הכתובת היתה על הקיר -אבל הבנקים התעלמו

>> בסוף שנות ה-90 הגיע החוב הכולל של הקיבוצים, המושבים ותאגידיהם הכלכליים ל-46 מיליארד שקל, ומרבית הקיבוצים והמושבים הגיעו למצב של חדלות פירעון.

חובות העתק של ההתיישבות, שנרשמו בבנקים כחובות אבודים, מחקו את ההון העצמי של חלק מהבנקים שהיו מעורבים בהענקת אשראי להתיישבות, והדבר סיכן את יציבות מערכת הבנקאות כולה.

הממשלה, בלית ברירה, כפי שנרתמה תריסר שנים קודם לכן להצלת הבנקים שהתמוטטו בעקבות "ויסות המניות", נרתמה להציל את ההתיישבות, ויותר מכך - להציל את הבנקים מקריסה, ובמיוחד את בנק הפועלים.

בהסדר חובות הקיבוצים ובהסדר החובות במשק המשפחתי (חוק גל), שבהם השתתפה המדינה במיליארדי שקלים, נמחקו למושבים ולקיבוצים כ-60% מהחוב, והיתרה נפרסה לטווח ארוך. הסדר הנושים איפשר לקיבוצים ולמושבים להשתקם, לבצע שינויים ארגוניים באורחות חייהם ולחזור לצמיחה. לממשלה הוא איפשר להפריט את הבנקים.

גם הקיבוצים שילמו מחיר כבד: תמורת מחיקת חלק מהחוב הם מסרו למדינה 20 אלף דונם של קרקע חקלאית בעלת פוטנציאל נדל"ני, שחלקם כבר מומשו, וכן 25% ממניותיהם בתנובה.

גם בשנות ה-70 וה-80 היו משברי חובות בתנועות ההתיישבות, אלא שהמשבר האחרון היה חריג בעוצמתו ובהשלכותיו המקרו-כלכליות. כיום מוסכם על מרבית הכלכלנים כי למשבר הזה היו כמה סיבות, שהעיקרית שבהן היתה השינוי בהתנהגות הפוליטית-כלכלית של הנהגת המדינה.

לאחר המהפך ב-77', ההתיישבות, ובמיוחד הקיבוצים, חדלו להיות בציבור, ובמיוחד בממשלה, "הבן יקיר לי", והם החלו להבין שלא תמיד יהיה שלטון שיחלץ אותו מכל צרה. אם במשברים הקודמים תמיד נמצאו המנגנונים, הדרכים והכסף לחלץ את ההתיישבות, הפעם זה לא הובטח.