החינוך מחדש של שלומי ברזל - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

החינוך מחדש של שלומי ברזל

על שולחן הניתוחים מצד אחד מכון אדלר ומצד שני שלומי

4תגובות

בשנים האחרונות ירד פלאים מספר הריבים ביני לבין עינת. אולי היא נואשה ממני, אולי נעשיתי כנוע עד שכבר אי אפשר אפילו לריב אתי. לא רבים על הוצאות הבית, לא על סדר וניקיון, לא על המשפחה שלי או שלה, גם לא על עניינים פוליטיים. מתווכחים, לא פעם, חלוקים בעמדותינו, אבל זה לא זה. אתם יודעים, מריבה אותנטית, יצרית, כזאת שהאוקטבות עולות במהלכה, כזאת ששולחת אותנו, כמו בימים הטובים ההם, למיטה, כעוסים זה על זו, כזאת שנדרשים שלושה ימים עד שתגיע תקופת ההפשרה. מה שיש לנו כיום בעיקר הם ויכוחים פילוסופיים פלצניים, מתובלים במלות הרגעה כמו "מאמי", "חמוד", "אהובה" ושאר רעלים סכריניים. איכס.

למעשה, יש רק נושא אחד שעדיין מצליח להוציא מאתנו את המיטב - הילדים. ליתר דיוק - הורות. בעוד אני מקבל את עינת בדיוק כפי שהיא, הגברת נשבעה לעצמה, ואולי גם לגורמים עוינים אחרים, שתצליח לבצע בי איזו מהפכה בלתי נתפשת. עינת, אם לסכם זאת בקצרה, מאוכזבת מאוד מהדרכים שבהן אני מממש את האבהות שלי. ואחת כמוה, בכך מעולם לא היה לי ספק, תתקשה לשמור את חוות הדעת האמורה לעצמה.

לפני שלוש שנים התרגשה עלי קטסטרופה. עינת, כחלק מתהליך גדילה (לא משקל, בכך נשבעתי שלא אגע יותר), החליטה ללמוד במכון אדלר להורות. מאותו רגע נגזר עלי לא רק להתמודד עם התובנות של זוגתי בענייני הורות, אלא גם עם אלה של הנשגב באדם, ד"ר אלפרד אדלר. הבהרתי כבר בראשית הדרך כי אכבד כל פעולה שלה, כל דרך או נתיב שבהם תבחר לצעוד, ובתנאי שיניחו לי. כדי להפגין תמיכה ללא תנאי, סידרתי את משמרות הלילה שלי בעיתון כך שבימים שבהם הגברת חובשת את ספסל הלימודים, אשאר עם הילדים בבית, אעזור להם לעשות שיעורי בית, אכין ארוחת ערב, אקלח, אשכיב לישון ואתמוטט שדוד. ידעתי שאין סיכוי שאשמע מלה טובה מהסטודנטית עינת ברזל, אבל התברר שזה היה החלק הקל בסיפור.

נרגשת ונפעמת מהתובנות שזה עתה נחתו עליה, חשה אהובתי צורך עז לחלוק. אחר הצהריים שלחתי למכון תלמידה, לעת ליל קיבלתי חזרה מרצה. מפוצצת באדרנלין החלה עינת להרביץ בי תורה. לא באמת מעניין, לא איזה מפץ גדול, אבל הקשבתי. ואז, דרך קבע, היה מגיע השלב הבא. עכשיו הושכב שלומי ברזל, אביהם של עמרי ועלמה, על שולחן הניתוחים. מצד אחד אדלר, מצד שני שלומי. מיותר לציין כי מעולם לא נמצאה בינינו כל התאמה. ערב אחד, מתוסכל אך לא מופתע מכך שאדלר שוב ניצח, שאלתי את עינת אם לנוכח הממצאים הקשים שעולים בכל אחד מהתחקירים שלה, לא מקנן בה החשש שמא השארתי לבד עם הילדים תגרום להאשמה כלפיה בהפקרה. ריבונו של עולם, אם אי פעם הייתי מאמין למה שהיא אומרת עלי, סביר שהייתי מונע מעצמי את המפגש עם הצאצאים. בראש ובראשונה למענם.

זה כבר לא עוד ויכוח, או ריב, בין בעל לאשתו, אלא מקרה קיצון שבו הקורבן, אני, צריך להתמודד עם "בוגד" שמחזיק בתואר דוקטור, נהנה מתהילת עולם ומשתייך לאותו מין. לכאורה, נחיתות מוחלטת, מצב של אין מוצא מבחינתי, אלא שיש כוכבית קטנה. את כל התורה המבריקה הזאת ניסח הגאון עד 1937, שבה חדל לנשום. מה שמוליד שאלה מעט טרחנית מצדי: האם גם אז נראה התא המשפחתי כפי שהוא כיום? ועוד שאלה, אפילו מעט יותר טרחנית: אנחנו נדחפנו לכן לענייני חינוך הילדים או שאתן דחפתן אותנו?

אם חיי תלויים בכך שאבא שלי ידע/יודע/יידע להשיב נכונה ובחיוב על שאלות שונות - האם שלומי, בנך הבכור, למד בכיתה א'1 או א'2? באיזו מגמה בחר בתיכון? ציין שמות של שתיים מחברותיו בתקופת גיל ההתבגרות. באילו מקצועות הצטיין? האם הגעת לאסיפת הורים? האם ישבת אתו על שעורי הבית? - סביר שאמות צעיר יותר אפילו מאדלר. העובדה שאני מסוגל להשיב על שאלות מהסוג הזה תוך שנייה, ומבלי לטעות, אומרת שרכשתי לעצמי את הזכות לחנוך את הנער והנערה על פי דרכם, וקצת על פי דרכי.

אצלנו בבית, העירקית והמרוקאי/מצרי/טורקי/והשד יודע מה עוד, רבו על כל דבר בעולם. למעט דבר אחד - חינוך הילדים. אבא שלי ברח מזה כמו מאש, אמא שלי הרחיקה אותו מהתחום בלפידים. הוא קיבל פטור מלא ובתמורה מילא פיו מים. בדרכו שלו חינך אותנו לחריצות, ליושרה, לענווה ולמסירות אין קץ. כל השאר נפל, או נלקח, על אמא - שהסתדרה לא רע בכלל בלי להכיר את אדלר. אלא אם היה אחד מהשלישייה ההיא שתמיד צפינו בה בשקיקה, מנגנת על מפוחיות. התפקידים היו ברורים, כך גם הגבולות. ואז הגיעה הקדמה. רציתן שותף מלא, אנחנו רצינו לרצות, והגיעו הצרות. יופי של חינוך.

ככל שאני חושב על זה יותר, מתחוור לי כי המחלוקות ביני לבין עינת אינן עמוקות עד כדי כך. כמעט ניואנסים. שנינו כועסים על הילדים, תובעניים כלפיהם, קפדנים, קלילים, רציניים, היתוליים, מחמירים ומקלים - אבל במקרים שונים. עינת תצא מדעתה אם עמרי יאכל וישאיר אחריו פירורים בכל הבית, אני אשתגע אם שוב יתעקש לשחק לי באייפון ויותיר אותי מול קוד נעילה שלעולם לא אפצח; עינת תלטף אותו אחרי ריב עם חבריו, אני אעשה זאת אחרי משחק לא מוצלח שלו בשבת; עינת לא תוותר לעלמה על סידור החדר, אני לא אסוג בי מהדרישה שאין ללכת לבית ספר ללא צחצוח שיניים. אני שותף מלא ושווה, לפיכך, לרגעי הורות טובים יותר וטובים פחות, כמו גם לתוצאה המתהווה. שנכון לעכשיו, אגב, נראית מאוד מבטיחה.

אין בסיפור הזה טובים ורעים. אנחנו פשוט דור הביניים. עינת ואני נאלצנו, אולי התעקשנו, לקבל על עצמנו משימות ואתגרים שההורים שלנו היו פטורים מהם. אנחנו דור של גם וגם. אין הנחות. אף אחד כבר לא ייתן לך קרדיט אם תהיה רק מפרנס טוב. מה שהפך את דון דרייפר למושא הערצה נשי שווה בעת הזאת לציון נכשל - גם בעיני הגבר החדש. אנחנו לומדים את התפקידים החדשים שלנו בכל יום ובכל שעה, ובדרך מלאה בכוונות טובות ברור שיהיו גם לא מעט טעויות. נדמה לי שעל כך אני, עינת ואדלר נוכל להסכים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#