בניו-אורלינס נזכרה ארה"ב בחוק המספרים הקטנים

פרטים, כמו גם מדינות, חשופים לסיכונים שצופן להם העתיד בתחומים שונים ומגוונים. כך לדוגמה, אנשים עושים ביטוח בריאות ותאונות לקראת נסיעה לחו"ל. תמורת סכום של כ-20 דולר לשבוע רוכש הפרט הגנה מפני אירועים מצערים למיניהם. על אף שהסיכוי להתממשותם נמוך ותוחלת הנזק נופלת בהרבה מעלות הפרמיה - רבים רוכשים את הביטוח מתוך מודעות למחיר הגבוה שהם עלולים לשלם.

באופן דומה, מרבית בעלי הרכב רוכשים ביטוח מעבר לביטוח החובה. לעומתם, חברות המחזיקות בצי רכב גדול במיוחד נמנעות לעתים קרובות מרכישת ביטוח רשות ומסתפקות בביטוח עצמי בלבד. "חוק המספרים הגדולים" מאפשר להן להישען על הערכות לגבי הנזק הממוצע, הנמוך במידה רבה מפרמיית הביטוח.

אפיק נוסף הפתוח הן בפני הפרט והן בפני הכלל הוא השקעת מאמצים ומשאבים בהקטנת הסיכוי להתממשות האירוע עצמו. נהיגה זהירה והשקעות בתשתית תחבורתית הן שתי דוגמאות בודדות מתוך מכלול עצום של תחומים שבהם ניתן למזער את הסיכוי להתרחשות אסון.

מדינות ורשויות ציבוריות, כמו פרטים ופירמות, חשופות לסיכונים אשר רק הן יכולות לתת להם מענה. מדובר בסיכון של "מוצר ציבורי", שפרטים והסקטור הפרטי בכללותו אינם יכולים להתמודד עמו בחלק גדול מהמקרים.

האסון שפקד את ניו אורלינס נופל בקטגוריה זו. בתקשורת צוין כי ההשקעות בחיזוק והגבהת הסוללות שהיו אמורות להגן על העיר מפני הצפה נאמדו ב-30 מיליון דולר. סוללות אלה היו אמורות למנוע נזק שהגיע לכ-150 מיליארד דולר.

ממשלות צריכות לעשות לעתים שימוש ב"חוק המספרים הקטנים", כלומר לחלק רעיונית את נטל העלות הנדרשת לביצוע פרויקט לאומי כזה או אחר במספר הנפשות הנוגעות לעניין. אוכלוסיית ארה"ב כולה מגיעה לכ-300 מיליון נפש. יוצא מכך שתמורת עלות של כ-10 סנט לנפש ניתן היה למנוע את עיקר הנזק של קתרינה. סביר להניח שבדיעבד לפחות נפש אחת היתה חפצה בכך מאוד - הנשיא בוש עצמו.

התוצאה לא משתנה מהותית כאשר בוחנים אותה ברמה המדינית. גם אם נטל חיזוק הסוללות היה נופל על תושבי ניו אורלינס לבדם, הם היו שמחים - בדיעבד - לשלם כ-30 דולר לנפש ולחסוך מעצמם את עיקר האסון. אך ייאמר ביושר שזהו תפקידה של הרשות הפדרלית. הכרה בדיעבד במחדלים ובתפישות השגויות היא תחילת הדרך להימנע מלכתחילה מטעויות רבות בעתיד.