תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המת –החי - כמה רחוק נלך אחרי אהבת מתינו?

הרהורים אודות הצוואה הביולוגית בעקבות כתבת "המערכת" בערוץ 2 בתאריך 10 בפברואר – דיון בתופעת הסבים השכולים המבקשים לייצר לעצמם נכד מזרע או ביצית של ילדם המת ובתופעה הנגזרת של "יתמות מתוכננת"

קשה להישאר אדיש לתופעה של סבים שכולים המבקשים לייצר לעצמם נכד/ים מזרע או ביצית של ילדם המת. לכאורה נמצאה הנוסחה הגואלת לנצח את המוות. אין בכך כמובן ולו במעט כדי להקל על הכאב הבלתי נסבל של הורים המאבדים את יקיריהם. אין זו דרך הטבע שילדים נכחדים, בטרם עת, בעוד  הוריהם נותרים בחיים לבכות את לכתם. הכאב הוא בלתי נתפס. והנה נמצאה הנחמה- נוסחת הפלא, אמנם אין בה מזור לאובדן הנורא, אך יש בה חסד ללב הדואב.

אפשר גם להבין את העדפתן של נשים המבקשות להרות למשפחת המת ומבכרות את זרע המת או הביצית על תרומת זרע אנונימית. ללדת לתוך משפחה, לא לגדל את הרך שייוולד לגמרי לבד, לדעת מה מקורות עץ המשפחה- מה עשוי להיות המטען הגנטי וגם התרבותי של ילדן המתוכנן.

ביתרונות אלה אין כדי להכשיר את התופעה של החייאת המת המתגלגל אל הילוד היתום מבראשית, מה שמכונה בעגה המקצועית "יתמות מתוכננת". 

לכתחילה נולדה התופעה של שימור הזרע או הביצית כאמצעי להבטיח לאדם שחלה את האפשרות שאם חס וחלילה תיפגע הפוריות במהלך הטיפול במחלה, לא תימנע ממנו האפשרות להקים בבוא העת תא משפחתי או להרחיבו. לימים הורחבה אפשרות זו לחיילים היוצאים לקרב. גם כאן מתוך מחשבה שאם יפגעו בגופם לא תיכחד היכולת לכונן משפחה עתידית. זו כשלעצמה תופעה מבעיתה כיוון שלא מדובר רק בפגיעה פיזית באברי הרבייה אלא גם בחסינות לכאורית מפני המוות. המדינה שולחת את טובי בניה למוות אך מבטיחה לשמר את זרעם. זו תופעה מקאברית ובלתי מוסרית בעליל. תפקיד המדינה להגן על בניה, לשמר את החיים ולא לשלח צעירים אל מותם.

היות האין בזרם הזמן הוא בלתי נתפס בחוויה האנושית. ואולם, המוות הוא סוף החיים עלי אדמות. האדם מעצם בריאתו חי בצלו של המוות. החיים נמצאים, בכל רגע נתון בחוויית המוות כמציאות קיומית של בן אנוש מעצם היותו. לא יתכן כי "המצאה" זו של שימור המטען הגנטי והחייאת המת באמצעותו תככב כחלק מחיינו! היכן הגבול? האם לא כל איש ואישה רשאים בדרך זו לשמר את המטען הגנטי שלהם? מדוע לא בעצם? מדוע "הזכות" תוענק ליחידי סגולה בלבד? מדוע לא ינחיל כל אדם לצאצאיו צוואה ביולוגית, המאפשרת להם או שמא מחייבת אותם בציווי, להבטיח הולדת שבט של ילודים אחרי מות ואולי גם לפני המוות?  האם לא נוכל בכך לשמר את הייחוד שבכל אחד מאיתנו כבן אנוש עד קץ הדורות?! זהו כמובן אבסורד מוחלט. מוות, ממש כמו הולדה, הוא אבן יסוד  של הקיום האנושי. אנחנו חיים לקראת המוות. המוות אפשרי תמיד והוא סופי ומוחלט.

גם אם נרד מההיבט הפילוסופי אל קרקע המציאות נגלה כי ה"פטנט" של הולדת נכד לסבים הוא תופעה חברתית פסולה. תופעה זו מתעלמת, במידה רבה, מטובת הילד שייוולד.

ילד שנולד לתוך יתמות, שמלמדים אותו מעת היוולדו שאביו או אמו מתו, הוא ילד שנולד לתוך טראומה. תפקידו המוצהר הוא לשמש נר זיכרון לאדם שנפטר, באמצעותו מנציחים את זכרו של המת. את הילד מלמדים מראשית כי הודות לנפטר הוא חי. סביב לו תמונות ומראות ולעתים קרובות גם דמעות. הילד נולד לתוך עצבות וחסר. וכיצד יראו חייו? הסבים הם שמצאו לו אם או אב, לא בחיר הלב של המת אלא סתם אישה או איש שנבחרו למלא תפקיד. והתפקיד הוא להחיות את אותו המת על ידי הבאת הילד לחיים.  הגבר או האישה הזרים הם מכשיר בידי הוריו של המת. מדרך הטבע נקרע ילד כזה מראשית חייו בין עולמות שאינם ברורים לו. למי אני שייך? להורה המת? להורי ההורה? להורה שעמו אני חי? יתמות היא קשה כשכול וכואבת. המשמעות של הולדת ילד ל"יתמות מתוכננת" היא הולדתו לכאב. אם לא די בכך, הורי הורים אינם מתעתדים לחיות חיי נצח. עפ"ר מדובר באנשים מבוגרים שגם הם נאלצים להיפרד מעולם החיים, לעתים בעוד צאצא המת עדיין עול ימים ונאלץ להיפרד, מדמויות משמעותיות בחייו.

החיים מלמדים אותנו כי התקווה ליצירת משפחה מלאכותית באמצעות איש או עפ"ר האישה שהינם זרים להורי הנפטר, איננה תמיד סיפור של הצלחה, בלשון המעטה. הורי המת רוצים כי הנכד המלאכותי שנתהווה ימצא בחיקם. האיש או האישה שהתנדבו להחיות את המת זקוקים לחיים משל עצמם. כאשר איש או אישה כאלה מוצאים לעצמם זוגיות, זו מעצם טבעה פוגעת בזכרו של המת. כלל החיים למודי אכזבות. אנחנו מודעים לכך שלא פעם, ואולי אף ברגיל מתהווים חיכוכים במשפחות נורמטיביות סביב היקף הביקורים של ילדים שבגרו ומצאו לעצמם זוגיות. אצל הורים לא מעטים יש חוסר נחת מבני/בנות הזוג. כאן בהעדר בן זוג מאזן, הכעס והתסכול מופנים ישירות אל האדם שמילא את התפקיד להיות הורה לצאצא המת.

בחוק בישראל אין זכויות להורי הורים. זכותם היחידה היא במקרה חס וחלילה של מות ילדם כשהוא בעצמו הורה לילדים, לקבל זכות ביקור אצל הנכדים שלהם. גם זכות זו מסויגת והיא מוענקת במשורה. סבים לא יקבלו זכות ביקור במקרה שיש קרע בינם לבין ההורה שנותר בחיים. זכות הביקורים כפופה לטובת הקטין. אמנם בפועל מקבלים על עצמם הורי הורים פעמים רבות להושיט עזרה לילדיהם ולקחת חלק בטיפול בנכדים. זוהי דרכו של עולם, אך היא איננה זכות או חובה חוקית. 

ואולם הקושי האמיתי לדידי, נובע מעיוות רצונו המשוער של המת. הורות היא שיאה של אינטימיות בחיי זוגיות. אדם בוחר לעצמו את בן/בת זוגו ואת הדרך שבה הוא רוצה לגדל את ילדיו. מהמת נמנעת זכות הבחירה בבן/בת הזוג. חמור מכך, נגזלת ממנו ההנאה שבגידול ילדיו. שימור המטען הגנטי טפל למוסד ההורות שעיקרו בחוויה שביצירת תא משפחתי. ההנאה והאחריות שבגידול הילדים הם העיקר [לכן הורים חשוכי ילדים מאמצים ילדים או עושים הכל לייצרם בדרך של הפריה חוץ גופית]. כל הרגשות העזים הנלווים לזוגיות והורות נגזלים מן המת. והוא נותר אילם וחסר אונים לומר את דברו ביחס לבחירות השרירותיות שעושים הוריו אחרי מותו. האם היה המת רוצה בהולדת ילדו ליתמות? ספק רב בכך. שימור כבוד המת מחייב שלא לכפות עליו אחרי לכתו הולדת ילדים בכורח!

אדם שלעת חולי או לעת מלחמה הותיר צוואה ביולוגית לא מתכנן עפ"ר את מותו, הקפאת זרע או ביצית מקנים אופציה ליצירת חיים עתידיים אצל האיש או האישה שהחלימו ממחלה או פציעה, אך לא נועדו מעצם טבעם לאפשר להורי הורים להחיות את ילדם המת.      

הסייג לכל האמור לעיל הוא מעמדה של האלמנה. כאן כבר נבחרה זוגיות ונתהווה תא משפחתי ולכן המחוקק בחקיקת משנה, התיר לאלמנה, ולה בלבד את הזכות לקבוע אם היא מעוניינת לשמר את התא המשפחתי שכבר נתהווה על ידי הולדת ילדים, שמטבע הדברים, תוכננו מראש.

בשולי הדברים אציין כי ההלכה איננה מכירה בהיות המת ההורה של זרעו שנתהווה לאחר לכתו.

עו"ד דיינה הר אבן מתמחה בדיני משפחה ובתיקי גירושין.

בחזרה למדור משפט ועו"ד

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#