תחרות שאינה קיימת

"ההשקות היבשות" של מוצרים ושירותים הנשארים מחוץ להישג ידו של הצרכן הפכו כבר להרגל בענף התקשורת: סלקום הכריזה על "שירותי דור שלישי" שיאפשרו תקשורת וידיאו בין מנויים, אבל נמנעה מלספר לנו שהתשתית מכסה רק חלק קטן משטח המדינה, שהמכשירים יקרים מדי ובהיקף מוגבל, ושהדבר האחרון שהיא רוצה זה ביקוש המוני לשירות שאינו קיים. חברת נטוויז'ן נכנסה לשוק השיחות הבינלאומיות עם התחכמות טכנולוגית, המציעה את השירות רק למנוי הנזקק למספר רב של שיחות לצפון אמריקה. זה אולי לא היה באמת שירות שיחות בינלאומיות, אבל הוא איפשר לחברה להצטייר כמי שהחלה לספק את השירות, כמה שבועות לפני שהחלה לספק שירותים אמיתיים לכל דורש.

אבל השקת שירות השיחות של הכבלים היתה ההטעיה הגדולה מכולן. דווקא מפני שבזק מצטיירת כמונופול בלתי מנוצח, ומפני שכל הניסיונות שנעשו עד כה לשבור אותו לא הצליחו, קיוו רבים שהפעם זה אמיתי: לא עוד הצהרות חסרות כיסוי של פוליטיקאים על "תחילת עידן התחרות" אלא תחרות של ממש, באמצעות רשת הכבלים שמגיעה ל-97% ממשקי הבית בישראל. כשהגיעה ההכרזה, בדיוק בתאריך עליו התחייבו בכבלים, אפשר היה כמעט לשמוע את הכותרות שהכריזו על קץ עידן המונופול בענף התקשורת.

היה צריך לקרוא את מה שהסתתר מאחורי הכותרות, כדי להבין שלפחות בינתיים, דבר בענף לא השתנה. בזק ממשיכה לשלוט בתקשורת הנייחת, וחברות הכבלים אינן מעיזות לעת עתה להתגרות בה. באמצעות מחירון מתוחכם הבהירו חברות הכבלים כי הטלפון החדש אינו אלא עוד הטבה קטנה שבכוונתן לחלק בינתיים לקומץ מנויים (כאלה שאיימו בנטישה לטובת חברת הלוויין? איש לא אומר זאת במפורש, אבל בכבלים גם לא טורחים להכחיש). "מדיניות שימור" של לקוחות בתחום הטלוויזיה אינה תחרות בבזק.

חברות הכבלים לא בחרו את עיתוי ההכרזה ממניעים מסחריים או מטעמי יחסי ציבור, כפי שעשו חברות אחרות. הן ניסו לעמוד בתנאים שקיבלו על עצמן בעת שקיבלו היתר למיזוג בין חברות הכבלים. ומה עושים כאשר מחמיצים את לוח הזמנים שנקבע מראש? מכריזים על שירות שאינו קיים.