בינם לבין עצמם להסדרים הנכונים ביותר הן בעבור עצמם והן בעבור ילדיהם, וימנעו מהליכים בבתי המשפט שמקצינים, מעצם טבעם, את עמדות הצדדים, במהלכם מנסה כל צד להשחיר את פני רעהו, לבודד את הילדים ולהסית אותם. מאבקי הכוח המיותרים האלה משליכים על מהלך חייהם של הילדים, ואילו שיתוף פעולה בין הורים גם לאחר פירוד בכל הנוגע לילדים משרת את טובת הילדים.

נשים נוטות לראות בחזקת הגיל הרך, שהייתה השלטת עד לא מכבר, עמדת כוח כנגד האיש ובעיקר ערובה לביטחון כלכלי. עיקר הנטל הכלכלי חל, מכוח הדין העברי המוחל על חיוב במזונות, על כתפיו של האב. אמנם גם בעניין זה חל כבר כיום שינוי מרענן ומעבר למה שמכונה "צרכי מינימום הכרחיים", החלים ככלל על האב, מנסים רבים משופטי המשפחה להבטיח חלוקה שוויונית הוגנת בין ההורים, בהתאםלפסיקת בית המשפט העליון העדכנית, המורה כי בקביעת מזונות יש להתחשב בצרכי הקטינים ובהכנסות הוריהם מכל מקור שהוא. באחרונה הוגש תסקיר הצעת חוק על ידי ועדה בראשות פרופ' שיפמן הממליץ על קביעת מזונות שוויונית בהתאם לצרכי הקטינים, הכנסות ההורים, וזמני שהות אצל כל אחד מההורים, עפ"י טבלאות מוסכמות. אם יתקבלו המלצות אלה תהא זו מהפכה של ממש. אלא שהמהפכה המתחוללת לנגד עינינו טרם חלחלה לתודעת ארגוני נשים הנלחמים על מעמדן כהורה המועדף והנתמך כלכלית כאחד.

להשקפתי גישתן של נשים אלה פוגעת בעצמן. אישה זקוקה לחלוק את נטל גידול הילדים, היא זקוקה לשעות פנאי לעצמה ולהגשמת מאווייה, לבניית קריירה ועצמאות כלכלית, לבניית זוגיות חדשה או סתם לשעות העשרה ועונג. האחריות העודפת על הילדים שוחקת עד דוק, נשים מאבדות את מיטב שנות חייהן ולימים טוענות להפליה בשכר ובקידום המקצועי.

הטענה המושמעת כי גברים מכלים את זמנם בעבודה ולכן אין להם יכולת לממש את אבהותם גם היא תזה שגויה מעיקרה. מניסיוני גברים רבים גילו את העונג שבאבהות בעת שקיבלו מרחב לעצמם וזמן איכות עם ילדיהם והם מוכנים בהחלטלהקריב לשם כך שעות עבודה והצלחה מקצועית.

מובן שאנחנו כבני אדם שונים אלה מאלה ואין כאן כללים התואמים כל אחד ואחת ,למעט הכלל הבסיסי המחייב לאפשר לילדים קשר טוב עם כל אחד מהוריהם.

כמה שווה אחד ועוד אחד?

מהי השקפתך לגבי הדעה שברירת המחדל בפירוק משפחה צריכה להיות, על פי חוק, "משמורת ילדים משותפת" והיוצא מהכלל משמורת של אם או אב?

המונח השגור היום הוא "אחריות הורית משותפת". לשיטתי הכינוי "משמורת" ממש מקומם. הקונוטציה היא של כלא ממנו יוצאים הילדים לבקר את אביהם.

אחריות הורית משותפת מוקנית להורים, מטבע בריאתם, ועפ"י חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות שהרי ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם. כך שגם אם לא ישונה החוק, ניתן לקרוא בו אחריות הדדית של הורים כלפי ילדיהם. יש להסיט על כן את נקודת הכובד משאלת ה"משמורת" לשאלת היקף הביקורים המתאים לכל תא משפחתי, בהתאם לצרכי הקטינים ואילוצי הוריהם. בהקשר זה איננו יכולים לקבוע מסמרות. הנורמה המקובלת כיום, גם במקום שעדיין נקבעת האם כמשמורנית, היא כי אב זכאי, ככלל, לשהות עם ילדיו פעמיים בשבוע כולל לינת לילה, וכן, כל סוף שבוע שני לסירוגין מיום שישי עד מוצ"ש או יום ראשון בבוקר ובמחצית החגים והחופשות ממוסדות החינוך.

עם זאת, לא הייתי קובעת כלל אחיד אלא בודקת כל מקרה לגופו, ככל שהורים אינם מסוגלים להסכים ביניהם על אותה חלוקה של ימי שהות וחופשות והם נזקקים לעזרת בית המשפט.

הקושי המובנה בבתי המשפט למשפחה הוא ששופטים אינם יכולים וגם לא רוצים לקבל על עצמם אחריות לבחון את טובת הילד בכל מקרה לגופו. לגישת בתי המשפט, המוצדקת כשלעצמה, על השופט לקבל הערכה מקצועית. לכן נזקקת מערכת המשפט תדיר לשירותי הרווחה - הם האחראים לבדוק את התא המשפחתי וליתן את המלצותיהם לבתי המשפט. בימים אלה ממש נשמעת בציבור ביקורת קטלנית וקולנית על שירותים אלה, ריבוי הנזקקים לשירות פקידי הסעד בצד העדרה של סובלנות ופתיחות והכוח הרב המוקנה למי שאמונים על הגשת חוות דעת המכונות "תסקירים" לבתי המשפט, יוצרת לא אחת עיוותים ומעמיקה את הקרע הבינאישי במקום שצריך היה לעשות כל מאמץ להשקיט ולחזק את המערכת המשפחתית בעיתות המשבר שפוקד אותה, ולעשות את כל הניתן לשם קירוב הלבבות.

הביקורת שלי היא על כן על אופן קבלת ההחלטות בנוגע לחלוקת האחריות בתא המשפחתי. על פי הרוב מאמצים שופטים את חוות הדעת המקצועיות של פקידי הסעד ומשמשים חותמת גומי להמלצותיהם במקום לראות בהמלצות רק עוד נדבך שיש להתחשב בו.

נשים נשים

נשים עם הסמכה לרבנות יש לנו כיום. מהן הדרכים לקדם מינוי דיינות לבית הדין הרבני ומינוי נשים לוועדות למינוי דיינים?

לא נראה באופק סיכוי ולו גם הקלוש ביותר, למנות דיינות לבתי הדין הרבניים. היו ימים, לפני יובלות בשנים, כשאני עוד הייתי אישה יותר צעירה ותמימה, בראשית דרכי המקצועית בתחום דיני המשפחה, בהם הרמתי קול צעקה כנגד אפסות האישה המתדיינת בפני בית הדין. המחזה שנגלה לעיני, כאז כן היום, הוא שעל האישה להתייצב בפני מותב בית הדין הכולל שלושה דיינים – גברים, מול בעל העוין אותה, המיוצג מצדו עפ"ר על ידי טוען רבני או עורך דין, באולם מתפקד גם קלדן, והאישה גם אם היא מיוצגת על ידי אישה, טוענת רבנית או עורכת דין [ובדרך כלל אלה הם גברים המייצגים אותה], שרויה במיעוט מביך. על האישה לענות לשאלות חודרניות, מאוד אינטימיות, שהצנעה והפרטיות יפות להן, מצד אלה הנדרשים להכריע בגורלה.זהו מצב משפיל, גרוטסקי משהו, ומאוד לא הוגן. ונזכור כי כל ענייני נישואין וגירושין נתונים בידי בתי הדין הרבניים. כך שאת החוויה המביכה הזו צריכה לעבור כל אישה שחיי משפחתה מתפרקים בין שהיא תובעת ובין שהיא נתבעת, בין שהיא מייחלת לגט פיטורין שישחרר אותה מאזיקי הנישואין, ובין שהיא מעוניינת לאחות את השברים ולכונן שלום בית.

דיינים לא יישבו במותב בו יושבת אישה ולא יאפשרו הקמת מותבים של נשים, זהו אפילו לא חזון של אחרית הימים.

לכאורה, קיימת אפשרות שגם נשים ימונו לוועדות לבחירת דיינים. זוהי ועדה שעליה חלים כללי המשפט התקין. אלא שנשים אלה תמיד תהנה במיעוט, עלה תאנה לוועדה, קולן ספק אם יישמע, ואפילו יישמע לא יהא בכוחן לשנות סדרי בראשית. ספק רב בעיני אם הן תוכלנה להשפיע על מינוי של דיין כזה או אחר, ולא יהא בכוחן בשום נסיבות שהן לשנות את הרכב המותבים ולכן גם לא את הדיכוטומיה המובנית בהתדיינות של נשים בפני בתי הדין הרבניים. 

ידע ידע תרדוף

האם לדעתך דיינים בבית הדין הרבני צריכים לעבור הכשרה והשתלמויות משפטיות כדי למלא את תפקידם או שדי בידע תורני ודתי?

אני סבורה כי דיינים חייבים לעבור הכשרה והשתלמויות בכל הרבדים של הדין האזרחי. בשעתו אף הגשתי עתירה לבג"צ בנושא, שנדחתה לצערי על הסף. באותה העת קיבלתי קומץ קריאות עידוד דווקא מרבנים, אך קולי לא נשמע וגווע. הרציונאל של הדרישה אותה העליתי נובע מכך שכאשר איש או אישה פותחים בהליכים בבית דין רבני "לגירושין והכרוך" תביעה בה מאחדים, אגב דרישה לגט פיטורין, גם את הסדרת כל העניינים הכרוכים בפירוק התא המשפחתי, ובפרט עניינים רכושיים, משמורת ילדים ואף מזונות אישה ומזונות ילדים [למרות שאלה אינם על פי הרוב בני כריכה] וכאשר אותה תביעה לגירושין נמצאה מוצדקת, ממליץ בית הדין או מחייב בגט פיטורין ועובר לדון במכלול השאלות המתחייבות מפירוק התא המשפחתי. בנסיבות אלה נדרשים הדיינים להיזקק לחקיקה האזרחית. למשל לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973, החל גם על בתי הדין הרבניים, לחוק לתיקון דיני המשפחה [מזונות], לחוק המקרקעין, לחוק החוזים, לחוק הירושה ולחוקים רבים אחרים.

שופט אזרחי היושב בדין חייב להכיר לא רק את הוראות החוק אלא גם את פסיקת בתי המשפט - המדריכה אותו [פסיקת בתי המשפט המחוזיים] ובפרט את זו המחייבת אותו [פסיקת בית המשפט העליון]. הדיין הרבני אינו בקיא בכל אלה ועדיין עליו להכריע באותן הסוגיות המשפטיות שהובאו לפתחו. התוצאה היא שבסוגיותזהות בתכלית, כמו חלוקת רכוש קנייני בין בני זוג, תוצאת הפסיקה בבית הדין הרבני ובבית המשפט לענייני המשפחה תהא שונה בתכלית. זו כמובן הפליה מובהקת של אזרחים כאלה ש"כשלו" או "ניצחו" במירוץ הסמכויות בין בתי הדין לבתי המשפט. הדרך היחידה למנוע מצב אבסורדי זה, המנוגד לשכל הישר ולחובת המדינה כלפי אזרחיה, הוא לחייב דיינים לעבור הכשרה והשתלמויות בכל הרבדים של החקיקה האזרחית שהם עשויים להידרש לה כדי להכריע בדין. הבקיאות בהלכה איננה יכולה להוות תחליף לידיעת החוק והפסיקה. כל עוד בתי הדין הרבניים הם זרוע מזרועות השיפוט של המדינה וכוננו בחוק אזרחי חלה עליהם החובה להכיר את הדינים האזרחיים לאורם הם מצווים לשפוט.

המקרה שהניע אותי להגיש את אותה עתירה לבג"צ היה של אישה ששנים לאחר גירושיה ולאחר שחיה כידועה בציבור עם אחר ואף נמצאה בשלהי הריונה, פסק בית דין רבני כי לנוכח סירובה להתדיין בתביעת האיש ממנו התגרשה להפחתת מזונות ילדיהם בפני בית הדין הרבני, ביטל בית הדין - כך ממש! - את הגירושין. החלטה הזויה זו ניתנה בניגוד לכל דין. לו הכירו הדיינים את מארג הדינים האזרחיים לא הייתה החלטה כזו יכולה להתקבל.

סוף פסוק בסימן שאלה

האם לדעתך האמירה כי אין מקום לבית הדין הרבני במערכת בתי המשפט במדינה וכי יש לסוגרו היא אמירה מרחיקת לכת?

אני סבורה כי פנייה לבית דין רבני צריכה להיות וולנטרית. ישנו בארץ ציבור דתי גדול וחלקו נזקק לשירותיה של מערכת השיפוט הדתית [אציין עם זאת, כי חלק מציבור זה מחרים את המערכת בהיותה זרועה מזרועות השיפוט של המדינה]. לכן בתי הדין יכולים ואף צריכים לפעול לטובת ציבור המעוניין בשירותיהם.

אינני רואה פסול בכך ששאלות צרופות של סטטוס והסדרת הגירושין עצמם יטופלו על ידי בתי הדין הרבניים. אני רואה פגם חמור בכך שכל הסוגיות הנלוות לפירוק התא המשפחתי, משמורת ילדים, מזונות אישה וילדים וחלוקת רכוש, ככל שנצבר במהלך החיים המשותפים, ימשיכו להידון בבתי הדין הרבניים. זו כפייה, הפליה וחוסר הוגנות כלפי הרוב החילוני החי במדינת ישראל.

אוי לעיניים שכך רואות

ספרי לנו מה מזעזע אותך במציאות המקצועית בתחומי עיסוקך?

אפתח ואומר כי לתחושתי, התחום של דיני המשפחה הוא הקשה ביותר מבין תחומי העיסוק במקצוע המשפטים. בית המשפט העליון קבע כי מדובר "בדיני נפשות ממש". אכן כך, ולמרבה הצער לא הכל מפנימים זאת. מעבר לידע המשפטי הנרחב הנדרש בתחומי המקצוע השונים, החוסים כולם בצילו של בית המשפט לעניינימשפחה, ככלשמדובר בסכסוך בתוככי התא המשפחתי המורחב, מחייב העיסוק בתחום דיני המשפחה רגישות מרבית ויכולת הכלה של כל הטראומות שבני אנוש חווים והן משתוללות כאשר המשבר ו/או הסכסוך המשפחתי פורץ מעל פני השטח.

בתשובה לשאלתך אני רוצה להצביע על היבטים שונים החוברים יחד למציאות מאוד עגומה.

בהיבט של בעלי הדין, הלקוחות עצמם, מבעית ממש לחוות את עוצמת התסכול והכעס העולים על פני השטח, לעיתים כדי שנאה ממש ונכונות, לעיתים הדדית, לפגוע, להכאיב ולנקום. רבים מהסכסוכים הם בין בני זוג לבין עצמם. אנשים שבאו לקשר מתוך אהבה או לפחות מתוך חיבה הדדית וכשהיחסים נפרמים הם מאבדים צלם אנוש ביחסם זה אל זו. ככלל לעת השבר. מדובר במשפחות עם ילדים, הילדים הופכים לכלי משחק ושרת, מוסתים תדיר, מגוללים לפתחם השמצות ודברי בלע והם נאלצים להיקרע בין נאמנויות לכל אחד מהוריהם.

העוצמה האמוציונאלית הזו מתגלגלת לפתחם של השופטים. כאן צפוי למתדיינים מפח נפש. כל צד מצפה כי השופט יהיה "המבוגר האחראי", הקשוב, שיבין לליבם. זו כמיהה מובנת. האמונה הדתית מבוססת גם היא על התקווה שהאל הכל יכול יהיה לעזר, ילד מייחל שההורה המסור לו יפתור את בעיותיו. אלא ששופטים הם רק בני אדם שניתנה להם השליטה בסכסוך, הם עמוסים לעייפה, לא תמיד קשובים, לעיתים קצרי רוח ויש לכל אחד ואחת מביניהם השקפת עולם משלו שאינה תואמת בהכרח את זו של כל אחד מהניצים.

החלטות ניתנות לעיתים כלאחר יד, בקוצר רוח. הזמן קצוב ומלאכתם של השופטים מרובה. לכל אחד מהמתדיינים הסכסוך שהוא שקוע בתוכו הוא כל עולמו, ואילו לבית המשפט יש הרבה מדי מתדיינים שעליו לחלוק ביניהם את עיתותיו ואת הקשב. שופטים, איפוא, אינם מעוניינים או מצליחים להכיל את העוצמה הרגשית של המתדיינים בפניהם. התוצאה היא של תהומות תסכול. תחושת חוסר האונים על כן מלווה אותי תדיר באולמות בית המשפט.

לכך יש להוסיף את משך הזמן שבו מתנהל כל סכסוך. בין פתיחת ההליך ועד לבירורו לגופו חולפות לעיתים שנים ארוכות. דיני המשפחה הם דינאמיים. אם מדובר במחלוקת הנוגעת לקטינים, הילדים גדלים, הבעיות משתנות, ונזקים שהימשכות ההליכים מסבה אינם הפיכים. כך גם לגבי תשלום מזונות או חלוקת זכויות ממוניות. אלה הן סוגיות שיש לדון בהן באחת, צרכים אינם סטאטיים הם משתנים. העדר פתרון מיידי וחוסר הוודאות הם בלתי נסבלים.

לכל המכשלות האלה יש להוסיף את המפגש שאינו תמיד נעים עם עורך הדין המייצג מנגד. רבים מבין העוסקים בתחום זה מזדהים עם לקוחותיהם כאילו היה זה מאבקם הפרטי. התוצאה היא שהתדיינות בבית המשפט הינה קלחת של ניגודים ואמוציות.

לכן, תוצאת ההליך לעולם אינה מנחמת. היא באה באיחור, אינה מעניקה פתרון שלם ומלא, לעיתים פסק הדין כל כך רחוק מהמצופה שמתחייבים ההליכים של ערעור ואף, בניסיון למצות את הדין, גלגול שלישי בבית המשפט העליון. זוהי סאגה מצמררת שאיננה נגמרת. אני מנסה לתאר לך באופן כללי על החוויה הפרטית שלי. היריעה קצרה מלשטוח את סיפוריהם של לקוחות שלעיתים קשה להבין את אדני פסיקת בתי המשפט בעניינם ואין מילים לתאר את המרירות והייאוש הנלווים לתחושותיהם האישיות.

לו יהי

אילו היית חיה בעולם אוטופי בו ניתן לעשות שינוי מהיום להיום - מה היית משנה במצב המשפטי בארץ בכלל ובתחומי עיסוקך בפרט?

כידוע, נטל העשייה הרובץ על כתפי הערכאות השיפוטיות מונע מהן לעיתים מהיות קשובות לרחשי הלב של הציבור. בעולם אוטופי הייתי מצפה לפגוש בתי משפט המתנהלים בנועם ובסובלנות כשכל שופט, באשר הוא, שואף לעשות צדק במשפט ומחפש את הדרך הנכונה ליישב את הסכסוך העומד בפניו בדרך אולטימטיבית לצדדים הניצים כאחד.

בעולם הריאלי ניתן להציע פתרונות שיקלו על בעלי הדין. אינני מתיימרת להיות מומחית לניהול תקין אך אלה מקצת שבמקצת מהצעות הייעול שאני סבורה כי יכלו להקל על ציבור המתדיינים.

§        הקלטה ו/או הסרטה של דיונים להוכחות בכל הערכאות. הקלטה ו/או הסרטה של דיונים בערכאות השונות תרסן את באי האולמות ואת השופטים כאחד, תמנע תלונות סרק ויחד עם זאת תבטיח את פומביות הדיונים, אלה המתנהלים בדלתיים פתוחות, ואת הניהול ההוגן והיעיל של הליכים משפטיים.

לגבי דיונים המתקיימים בדלתיים סגורות מעצם טבעם [בתי משפט לענייני משפחה ובי"ד רבניים, או במקרה של חיסיון ההליך] ניתן לקבוע נוהל שמירה בכספת והצגה רק בפני השופט/הדיין לפני כתיבת פס"ד או במקרה של תלונה על התנהלות לקויה של בעל דין, שופט או דיין, שאז ניתן יהיה לדרוש מנשיא בית המשפט/ביה"ד או מי שימונה על ידו לצפות /לשמוע ולמסור חוו"ד המצדיקה או מפריכה התלונה.

§        קביעת רצף של דיונים במשפטים אזרחיים ולא רק במשפטים פליליים. הנורמה ששלטת בחלק מהערכאות היא שנמתח משך זמן, ארוך עד בלתי סביר, בין דיון אחד למשנהו. כתוצאה מכך נגרם סבל שאין לתארו למתדיינים המבקשים את יומם בבתי המשפט/בתי הדין ובה בעת מתקשים השופטים/דיינים היושבים בדין לזכור את התרשמותם הישירה מהעדים והמתדיינים שהופיעו בפניהם. שום בר דעת השומע רבבות הליכים שונים אינו מסוגל לזכור את כל שעליו לזכור ולהפנים את כל הדרוש באותה מחלוקת ספציפית, אלא אם שמיעת התיק היא מיום ליום ופסה"ד ניתן סמוך לתום שלב ההוכחות והסיכומים.

§        לכן, יש הכרח לחייב שופטים במתן פסקי דין לא יאוחר מתום חודשיים מיום שקיבלו את סיכומי הצדדים למען שמירה על הצדק והיושרה המקצועית ולמניעת עינוי דין. למעשה מדובר בהוראה הקיימת גם כיום בדין, אך זו הלכה ואין מורים על פיה, ועל כן חייבת להתווסף אליה סנקציה כאשר לא כובדה, ללא הצדק סביר ומוכח.

§        קביעת דיונים להוכחות בבתי המשפט לענייני משפחה לא בפני דן יחיד אלא בפני מותב. ענייני משפחה הוגדרו בפסיקה כדיני נפשות. רוב תיקי המשפחה מסתיימים בהליכים של גישור, או פישור מחוץ לכותלי ביהמ"ש או במהלך הדיונים המוקדמים. מיעוטם נקבע להוכחות. כדי להבטיח איזון נכון בין בעלי דין חייבים 3 שופטים לשבת בדין באופן שמחלוקות קשות לא תוכרענה על פי השקפת עולמו וניסיונו השיפוטי של דן יחיד.

אלה כאמור מקצת שבמקצת מאפשרויות שניתן להציע לייעול המערכת המשפטית.

שמאל-ימין-שמאל בחזרה למציאות

מאחר שאנו חיים במציאות משפטית אשר אינה מנותקת מהפוליטיקה, ובתחום דיני המשפחה במיוחד, אילו מטרות את חושבת שצריך וגם אפשר לקדם כיום בתחום זה?

כבר הצבעתי קודם, בתשובה לשאלתך אודות בתי הדין הרבניים, כי ראוי ונכון היה לקבוע בתחום דיני המשפחה מערכת אזרחית מחייבת ומערכת רבנית וולנטרית. זהו שינוי בר השגה וחיוני ביותר בהתחשב בריב הסמכויות הנצחי, המספק פרנסה טובה לעורכי הדין בתחום המשפחה, אך מהווה רעה חולה לכל מי שניזקק לקיים הליך שיפוטי.

עוד בתחום דיני המשפחה הייתי מברכת על תיקון בחוק שיאפשר לקיים משפט חוזר, בהוראת בית המשפט העליון, במקום שיש יותר מרגליים לסברה כי נגרם עוול למי מבעלי הדין - כפי שהדבר נעשה בתחום המשפט הפלילי.

עוד בתחום דיני המשפחה הייתי מרחיבה בתקנות סדר הדין את האופן שבו חייבים שופטי בית משפט של ערעור משפחה לקיים הדיונים בפניהם. הוראות המחוקק, כניסוחן כיום מאפשרות "שמיעה מחדש" במובן הרחב ביותר בהליך של ערעור. ואולם, ערכאות הערעור שבויות בדין הנוהג ביחס לשמיעת ערעורים אזרחיים, שעיקרו בחינת שאלות משפטיות במובחן מעניינים שבעובדה. לכן כיום שופט משפחה, דן יחיד, הוא המכריע במסכת העובדתית וטעויות עובדתיות, אם נפלו בפסיקתו כמעט תמיד, למרבה הצער, אינן ניתנות לתיקון.

כבר הזכרתי בראיון זה, נושאים הקשורים ביחסי הורים וילדיהם. הכרח לקדם את הצעת החוק המצדדת באחריות הורית משותפת ושמה את עיקר הדגש על זכויות הילד בצד חובות הוריו. כמו כן הזכרתי את תזכיר הצעת החוק בנושא מזונות ילדים. זוהי חקיקה שהכרח לקדם אותה. המצב כיום הוא כי כל שופט משפחה פוסק על פי השקפת עולמו - אין כללים זהים לפסיקה שהיא אמורה להיות טכנית בעיקרה, ומשכך יש כיום כאוס דווקא בנושא שבו הבהירות חיונית.

למרבה הצער בכנסת לעומתית כשלנו, ובחברה מפולגת ומסוכסכת כשלנו קשה לקדם הצעות חוק אלה חיוניות ככל שיהיו.

ז'אן דארק בשמלת רכיבה

עם כל הגיבורים שהקימה ופיארה ההיסטוריה זכורה הגיבורה ז'אן דארק כסמל האולטימטיבי ללוחמי חופש. כשש מאות שנה לאחר זמנה הגענו לתובנה שאין צורך לעטות, כז'אן, בגדי גבר, וגם אישה קוקטית יכולה להוביל מהלכי דרור.

אילו ניתן לך סוס לדהור עליו למרחבי החופש – איזה מהלך היית מובילה בתחום דיני המשפחה והמעמד האישי שהיה משחרר אותנו משעבוד מודע או בלתי מודע בו אנחנו נתונים כיום?

כדי שלא לחזור על כל הנושאים בהם כבר הבעתי את דעתי אוסיף ואומר כי משאת נפשי, בתחום דיני המשפחה והמעמד האישי, היא שיחדל המאבק המגדרי הנצחי בין המינים- בין גברים לנשים, ותופנם ההבנה שאנחנו ניצבים באותו צד של המתרס, במטרה אחידה לשפר ולהיטיב את החיים בתא המשפחתי ולפתור ככל הניתן, ללא ריב ומדון, סכסוכים בין אישיים ואת האינטרס הציבורי, בשאיפה לקיים כאן חברה הוגנת וצודקת. אלה אינן מילים גבוהות בעלמא. לנוכח העובדה שאנחנו אומה כובשת, המתקיימת על חרבה ומתנהלת בצלן של מלחמות, חברה שהיא גם מאוד עדתית ומפולגת, מבלי שהיה סיפק בידה לערבל קצוות וניגודים בכור ההיתוך, הפכנו, בתהליך הדרגתי, לחברה אלימה וערלת לב לזכויות הפרט. האלימות וחוסר ההתחשבות מחלחלות לכל תחומי חיינו ובכלל זאת לתא המשפחתי ולאופן ניהולם של ההליכים בבתי המשפט למשפחה ובבתי הדין שהפכו לזירות התגוששות מאופיינות בהרמת קול ובחוסר כבוד הדדי.

ארוכה היא הדרך

כלוחמת במשך שנים למען שינויים בתחום דיני המשפחה והמעמד האישי – אילו מהלכים משפטיים או ציבוריים הובלת את ליצירת שינוי משמעותי ולהכרה בצדקת הדרך בה את מאמינה?

עם כל הצער שבדבר עלי להודות שאינני בת דמותה של ז'אן דארק. קצרה ידי מלשנות ולהיטיב למרות היותי בעלת חלומות. שינוי בכל תחום מתחומי חיינו יכול להיעשות רק בעזרת הרבים ובתהודה ציבורית. לא התברכתי בסגולות של מצביא ומנהיג. אני סוליסטית המתפקדת בד'אמותיי בבדידות מזהרת. לשמחתי אני נהנית מתמיכה בלתי מסויגת של בעלי ושני ילדיי הבוגרים. כשאלה אורחות חיי עיתותיי אינן ממש בידי. העשייה המשפטית, בייחוד בתחום דיני המשפחה מחייבת לאחוז תמיד במטף לכיבוי שרפות, בנוסף להתנהלות יומיומית בלוח זמנים קשיח של מחויבויות בתיקים השונים.

מה שאני משתדלת לעשות תדיר זה להביע את דעתי בכתובים ובאמצעות כתבים ומאמרים להתריע בשער. אמנם אין הנחתום מעיד על עיסתו אך אומר, במלוא הצניעות, כי אני מוכנה להפוך כל אבן בעבור לקוחותיי. כאשר אני מאמינה שמאבקם צודק, אינני מהססת להגיש בקשות לרשות ערעור לעליון, עתירות לבג"צ ומהלכים נוספים גם אם אינם שגרתיים ומקובלים. בכך אני מצליחה ,לעיתים, להועיל קמעה למי שאותם אני מייצגת ואגב כך גם להאיר פגם כזה או אחר ולעורר את המחשבה, בתקווה להביא שינוי. העשייה שלי איננה אלא טיפה בים ולצערי הרב, כמעט שאיננה מורגשת.

השילוש הקדוש

כמי שבצד פעילותה כעורכת דין עוסקת גם בגישור ובאימון אישי בתחום המשפחה, ברור ומובן מאליו החיבור היומיומי שאת צריכה לעשות בין צווי הראש, תחושות הבטן ורגשות הלב. ספרי כיצד את משלבת בעבודתך את צלעותיו של משולש זה.

אני מבקשת להקדים ולומר כי תחום הגישור שבה את ליבי והפך לאבן דרך בחיי המקצועיים הרבה לפני שהפך לנורמה מקובלת. בראשית שנות ה-90 הקמתי בירושלים, אז עיר מגוריי, מכון שכונה "המכון לבוררות בהליכי גירושין" ובו שיתפתי עובדים סוציאליים ופסיכולוגים בניסיון לפתור סכסוכים בתא המשפחתי, מתוך הבנה שדרך הפשרה היא הדרך המתאימה לטיפול בעיקר הסכסוכים בתחום דיני המשפחה, הן בין בני זוג, הן בין הורים לילדים, אחים לאחיות וכיוב'. היה זה, בשעתו, חידוש מעניין ומרענן שנעזרו בו לא מעט אנשים. במהלך השנים הפך הליך הגישור לחזון נפוץ, מקצוע ומשלח יד, המחייב הכשרה, ואינני עוד יוצאת דופן בעיסוקי זה.

כדי להגשים את מה שראיתי, בשעתו, כיעוד השתלמתי בקורס לטיפול משפחתי ולמדתי קאוצ'ינג. אני מרשה לעצמי לומר כי ההכשרה המקצועית איננה ערובה להצלחה. בעשייה המקצועית בתחום זה התכונות החשובות הן יכולת ההכלה וההקשבה של הצדדים הנתונים בסכסוך או במחלוקת בצד יצירתיות במציאת פתרונות שיש בהם כדי לספק את שני הצדדים כאחד. לא יהיה נכון לומר שהגישור הוא פתרון קסם המצליח תמיד.

אני מאמינה כי מאפייני אישיותי הם אבן דרך בצביון העשייה המקצועית שלי. אני רואה את תפקידי המקצועי כמעין רפסודה השטה על פני מים גועשים. תפקידי לשאת את הלקוח הנסער, בשל השבר בתא המשפחתי, והמפוחד לנוכח ההליכים המשפטיים, הזרים לו, על פני אותם ימים גועשים ולנסות להביא אותו אל חוף מבטחים, אל החיים שלאחר פתרון הסכסוך. עשייה זו אכן משלבת הבנה של רחשי לב, יכולת הכלה, וסבלנות רבה בצד הידע המקצועי. כך אני פועלת. השילוב של מאמץ רגשי ושכלי הוא קשה ומאתגר.    

מה עושים עם אלה הכנפיים?

כיצד את מיישבת בין האילוצים המוכתבים בעולם המקצועי שלך לבין ציפור הדרור המקננת בנפשך?

אודה ולא אבוש, כפי שנהוג לומר, כי אני נוהגת להעלות, לעיתים, על הכתב את החוויות שבחיי המקצועיים בסיפורת ובשירה. בשלב זה של חיי אנקדוטות אלה נכתבות בעיקר למגירה. לעיתים נדירות, ברגעי תעוזה, אני מעלה רסיסים לרשת. הכתיבה החופשית הזו היא תרפיה בעבורי.

יתכן בהחלט כי אלמלא המורשת שהוטבעה בי [ושמי] הייתי עוסקת בכתיבה כשמשלח יד.

משחררת

כנצר למשפחת יואל משה סלומון, ממיישבי הארץ ומקימי פתח תקווה, וכמי שהתחנכה בבית שהאמת נר לרגליו, נראה מפעילותך כי ירשת גם את הגן היזמי וגם את גן הערכיות. כיצד את מבטאת את הצד האינדיבידואלי שלך ומה את עושה למען עצמך לשחרור המשא, כובד הראש ותעצומות הנפש?

כאחד האדם אני גאה באילן היוחסין שלי. אינני סבורה כי דווקא מורשת אבותיי היא שהכתיבה את אורחות חיי. אני תולה את מבנה אישיותי בנסיבות חיי. גדלתי בצל תהפוכות במשפחתי הגרעינית. אני מייחסת משקל רב לחוליה הממושך של אימי המנוחה בילדותי, ולעובדה שהתייתמתי בגיל צעיר ונדרשתי לסלול את דרכי בחיים בגפי. השקפת עולמי, תכונותיי וסגולותיי צמחו מתוך אותם הקשיים עמם נאלצתי להתמודד משחר ילדותי. מכאן למעשה נובעת בחירתי בתוככי מקצוע המשפטים בתחום דיני המשפחה. הרצון ואולי גם היכולת שלי לסייע, בדרכי שלי, צמחו מתוך הכרות אינטימית עם עצב וכאב.

כפי שהתוודיתי בפניך לא טיפחתי את הגן היזמי. אני בהחלט חשה ייחודית בדרכי שלי ובאופן בו אני מנהלת את חיי. בחרתי באמת כדרך חיים, ובזעיר אנפין אני לוחמת צדק. אמת וצדק הם אכן אבני הדרך בחיי ובהתנהלותי. בעלי וילדיי עשו את חיי למתגמלים. המשפחה המאוחדת היא לגבי ערך עליון. הימצאותם של יקיריי בחיי מאפשרת לי להשתחרר מהמשא הכבד ומתעצומות הנפש. 

הו דיינה

שירו של פול אנקה Dianaמדבר על חופש ואהבה. בהקשר לשני יסודות חיים אלה - עד כמה "כיוון המשורר" לחייך?

השיר הנחמד הזה מרגש אותי מכיוון שהוא כמו נכתב אודותיי ולא רק נושא את שמי. האהבה מציפה את חיי. אני אוהבת עד כלות את ילדיי ואת בעלי ונאהבת מאוד על ידם. זכיתי בבגרותי להיות עטופה באהבה. זו מתנה נשגבת שהעניקו לי החיים כמרפא לקשיים מתוכם צמחתי. מי שאוהב ונאהב מסוגל להפיץ את האהבה ברבים, כפי שאני משתדלת לעשות.

החופש הוא בעיני המתבונן. כן אני מרגישה את פעימות החופש בבחירות שעשיתי בחיי, בבחירת דרכי האישית והמקצועית. אך בה בעת אני כבולה לאותן הבחירות, לבית, למשפחה, לעבודה ואינני רוצה ולו לרגע להשתחרר מכבלים אלה.

הראיון עם עו"ד דיינה הר-אבן נערך על ידי עו"ד פנינה מרפיש – אפריל 2014

אין במידע שבמאמר או בכל חלק ממנו כדי להוות ייעוץמשפטי או ייעוץ אחר או המלצה או חוות דעת מכל סוג שהוא. המחבר/ים ו/אוProGuides  ו/או אתר TheMarker אינם נושאים באחריות כלשהי בכל הקשור למאמר, תוכנו, נכונותו, אמינותו, דיוקו, שלמותו, תאימותו, עדכנותו, משמעויותיו והשלכותיו. האחריות בעשיית שימוש במאמר או בכל חלק ממנו היא על המשתמש בלבד ועליו לקבל עצה מקצועית מעורך דין לפני נקיטת כל פעולה המסתמכת על הנאמר במאמר. המאמר נמסר ל-ProGuides  על ידי עורך/כי הדין ו/או משרדם/יהם לשם הכללתו באתר, ו-ProGuides  ו/או אתר TheMarker אינם אחראים בשום דרך כלפי כל אדם ו/או גוף בכלדבר שהוא הקשור למאמר.

 

בחזרה למדור משפט ועו"ד

כתבות ראשיות באתר