הגיע הזמן לשנות את חוקי השלטון המקומי

השלטון המקומי בישראל נמצא על פרשת דרכים. על אף שהשלטון המקומי נושא על כתפיו את עיקר הנטל כספק השירותים החיוניים של המדינה, הוא סובל מתת תקצוב, מהיעדר מסגרת חוקית מודרנית ומתלות גבוהה מדי בשלטון המרכזי. המשבר הכלכלי שפקד חלק מהרשויות המקומיות מחייב תפישה חדשה ורעננה לגבי התקצוב הראוי להן כממלאות משימות לאומיות הנכפות עליהן על ידי הממשלה.

הבסיס החוקי של השלטון המקומי ראוי לטיפול שורש רציני. רבים מהחוקים המווסתים את פעילותו מקורם בשלטון זר - עותמאני ובריטי. כך למשל, החוק להכרזה על חופי רחצה מקורו בחשש של השלטון הבריטי מחופש פעולה רב מדי בחופים, שמהם היו יכולים להגיע מעפילים. בתחום התמרורים, אין רשות לראש עיר להזיז תמרור "אין כניסה". מקורו של החוק כנראה בסמכותו של הנציב העליון לפקח באמצעות שיטור על הבריחה של "טרוריסטים יהודים".

סעיף 233 לפקודת העיריות מעניק סמכות כמעט אבסולוטית לשר הפנים. השר יכול בין היתר למנות חשב מלווה, להחליף ראשי ערים, לדרוש דיווח ולהתיר הנחיות בחוזרי מנכ"ל; כל זאת בלי שחלה על המשרד חובה לספק ביסוס כלכלי, למשל, לערים חלשות.

ואם לא די בכך, תחומי הרווחה והחינוך - הפעילויות המרכזיות של השלטון המקומי - מוסדרים אף הם בחוק לאומי נפרד עם סמכויות לשרים הנוגעים בדבר.

יש צורך לשנות מן היסוד לפחות ארבעה תחומי חקיקה: ליצור חלוקת סמכויות ומימון ברורים בין השלטון המקומי והמרכזי; לשנות את המבנה ההייררכי של המרכז מול השלטון המקומי לכיוון של יתר שלטון עצמי ואחריות מקומית; לגבש מערכת שונה של מגעים בין הממשלה והשלטון המקומי כדי למנוע את החיכוכים והקונפליקטים התמידיים; ולהנהיג שיטות תמרוץ לעידוד עצמאות ואחריות.

עיצוב מבנה חדש של שותפות בין הממשלה והשלטון המקומי - עניין שעמד במוקד ועידת השלטון המקומי הראשונה שיזם בית הספר לממשל ולמדיניות באוניברסיטת תל אביב ואשר נפתחה בתחילת השבוע - ישרת את החברה האזרחית. זאת באמצעות יצירת מערכת חדשה של השתתפות ואחריות של כל רשות - מקומיות ומרכזית - כל אחת בתחומה.

בכל שנות המדינה מתנגחים השלטון המרכזי והשלטון המקומי זה בזה במקום לתפקד כמערכות מקבילות. הרצון לשלטון עצמי ברשויות המקומיות קיים; על הממשלה לעודד אותו באמצעות העברת סמכויות ליישובים הראויים, כפי שהדבר נעשה ברפורמות באיטליה ובצרפת.