מיתון בארה"ב: מי אשם הפעם?

מי אשם במיתון המתרגש לפתחה של כלכלת ארה"ב? לפי חתן פרס נובל לכלכלה, ג'וזף שטיגליץ, האשם הוא אלן גרינספאן, שהנמיך את הריבית לשפל של 45 שנים ונתן לאמריקאים לערוך חגיגת קניות אימתנית ולרכוש בתים בהלוואות נוחות. גרינספאן משיב לטיעונים האלה באומרו כי הריבית לטווח ארוך (כמו זו על משכנתאות) לא נגזרה מריבית הבנק הפדרלי, אלא התאפשרה בשל מצב הריבית בשווקים הבינלאומיים. שניהם קצת צודקים וקצת טועים.

אולי אופ"ק הוא האשם במיתון? קרטל המדינות השואבות נפט רוחץ בניקיון כפיו בימים אלה, וכביכול מתייסר, בנוסח הקוזאק הנגזל, בשל חוסר יכולתו לשלוט במחירי הנפט. אוי ואבוי, מקוננות מדינות המפרץ על המחיר הגבוה של משאבות הנפט, וממשיכות לגרוף הכנסות - כמעט 100 דולר על כל חבית. עד כה נשאו הצרכנים בעוז את ההיטל הכבד על מכלי הדלק שלהם, אבל אולי ארבעה דולר לגלון הם יותר מדי, אפילו עבור האמריקאים.

ואולי אשמים המשקיעים שרכשו בהתלהבות רבה את האג"ח מגובות המשכנתאות, למרות הסיכון הכרוך בהן. ואולי אשמים בנקי ההשקעות שמכרו להם אותן, בלי לבדוק מה מצב הלווים. גם השווקים המתעוררים נדמים כעת לבועה, ואם זאת תפקע, המיתון עלול להיות כלל עולמי.

רשימת החשודים ארוכה ומוצדקת ברובה. אבל הסיבה העיקרית למשבר בכלכלת ארה"ב אינה התרוממות רוח בלתי רציונלית, כי אם חוסר רציונליות כלכלית מסוג אחר, שנובעת מבורות פשוטה. לקניית בית יש משמעות רבה, מקיפה ועמוקה יותר מנימוקים כלכליים גרידא. גם אם המומחים הפיננסיים אומרים לנו שלא כדאי לקנות בית, אנחנו רוצים שתהיה לנו בעלות על ארבעת הקירות והגג שסביבנו. גם אם זאת לא השקעה טובה, לא נורא. אבל לפעמים ההשקעה הלא נכונה נהפכת לאסון כלכלי, לא פחות ולא יותר.