לא עוצרים לשתות

עוד יום עבודה נגמר, אבל אף אחד לא עוצר לקחת פסק זמן לשתייה עם חברים לפני שמתחילה המשמרת השנייה בבית. למה? פשוט כי אין לנו את זה.

לוגו הארץ
הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
לוגו הארץ
הארץ

>> כשנשאל בכיר בתחום התקשורת למה אינו נוהג לשתות משהו עם חברים או עמיתים לפני שהוא חוזר הביתה בתום יום עבודה לחוץ, הוא ענה שאם יאחר הביתה ולו בשעה, אשתו כבר לא תכניס אותו. המעצב-האמן שישב לצדו הינהן בהסכמה. האם המחויבות למשפחה ולסדר היום של הילדים הם הסיבה היחידה לכך שלא אימצנו בישראל את מנהג ה-Happy Hour, המקרב עמיתים לעבודה זה לזה בשתייה משותפת ומרכך את הקצוות העצבניים של העובדים לפני שהם עוברים למשמרת השנייה שלהם בבית?

כנראה שלא. הילדים הם רק תירוץ, כי אותם אנשים שלא עוצרים לבירה עם החברים בבר שמול המשרד, דווקא יילכו לשיעור ספינינג, לאימון כדורסל או לארוחת ערב עם אורח מחו"ל. שלא לדבר על משחק של מכבי. ובכל זאת בעלי מסעדות וברים הממוקמים באזורים צפופי משרדים לא מצליחים למשוך אליהם אנשים למשקה של לפנות ערב.

"ניסינו בכל מיני דרכים", מספר שי קורן, מנהל תחום משקאות ברשת המסעדות-ברים מוזס, שלה סניפים בהרצליה פיתוח, רמת החי"ל ושדרות רוטשילד בתל אביב.

הרשת השעקה בשיתוף עם בירה קורונה את אירועי "קורונה אחרי העבודה", שבהם ניסו לעשות מעין מסיבת בירה ומוסיקה אחר הצהריים, שבה מחיר בירה קורונה הוא 15 שקל. "בהרצליה וברמת החייל זה לא עבד בכלל, וברוטשילד רק קצת. לפני שהתחלנו, עשינו דיוור לכל המשרדים בסביבה וחילקנו פליירים ברחוב, ולמרות המחיר הכדאי, הקרבה למקומות העבודה והפרסום - זה לא עבד", מספר קורן.

לדעת קורן, היוזמה לא הצליחה כי "אנשי היי-טק כל יום אוכלים בחוץ, אז הם לא ממש נמשכים לעוד הזדמנות להיכנס למסעדה או בר. וגם מפני שנהוג לבלות בשעות המאוחרות של הלילה, ואז גם לשתות. בארוחות הלילה שלנו, בין חצות לארבע בבוקר, מפוצץ".

לעשות נעים בנשמה

מי שמכיר היטב את זירת האלכוהול הישראלית הוא שמוליק וולברג, מנהל תחום אלכוהול ויין בחברת אקרמן, שמייבאת מותגים כמו גריי גוס, פינלנדיה, בלנטיינ'ס וג'ק דניאלס. תפקידו, בין השאר, לעבור בברים ולסייע בטיפול נכון במשקאות, להדריך ולעצב חוויית שתייה.

"אני לא מבין למה אין Happy Hour בישראל. בכלל, נראה לי לא הגיוני להתחיל לשתות באמצע הלילה, ואז לקום כמו שבר כלי בבוקר. בעולם כולו מתחילים לשתות הרבה יותר מוקדם, ואז גם הולכים לישון יותר מוקדם וקמים בבוקר לעבודה כמו בני אדם". לדעת וולברג, "אין לנו את זה. אין לנו בגנים את תרבות השתייה הזו. ההורים שלנו לא בילו בברים של אמסטרדם ולונדון, ולא שתו בירה בארוחות צהריים של שבת. אלכוהול הוא לא חלק מהתרבות פה, הוא רק חלק מבילוי, וזה משהו אחר לגמרי. אנשים יוצאים בלילה לדפוק את הראש, במקום שיישבו אחר הצהריים ויעשו לעצמם נעים בנשמה".

וולברג היה עד לניסיונות רבים של ברים ומסעדות למשוך קהל של עובדי משרדים לשתייה של ערב. "ברוב המקרים זה לא הצליח, על אף שבכל אזור של משרדים יש כמה וכמה מסעדות-ברים במרחק הליכה. זה לא מצליח כי אנחנו לא יודעים להרפות, חייבים כל הזמן להיות בשליטה, ולכן לא עוצרים ושמים את העבודה או החובות בצד, לטובת זמן של פנאי והנאה".

המוסיקה שקטה, המחירים נמוכים

מקום אחד שכבר שמונה שנים מצליח להיות מלא בין שש בערב לתשע בלילה, הוא הבר "אינגה", הממוקם באזור התעשייה של הרצליה פיתוח. בשעות אלה מתקיים שם Happy Hour אמיתי, שבו מחירי רוב המשקאות נחתכים בחצי. והבר תמיד מלא.

את אינגה הקימו לפני תשע שנים שני אחים, קרן רפאל, 37, וסהר רפאל, 34. "מההתחלה לא רצינו להיות מזללת היי-טק. אין פה ארוחות צהריים, אנחנו פותחים בשש את הבר, ובערב יש גם ארוחות עם מטבח אמיתי", מספר סהר. "בחצי השנה הראשונה כמעט אף אחד לא בא, וממש לפני שכבר סגרנו ואמרנו שזה היה ניסיון יפה, הכל התהפך". הגורם למהפך היה החלטה אמיצה של שני האחים. "החלטנו להוציא את מכונת הקפה מהמקום, לאפשר כניסה רק לבני 25 ומעלה, והכרזנו על Happy Hour. עם הזמן אנשים קלטו את זה, וקצת לפני התפוצצות בועת ההיי-טק הראשונה התחילה הגאות".

מאז, אנשים התרגלו לעצור בבר ולהעביר שם שעה שהם היו מעבירים ממילא בפקקים, מסביר סהר. "אנשים יושבים פה שעה, שותים טוב ובזול, ואז הדרך הביתה מהירה יותר, כי הפקק כבר עבר".

הימנעות מפקקים היא לא השיקול היחיד, כמובן. המוסיקה מושמעת בווליום נמוך מספיק בשביל שיהיה אפשר לשמוע את מי שיושב לצדך, והתמחור הוגן. "והכי חשוב, באים לפה אנשים שכבר מכירים אותנו ואת הלקוחות האחרים, והרבה אנשים שעובדים יחד ממשיכים לפה אחרי העבודה, אז יש תחושה של שכונתיות. ואין פה חיפושי בני זוג, זה לא מקום לדברים האלה", אומר סהר.

בלי לצאת מהמשרד

סוג אחר של Happy Hour מתקיים הרחק מהברים והמסעדות, עמוק בחדרי משרדים. לא מעט חברות ועסקים גדולים הנהיגו שתייה שבועית, בדרך כלל בימי חמישי, כדי לסגור את השבוע עם טעם טוב ולעשות מעבר נעים לסוף השבוע.

חברה שאכן מתבקש שיהיה בה מנהג של "שתייה" היא טמפו, שבה נבנה בר אמיתי, מאובזר ומרוהט בקומת המרתף של מפעלי החברה בנתניה. אחר הצהריים נוהגים ראשי מחלקות בחברה לקיים שם ישיבות, שבהן "במקום קפה, תה ועוגיות, שותים בירה ואוכלים מאכלי-בר", אומר נחום מזאה, מנהל ההדרכה הארצי של החברה. "גם אירועים כמו ימי הולדת, חגים או עזיבה של עובדים, חוגגים פה כמו בבר אמיתי, ולא בקפטריה על בורקס".

הבר הוקם אמנם ככלי עבודה להדרכת לקוחות החברה, אבל "מהר מאוד הנהגנו פה Happy Hour קבוע בכל יום חמישי, שבו עובדי מחלקת הייצור סוגרים שבוע. מדי פעם עושים פה ישיבות של ממש או ערבי שתייה של מחלקות אחרות. לא נותנים לבר הזה הרבה שקט", הוא מציין בסיפוק של מי שהגה את רעיון הקמת הבר לפני שמונה שנים.

לדעת מזאה, כמו לדעת וולברג, היעדרה של אתנחתת שתייה בין העבודה לבין הבית נובע בעיקר מהיעדרה של תרבות שתייה. "בארצות הבירה שותים בירה בארוחות משפחתיות, גם בצהריים, ובארצות היין שותים יין. זה חלק מתרבות רחבה, חלק מהתנהלות יומיומית שלא קיימת בישראל. פה יוצאים מהעבודה ישר לסידורים, מטלות וחובות אחרים, בלי רגע שקט".

מי שמקפידים על הפרדה בין עבודה למנוחה, הם עובדי משרד עורכי הדין גולדפרב, שבכל יום חמישי בשש מקיימים Happy Hour כהלכתו. בחדר הישיבות הגדול של המשרד הם מתכנסים בכל שבוע, שותים בירה או בריזר, אוכלים כריכוני סינטה או אנטריקוט, ולפעמים סושי, ונהנים מקינוחים מתוקים, מספרת סיון כהן, מנהלת משאבי אנוש ואדמיניסטרציה במשרד.

כתבות מומלצות

בריכות סחף מבטון אקולוגי של חברת אקונקריט הישראלית בניו-יורק

"שיטפון של יזמים": דור חדש מנסה להיכנס לתחום הכי בוער בהיי־טק

מכוניות של טסלה במפעל החברה. מייצרת את המנועים וחלק ניכר מהאלקטרוניקה של המכוניות שלה

המכונית הפרטית עוברת מהפכה שסוחפת את כל התעשייה

קניון ממילא בירושלים. "גידול במכירות של מותגי אופנה מוזלים"

"חיים את הרגע": אוכלים במסעדות, יוצאים לבלות — וטסים לחו"ל

שיעור העובדים שמרגישים שהם בעלי השפעה, ושמקום העבודה שלהם מניע אותם לתרום ולהגיע
להישגים, ירד באופן משמעותי השנה

"הבטיחו לקדם אותי ואז הביאו מישהו מבחוץ. אם זה יקרה שוב – אתפטר"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

נתי סיידוף, בעל השליטה בשיכון ובינוי. רכש את החברה בהנחה של 13% על מחיר הבורסה של המניה

נטישת מנהלים, חוב תופח — ותשואת חסר עמוקה: מה קורה בשיכון ובינוי?

צעירים בטיילת בתל אביב. בקשה מהעובדים להגיע למשרד נהפכת להתקפה פרסונלית עליהם

"הפסקתי להעסיק צעירים. הם מפונקים ולא ראו אותי, אלא רק רצו לקחת ממני"