תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

החוזה, כוונות הצדדים ומיתוס "אפרופים"

עם תיקון סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), עמדה הלכת אפרופים, אשר גררה אחריה ביקורת מצד אלו שחשבו כי נותנת היא כוח רב מדי לבית המשפט כפרשן, בסימן שאלה. בפסק דינו של בית המשפט העליון עולה כי התיקון, אשר יש הגורסים כי ביקש לשנות את ההלכה, דווקא מאשר את גישת בית המשפט בעניין אפרופים ומותיר את ההלכה על כנה.

מבוא
כלל משפטי, מטבעו, עוקב אחרי השינויים החברתיים והכלכליים. בדרך כלל, הוא מפגר אחר ההתפתחות החברתית. לעיתים, משתדל הוא להקדים את מערכת היחסים החברתיים ואף לקבוע נורמות חדשות שטרם השתרשו בחיי החברה. הביטוי המרכזי של כללי המשפט הוא, כמובן, החקיקה אשר באמצעותה הגוף המחוקק, אשר אמור לבטא את רצון העם, קובע את הנורמות המחייבות בתחומים מגוונים. אין צריך להרחיב, שהרי הדברים ידועים.

נזכיר רק, כי בשיטת המשפט שלנו, מבחינת ההגדרה הפונקציונלית, לא רק הכנסת היא המחוקק אלא לבית המשפט העליון ישנה סמכות ליצור נורמות מחייבות וזאת מכוח הלכת התקדים המחייב. משום כך, מייחסים, בצדק, חשיבות רבה לתקדימיו. תרומתו של בית המשפט העליון בקביעת נורמות ראשוניות היא, מטבע הדברים, בתחומים של "משפט מקובל" ישראלי, דהיינו – בתחומים שאינם מוסדרים בדווקנות על-ידי חקיקה. כך למשל הוא המצב לגבי עקרונות המשפט המנהלי וכיוצא באלה, ענפי משפט שעקרונותיהם אינם בהכרח מוסדרים בחקיקה. אולם, גם בתפקידו כפרשן, לבית המשפט העליון יש חשיבות רבה ביותר. פסקי דינו יהוו תקדימים מחייבים. ככל שבית המשפט יהיה אקטיבי יותר בפרשנויותיו, כך היצירתיות שלו ביצירת נורמות, תגדל.

הגמישות הפרשנית בתחום המשפט האזרחי היא מרכיב הכרחי בהתפתחות המשפט. שהרי חוקי החוזים הישראלים אינם קזואיסטיים. רוצה לומר, אין הם נכנסים לפרטים, אלא קובעים עקרונות כלליים. חוזה נקשר על-ידי "הצעה וקיבול". אין כניסה בחוק החוזים למגוון האפשרויות של הצעה ולמגוון האפשרויות של קיבול מהבחינה הטכנית של מושגים אלו. כך למשל, כשנחקק חוק החוזים, האינטרנט לא היה בנמצא והיום איש לא יעלה בדעתו שהצעה אינטרנטית לאו "הצעה" היא.

סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קבע, בטרם תוקן, את הכלל הבא לגבי פרשנות חוזים:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות".
במשך שנים רבות, ניסו בתי המשפט לתת כבוד ללשונו של סעיף 25(א) בנוסחו המקורי (להלן: סעיף 25(א) הישן). משמעות הדבר הייתה שכאשר התגלעה מחלוקת באשר לפירוש חוזה, ניסו בתי המשפט לצעוד לפי הסדר הקבוע בסעיף 25(א) הישן. קודם ניסו למצוא את אומד דעתם של הצדדים בלשון של החוזה, ורק אם דרך זו לא נתנה פתרון משביע רצון, הסתכלו גם על "נסיבות חיצוניות" כדי לרדת לאומד דעתם של הצדדים. למעשה, אף פעם לא הקפידו השופטים עם שני שלבים אלה, אך כאמור, מבחינת ההלכה שהם קבעו, זו לכאורה הייתה דרך הפרשנות.

כך נהגו עד שבאה ההלכה הידועה, שנקבעה על-ידי השופט ברק בפסק הדין בעניין אפרופים1.
הלכת אפרופים
בפסק דין אפרופים סייג בית המשפט העליון את "תורת שני השלבים" והגדיר תחתיה שיטה פרשנית חד-שלבית. כפי שהגדיר זאת בית המשפט העליון מפי המשנה לנשיאה, א. ריבלין ב-רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ 2 (להלן: "עניין מל"ל"), באפרופים, הגדיר בית המשפט "שיטה פרשנית חד-שלבית, שלפיה יש ללמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה, באמצעות בחינה מקפידה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו." בית המשפט הדגיש בפסק הדין בעניין אפרופים, כי "רק כך יאותר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה – הוא הכוונה המשותפת, האמיתית, העומדת ביסוד החוזה".

אומר השופט ריבלין כי בית המשפט בעניין אפרופים, קבע בנוסף "כי במקרים שבהם לא ניתן לאתר את הכוונה האמתית כאמור, יש לפרש את החוזה בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות, המבטאות את הכוונה ההיפותטית של הצדדים לחוזה כאנשים סבירים".3

ניתנת האמת להיאמר, שהמיתוס שהתפתח סביב הלכת אפרופים, הוא שהפיח רוח במפרשיה, מעבר למהות האמתית של עקרון הפרשנות שקבע השופט ברק שם. על כך כבר עמד השופט מ. חשין ב-דנ"א 2045/05 מגדלי הירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל 4 (להלן: עניין "מגדלי הירקות"), שם אמר, כי: "הביקורת שנמתחה על הלכת אפרופים, אשר בהמשך נתייחס אליה, היא שהפיחה רוח בהלכה זו". השופט חשין אומר כי ביקורת זו הובילה ליצירת "הרוח של הלכת אפרופים". לדעת השופט ריבלין, הכינוי "המיתולוגיה של אפרופים" מתאים יותר, בהוסיפו "שכן אף שהלכה ותפחה – כלל לא היה לה על מה שתסמוך". 5

נחזור למה שראו המלומדים והמבקרים בהלכת אפרופים, ומה שלדעת רבים, ובמלוא הענווה, גם לדעת כותב שורות אלה, נתנו באותה הלכה, דברים שכלל לא היו בה. השופט ריבלין בעניין מל"ל, מתמצת את דברי הביקורת בסעיף 13 לפסק דינו באופן קולע, באומרו:

"הלכת אפרופים עוררה ביקורת, אולי בשל הרטוריקה שנלוותה אליה ושבאה בעקבותיה – בכתיבה עיונית, ולאו דווקא בפסיקה. מבקרי ההלכה התמקדו בשני טיעונים מרכזיים: פגיעה בחופש החוזים ופגיעה בוודאות המשפטית. בהתייחסם לחופש החוזים, טענו המבקרים כי יש בשיטה הפרשנית שנקבעה בעניין אפרופים כדי לפגוע באוטונומיה של הצדדים לחוזה ובריבונותם בקביעת תנאיו. מבקרי אפרופים ראו בו סמל לאקטיביזם שיפוטי בלתי ראוי, שעיקרו הרחבת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת פרשנות חוזה, עד כדי העברת מרכז הכובד מן הצדדים לחוזה אל בית המשפט. אשר לוודאות המשפטית, טענו המבקרים כי הלכת אפרופים יוצרת אי-וודאות, בשל שההחלטה הפרשנית לעולם אינה ניתנת לצפייה מראש".

כאמור, השופט ריבלין אינו מקבל את הפרשנות מרחיקת הלכת שהמלומדים ומבקרים אחרים נתנו להלכת אפרופים, והוא מביא בהסכמה את דברי השופטת מ. נאור:

"אנו ערים לטענות הנטענות לפיהן הלכה זו (אפרופים) יצרה אי וודאות. טענות אלו מועלות לעיתים גם באולמות המשפטים. הייתי מציעה למבקרים לחזור ולקרוא, לראות מה נאמר ומה לא נאמר. זו הצעתי גם למבקשים לעשות שימוש בהלכה, לעתים תוך הפלגה למרחקים" (עניין מגדלי הירקות, בעמ' 83-82).
בהתייחסו להלכת ארגון מגדלי הירקות, אומר השופט ריבלין כי הלכה זו יחד עם פסיקה אחרת, הבהירה ועיצבה מחדש את דרך היישום של הלכת אפרופים. בעיצוב מחודש זה, הודגש כי בית המשפט צריך לאתר את כוונתם האמתית המשותפת של הצדדים לחוזה, הלוא היא "התכלית הסובייקטיבית" של החוזה. רק כאשר לא ניתן "בשום אופן ובאף דרך ... לברר מהי הכוונה האמתית שעומדת בבסיס החוזה, רשאי בית המשפט לפנות, תוך נקיטת משנה זהירות, לתכלית האובייקטיבית של החוזה".
אם נסכם את הלכת אפרופים, ערב התיקון לחוק החוזים (תיקון מס' 2), הרי שלדברי בית המשפט העליון מפי השופט ריבלין, לא היה צורך בו. בדבריו "אם השתרשות ההלכה...סברנו כי יוצבו במקום תמרורי האזהרה הנדרשים והאמנו כי די בכך כדי להפיג את ה"מיתולוגיה של אפרופים"...וכדי להבהיר כי "הרוח" שנשבה מהלכת אפרופים...כבר איננה (ומעולם גם לא הייתה אמורה להיות) רוח פרצים..." מוסיף השופט ריבלין ואומר שם כי הסיבה אולי לצורך בתיקון החוק הייתה שרבים המשיכו לפרש את הלכת אפרופים שלא כהלכה.
 

תיקון סעיף 25
כאמור לעיל, נמתחה ביקורת על הלכת אפרופים. בין אם היה בה אמת ובין אם הביקורת נבעה מפירוש לא נכון של ההלכה שבה דובר, ובגלל ההתנגדות שהחלה להתפשט בחלק מציבור המשפטנים ואצל חלק מהפוליטיקאים "לאקטיביזם שיפוטי" שהנשיא כתוארו אז, אהרון ברק, ייצג בעיניהם, והוא הרי זה שכתב את הלכת אפרופים – בשל כל הסיבות האלה או חלקן, יוזמה הצעת חוק לתיקון סעיף 25(א) לחוק החוזים כדי שתבוטל הלכת אפרופים.

השתלשלות נושא הצעת החוק מתחילתו ועד לחקיקת התיקון לחוק, מתוארת בצורה בהירה בסעיף 22 לפסק דינו של השופט ריבלין בפסק הדין בעניין מל"ל והקורא מוזמן לעיין באותו סעיף לפס"ד, משום שהוא ילמד משם כיצד רצו המחוקקים ב"שעורין" ויצא להם "חיטין". דהיינו, הצעת התיקון המקורית דיברה על כך שיש לפרש חוזה קודם על פי "תוכנו המילולי" ואם תוכנו המילולי הוא בעל משמעויות שונות ולא מספיק לשם פירושו, הרי אז יפורש החוזה לפי אומד דעתם של הצדדים "כפי שמשתמעת מתוך החוזה" ורק אם גם זה לא עוזר, יפרשו את החוזה מתוך הנסיבות. הנוסח שהתקבל בסוף, שונה בתכלית מהנוסח שהוצע, ובסופו של יום, לבש סעיף 25(א) החדש את הלבוש הבא:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין ואולם, אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

בדיקה קלה של הנוסח החדש והשוואתו עם הנוסח הישן, תראה שההבדלים ביניהם, על פני הדברים ועל פי לשון הסעיפים, אינם כה גדולים. אישית, אעז לומר כי הנוסח החדש מתיישב יותר עם דברי השופט ברק בהלכת אפרופים, מאשר הנוסח הישן בבחינת "רצה לקלל ויצא מברך". אם נתבונן בשלבי הפרשנות, נראה שדווקא בנוסח החדש ישנו שילוב של הלשון והנסיבות. שנאמר, כי ראשית יפורש החוזה לפי אומד דעתם של הצדדים "כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין". בנוסח הישן, נאמר אותו דבר, אלא שהפירוש בשלב א' הוא לפי "מה שמשתמע מתוך החוזה" ורק בשלב ב' – מתוך הנסיבות.
לאור התיקון, כפי שיצא מלפני הכנסת ולשונו, לא פלא הוא שבית המשפט בפרשת מל"ל מאמץ את דברי המלומדת נילי כהן, האומרת:

"והנה הטקסט החדש של סעיף 25(א) מעמיד את לשון הטקסט והנסיבות על שווה, בדומה למה שנקבע באפרופים... אמנם הסיפא של הסעיף המתקן מדגיש ש'אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו'. אך בעוד שבנוסח הקודם נפתח הסעיף בכלל הקובע את הקדימות הראשונית של הטקסט החוזי, כאן נשמט כלל קדימות המסמך לסיפא."
בעקבות הדברים הנ"ל, קובע ביהמ"ש בפרשת מל"ל כי תכליתו הסובייקטיבית של סעיף 25(א) המתוקן, היא שהפירוש הנכון הוא שחוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת גם של לשונו וגם של נסיבות העניין, כל זאת "כפוף לחזקה פרשנית – הניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב".
החזקה ניתנת לסתירה רק כאשר למד בית המשפט מתוך הנסיבות כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות וכי יש אפשרויות פרשניות שונות. לשון אחר – יש משקל נכבד ללשון החוזה, אולם חרף חשיבותה, משקל זה אינו בלעדי ואינו מכריע.
ייאמר בסוגריים, כי עצם השימוש בפרשנות "סובייקטיבית" לדבר חקיקה, ביטוי שמאופיין בפרשנות חוזים דווקא, מעוררת שאלות משל עצמן לגבי זיהוי נכון של כוונת המחוקק וכיצד ניתן למצוא אצלו כוונה קולקטיבית סובייקטיבית.

בית המשפט בפרשת מל"ל, מתייחס גם לבחינת "התכלית האובייקטיבית" של הסעיף המתוקן (ר' סעיף 27 לפסק הדין של השופט ריבלין). כאן נתקל בית המשפט בקושי של ממש, הואיל ודברי ההסבר להצעת החוק המתוקנת אינם רלוונטיים כמעט לנוסח שהתקבל בסוף, שהוא כה שונה מהנוסח שהוצע בתחילה. עם זאת, אומר השופט ריבלין:

"... ניתן לראות כי המחוקק ביקש לקדש, באמצעות התיקון, שני ערכים – והם: רצון הצדדים לחוזה וודאות משפטית... כך, הכבוד שניתן לרצון הצדדים הוא שהביא את בית המשפט העליון לשנות מ"תורת שני השלבים" ולאמץ תחתיה מבחן חד-שלבי, המתיר לצדדים לפרוש בפני בית המשפט מסכת עובדתית רחבה וכוללת, כבר בתחילת תהליך הפרשנות, באופן שמאפשר לבית המשפט להשיג תוצאות מדויקות יותר.. (ראו: עניין אפרופים...; עניין מגדלי הירקות), בדומה, חשיבותו של עקרון הוודאות המשפטית הוא שהביא את בית המשפט העליון לגדר ולתחם את השיטה הפרשנית, ולקבוע כי לשון החוזה מגבילה את הפרשנות וכי קיימת חזקה פרשנית שלפיה פרשנות החוזה היא זו שתואמת את פשט הלשון..."

ובסעיף 28 לפסק דינו, אם נותר עוד ספק בלב הקורא, קובע בית המשפט בעניין מל"ל:
"כללו של דבר, גם התכלית האובייקטיבית של התיקון תומכת בפירוש המאמץ את השיטה הפרשנית שנקבעה בעניין אפרופים ועוצבה בעניין מגדלי הירקות, תוך עיגון החזקה הפרשנית בדבר פשט הלשון. רק כך מושג האיזון הראוי בין רצון הצדדים לבין השאיפה לוודאות משפטית".

ומוסיף ביהמ"ש בפרשת מל"ל, שפסק דין אפרופים קבע ממש אותם דברים שקבע ביהמ"ש העליון בפס"ד החדש בפרשת מל"ל שלאחר תיקון סעיף 25(א).

לצורך סיפוק סקרנות אנושית נוסיף מספר מילים, במה עסק פסק הדין בפרשת מל"ל. פסק הדין עסק בהסכם שנחתם בין המוסד לביטוח לאומי לבין קרנות פנסיה, לפיו קרנות הפנסיה חייבות לשפות את המוסד לביטוח לאומי, על תשלומי "גמלה". מל"ל טען כי המושג "גמלה" כולל גם הלוואות עומדות שהעמיד המוסד לנפגעים וכי המילים בהסכם שמדובר בסכום שהמוסד "שילם או משלם" מכסה גם הלוואה עומדת שכזו. בעוד עניין חלקו הצדדים, והוא, האם הלוואה עומדת היא אכן סכום שמשולם ל"נפגע", כמשמעות מושג זה בהסכם.

מבלי להיכנס לפרטי ההכרעה בשאלות הקונקרטיות האלה, נציין כי בית המשפט פירש את ההסכם בין הצדדים כך שהוא לא מעניק למוסד את הזכות לדרוש מחברות ביטוח שיפוי בגין הלוואות עומדות לרכישת רכב. פרשנות זו של ההסכם, נקבעה על-ידי בית המשפט באומרו כי למסקנתו הגיע לאחר "התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים – כפי שהוא משתקף מלשון ההסכם ומנסיבות העניין".

לפסק דינו של השופט ריבלין הצטרף השופט ג'ובראן. השופט השלישי, הלוא הוא השופט ניל הנדל, כתב חוות דעת משלו, והפרה בדבריו את עולם המשפט בהתייחסויות נוספות ומקוריות לתורת הפרשנות של חוזים, אך קצר המצע מהשתרע ברשימה זו מלהתייחס באופן ראוי לדבריו של השופט הנדל.

סיכום
במאמר קודם של כותב דברים אלה בגיליון פוקוס מיולי 2011, סמוך לאחר קבלת התיקון לסעיף 25(א) לחוק, נאמר, בין היתר, שלשונו של הסעיף המתוקן תומכת דווקא בהלכת אפרופים, לא פחות, ואולי אף יותר מהנוסח הישן של אותו סעיף. פסק הדין בעניין מל"ל מאשר דברים אלה.
ניתן לומר שפסק הדין בעניין מל"ל הוא פרדוקסלי. בית המשפט משתמש בטכניקת הפירוש של פסק דין אפרופים כדי לגלות את הכוונה הסובייקטיבית של הכנסת, מעבר ללשון התיקון בחוק. ועל-פי טכניקה זו, הוא סבור שהכנסת התכוונה לתת משקל רב יותר ללשון ההסכם, אולם אך ורק כחזקה פרשנית הניתנת לסתירה.
צא ולמד: חשבו רבים וטובים כי הלכת אפרופים נותנת כוח רב מדי לבית המשפט כפרשן, ויש להגבילו. לשם כך, הוצעה הצעת חוק, שבין לשונה המקורית לבין נוסחה הסופי, יש פער של ממש. והנה, בא בית המשפט ואומר, שהנוסח הסופי דווקא מאשר את גישת בית המשפט בעניין אפרופים, שלשם תיקונה, לפחות בעיני אלה שהתייחסו למיתוס של אפרופים, ולא למהותה האמתית של אותה הלכה – בא כל התיקון לסעיף 25(א).
1 ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ואיזון בע"מ, פד(מט) 2, 265 (1995).
2 רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ, (פורסם בנבו) (ניתן ביום 26.09.2011). (להלן: "עניין מל"ל")
3 שם, בסעיף 12 לפסק הדין.
4 דנ"א 2045/05 מגדלי הירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פד (סא) 2, 1 (2006), בעמ' 37.
5עניין מל"ל, לעיל ה"ש 2, בסעיף 13.
6 שם.

המאמר פורסם במקור בעלון המשפטי Focus, גיליון מאי 2012 של משרד אפשטיין, חומסקי, אסנת ושות'.

המידע המופיע במאמר זה הוא מידע כללי בלבד ואינו בגדר חוות דעת משפטית או ייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו ככזה. המידע האמור אינו מהווה תחליף לקבלת ייעוץ משפטי קונקרטי.
 

 

בחזרה למדור משפט ועו"ד

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#