אני לוחם, לא חכם - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אני לוחם, לא חכם

גרסת המנכ"ל | פרופ' זאב רוטשטיין

תגובות

יותר מכל אדם אחר במערכת הבריאות, אני חש מבוכה ותסכול נוראי מהאירוע האלים שהתרחש בחדרי. דווקא אצלי, שלא רק דורש אלא מקיים כהלכה את כל מה שאפשר לעשות כדי למנוע אלימות בבתי חולים בכלל ובשיבא בפרט - כולל סדנאות סימולציה, הרצאות והדרכות לצוותים ומעורבות מהירה בסיטואציות טעונות - התרחשה התפרצות כה אלימה ומסוכנת.

בזמן המשט הטורקי הזדמן לי לככב בסיטואציה טעונה במיוחד. מאות ערבים ישראלים חיפשו את השייח' ראיד סלאח, היו משוכנעים שהוא פצוע אנוש ושאנו מסתירים אותו, והתגודדו מול דלתות חדרי הניתוח בשיבא. ריח אבק שריפה היה באוויר, שניות אחדות לפני התפרצות אלימה ומוסתת. טיפלתי במשבר בקור רוח ובאחריות, ניטרלתי את המשטרה ואת אנשי הביטחון שבאותן נסיבות נתפשו כחומר נפץ, הצלחתי לפרק בעדינות את חומר הנפץ האדיר שם. זו היתה הצלחה. ההמון המשולהב התפזר בשקט, אף שקודם היה מוכן להחריב את כל מה שניצב בדרכו.

הייתי מלא סיפוק. השליתי את עצמי שאני מסוגל לטפל באירועים טעונים רציניים. המקרה של מד"א הראה לי שטעיתי. ברור לי שאי אפשר למנוע לחלוטין אלימות כלפי צוות רפואי, כי החברה שלנו אלימה מאוד - ובענייני בריאות גם תובענית מאוד. לכן המשימה שלנו היא למנוע ולפרק אירועים נפיצים עד כמה שאפשר.

לצערי הרב, את מה שאירע אצלי בחדר אי אפשר היה למנוע גם במחשבה לאחור. קבוצה מאורגנת בנתה פרובוקציה לשמה. קבוצה אלימה, שאין לה בעיה לקחת אמבולנסים שנתרמו על ידי יהודים טובים בעולם כדי להציל חיים ולהשתמש בהם כדי לגרום לעומסי תנועה בבית חולים תוך פגיעה בחולים שמד"א אמונה על הצלתם, נשלחה על ידי מנהל מד"א, אלי בין, לתפישתי כדי לסגור חשבון או לעשות בלגן במשרדי.

בינואר הצלחתי למנוע אלימות פיסית בשעה שהם נטשו את הניידות לאיסוף דם בתוך שערי שיבא כדי לפקוק את בית החולים. סברתי שהצלחתי ליצור עמם קשר ושאצליח להיות פתוח ואמפתי כלפיהם. אבל אז, בסיבוב השני, ב-20 בפברואר, נוצלתי ונכשלתי. כשסיפרתי חצי שעה לפני האירוע לוועד מד"א שפגש אותי בכניסה להנהלה שאני לחוץ בזמן, בדרכי לשדה התעופה לחופשה עם ילדיי בחו"ל, אירגנו לי את הפוגרום בחדר תוך דקות ספורות. עדותי ועדויות האנשים בחדר הן חד משמעיות. הם פרצו במהלומת כתף את דלתי ונכנסו בהמוניהם במטרה לעשות בי שפטים. בתוך הסיטואציה האלימה הזו הייתי חייב לחלץ את עצמי מיד, דווקא כדי להקטין את האלימות.

גם כיום, במבט לאחור, כשאני מייסר את עצמי בשאלה היכן טעיתי, ברור לי שלא היתה לי ברירה. בלתי אפשרי היה להישאר שם דקה נוספת בלי להיפצע ממש, בלתי אפשרי היה לצאת בלי להשתחרר מהלפיתה שבה הם אחזו אותי. הייתי קרוב לחנק! רק ההשתחררות האינסטינקטיבית שלי איפשרה לי לחצות 2 מטרים עד לזרועות אנשי הביטחון שחילצו אותי, כשאני חצי חנוק, הז'קט שלי קרוע וזרועותיי כחולות. ללא ספק, הייתי מעורב באירוע אלים - אבל כקורבן! קורבן שנכשל במניעת אלימות מול פרובוקטורים, ולא קורבן שהביא את האירוע על עצמו בהתנהגותו. למדתי לקח!

במערכת הבריאות יש המכנים אותי "לוחם". אני לא מתלהב מההגדרה, אבל מאשר שיש מצבים שבהם אני מוצא את עצמי נלחם על דעתי, על האמת שלי, נלחם להשגת המשימות, לוחם לעשייה איכותית, לפיתוח ולהצטיינות, לוחם לבניית ערך אמיתי למערכת הנפלאה הקרויה שיבא, שאני מופקד עליה ומהווה חלק ממנה. לוחם ללא הרף על מערכת בריאות ציבורית איכותית פתוחה לכל.

כשאתה טיפוס של לוחם, אתה נוטל על עצמך לא מעט סיכונים, פציעות שבדרך, ביקורת מכיוונים רבים ולא מעט מתנגדים ואויבים. במלים אחרות: לוחם הינו בהגדרה "לא חכם".

כשהחלטתי להתמקד בקריירה של מנהל ותליתי את כפפות המצנתר, ידעתי שאיני חכם. נחשבתי לקרדיולוג ומצנתר טוב, ועמיתיי הקרדיולוגים שהמשיכו בדרך הקלינית יעידו כי יש להם סיפוק מעבודתם ומהצלת חיים. חייהם שלווים, תרבות הפנאי שלהם מפותחת וכלכלת הבית שלהם טובה משלי. אבל ידעתי היטב למה אני הולך. כבר מגיל צעיר ברפואה נחשבתי חריג לטובה בנושא הניהולי. עמיתיי זיהו בי יכולת מנהיגותית שבלעדיה בוודאי לא הייתי שורד ומביא את 7,000 השיבאים להיות גאים ולהצליח להריץ את המרכז הרפואי הטוב ביותר בישראל, להקים בו מרכז מחקר עצום ומרכז הוראה מעולה לכל המקצועות הרפואיים.

ואת כל זה עשינו בתנאים הבלתי נסבלים של מערכת הבריאות הציבורית בישראל: חוסר משאבים, חוסר הבנת הצרכים מצד מקבלי ההחלטות הלאומיות ותחרות בלתי סבירה עם סיר הבשר של המערכת הפרטית, המכלה בהתמדה את חזון המשך הפיתוח של המערכת הציבורית.

מנהל צריך להיות מנהל. הוא חייב לעמוד על שלו ואין לו את הלוקסוס להיות "נחנח". הוא חייב לקבל החלטות, גם כואבות, גם לא פופולריות, וכשחוטבים עצים - ניתזים שבבים. במערכת כזאת לא קל להצליח. ההצלחה היא פונקציה של חזון, יצירתיות, איכויות רפואיות, נחישות ומשאבים. ההצלחה מביאה בישראל לקנאה ולהרבה חוסר פרגון. הפנמתי!

אין לי שום סיבה להתנצל על חבריי ועל ידידיי הרבים. יש לי גם קשרים עם הקהילה העסקית ואנשי ההון, חלקם חברים וחלקם ידידים. אין לי שום כוונה להיתמם: יחסי הידידות והחברות עוזרים לי מאוד בתפקיד. פילנתרופיה אינה אפשרית בלי קשרים אישיים, בלי להיות חלק ממשפחה המוכנה לתת. בישראל יש מאות ארגונים המושתתים על פילנתרופיה. החברות האישית של העומד בראש הארגון חיונית להצלחה. אני מרגיש חלק מכל משפחה של תורם של שיבא, משתתף בשמחתם ובאבלם שלא נדע, עוזר להם תמיד, מתעניין בהם ושומר עמם על קשר חברתי. כל אירוע חברתי שבו אני יכול להרחיב את קשריי עם התורמים הפוטנציאלים הוא אירוע מבורך. לאירוע יום ההולדת ה-60 שלי הוזמנו חלק מחבריי ומידידיי. במקום מתנות ל"מזדקן", התרמתי אותם לבית החולים ספרא לילדים בשיבא ולחטיבת גולני, שבה משרת בני. כך יכולתי לנצל אירוע חברתי לטובת הציבור.

אני שמח על התרומה הצנועה הזו, וגאה במערך ההיכרויות האדיר של המרכז הרפואי שיבא ובמוניטין המצוין של בית החולים בישראל ובעולם, שמאפשר לנו להשיג מדי שנה תרומות חסרות תקדים במערכת הבריאות בישראל. בזכותן אנו ממשיכים לפתח ולהתפתח, לשרת ולהצטיין, להפתיע ולהוביל, להתקיים ולשרוד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#