לנשים היה פחות זמן להנציח את עצמן - כללי - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לנשים היה פחות זמן להנציח את עצמן

תגובות

פרופ' דבורה ברנשטיין מאוניברסיטת חיפה היתה אחת החוקרות הראשונות שניפצו את מיתוס השוויון בין נשים וגברים בארץ ישראל בתקופת העליות הראשונות, ואחת המובילות בתחום המחקר ההיסטורי הפמיניסטי של ההיסטוריה הארץ-ישראלית. לדבריה, אפשר להסביר את היעדרן של הנשים מהנרטיב ההיסטורי השולט בכך שההיסטוריה לרוב מתמקדת בספירות הציבוריות, ולא בספירות הפרטיות, בהן היתה לנשים נוכחות משמעותית יותר. "ההיסטוריה לרוב לא מתמקדת באנשים מהשורה, גברים או נשים. היא מתמקדת בהנהגות, בפוליטיקה, באידיאולוגיה. גם בתחום העבודה עוסקים במפעלים גדולים, ובמקומות האלה הנשים נמצאות מעט מאוד. בנוסף רווחת עדיין תפישה שאנחנו קוראים לה ?עיוורון מגדרי'. איש לא אומר שהוא כותב היסטוריה של גברים, אלא טוען שהוא כותב את ההיסטוריה. אבל יש מודל סמוי לפיו הפועל, הפוליטיקאי והמנהל הם גברים. השילוב של שני הדברים האלה משאיר את הנשים בשוליה של הכתיבה ההיסטורית".

לדברי ברנשטיין, גם נגישות התיעוד משפיעה על מידת המחקר שמוקדשת לנושאים שונים. "כתיבה היסטורית מתבססת במידה מרובה על תיעוד ראשוני. רוב החומרים הראשוניים נמצאים בארכיונים והם מסמכים שמשמרים פעולות של מוסדות שונים, מוניציפליים, מפלגתיים, ממשלתיים. אם עוסקים במועצת העיר ואין שם כמעט נשים, אז כשנקרא פרוטוקולים של מועצת העיר לא נשמע את קולן של הנשים. ההיסטוריה החברתית, לעומת זאת, שזו היסטוריה של שכבות שהן לא בהנהגה, הרבה פחות מתועדת. אם אני רוצה לחקור שביתה של ציבור שלא היה לו ועד שהיה קשור בהסתדרות, אז יהיה לי קשה מאוד למצוא על זה חומר. על אחת כמה וכמה בתחומים נשיים. נשים עבדו הרבה פחות במקומות הגדולים המאורגנים, ולכן גם בתחום העבודה יותר קשה למצוא תיעוד עליהן.

"גם על המתרחש בבית פנימה קשה מאוד למצוא חומר. מוצאים חומר בארכיונים ששייכים למוסדות, והם לא מתעסקים ביחסים בין גברים לנשים בתוך המשפחה, אלא אם יש בעיות. את היום-יום, שהוא כל כך בסיסי בשביל נשים, הרבה יותר קשה לחקור".

ומה לגבי תיעוד של האנשים עצמם - האם נשים כותבות פחות, מתעדות פחות את חייהן?

"כותב מי שחושב שהוא חשוב, שיש לו מה לומר. כשאני שולחת סטודנטיות לראיין את הסבתא שלהן, הסבתא הרבה פעמים אומרת, ?מה כבר יש לי להגיד? מה כבר עשיתי?' על מדף של ספרייה נמצא חמישה כרכים של יומני בן גוריון או יומני יגאל אלון, אבל אין שום מקבילה נשית לזה. אולי הן היו עסוקות מדי בשילוב של עבודה ומשפחה מכדי לדאוג להנציח את עצמן". לטענת ברנשטיין, גם היום ממשיכים חוקרים שלא לחקור את חיי הנשים באופן ישיר, אלא מתמקדים בייצוגים שלהן. "הרבה מחקרים כיום עוסקים בדימויים", היא מסבירה, "זה הרבה יותר נגיש. אבל פירוש הדבר הוא ששוב חוקרים בעצם את ההנהגה, את הדבר הקאנוני, שקובע את הדימוי. כשאני בודקת פרסומות, קולנוע, ספרות, בעצם לא נגעתי בחייהן של נשים, אלא רק באיך הן נתפשות בכל מיני חוגים. אבל אני לא בודקת איך ההיתפשות הזאת משפיעה עליהן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#