משבר גיל ה-40 - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

משבר גיל ה-40

התקף לב או אבן בכליה? חשבתי שזה יקח עוד 30 שנה

5תגובות

האירועים מצטברים, הנסיבות נעשות ברורות, ואני עדיין מתעקש להתעלם מהתמונה המתגבשת. לי זה לא יקרה. לעזאזל, לי זה לא אמור היה לקרות. עשרות שנים השקעתי לטובת העניין, אלפי שעות הושחתו כדי להבטיח עתיד טוב יותר, או לכל הפחות הווה סביר. ועדיין, נשאלת השאלה אם גם אני נפלתי קורבן למשבר גיל ה-40 הארור. איני אדם שנוהה אחר אמונות טפלות. פה ושם יורק למראה פגר של בעל חיים על הכביש, נזהר מעט מחתולים שחורים ודופק על עץ שלוש פעמים, אם כי לא באובססיביות. וכאן זה נגמר. בעוד שאמא שלי היא חסידה גדולה של אסכולת עין הרע, אני הצלחתי ברוב ימי לגרום לה להאמין שהסיפור הזה ידלג דור. מישהו שם עליך עין הרע בעניין הזה, הקנטתי אותה. כך שגם אם קורים דברים רעים, איני מאשים שכנה שמציצה דרך העינית בדלת, עובד לשעבר או מנאחס מקצועי. מה עם עינת, אתם תוהים? כרגע היא זכאית מחמת הספק. חיפשתי במגירות שלה ולא מצאתי בובה שחורה וקירחת, שבגופה נעוצות סיכות. ואולי לא חיפשתי טוב מספיק.

סביר שההתעלמות המוחלטת שלי מיום ההולדת ה-40 לא היתה מקרית. ואף שנדמה לי כי אני לא רדוף כמו העירקית, ייתכן שאיני שונה ממנה בהרבה. מכאן שלפחות משהו בשקט המוחלט לקראת יום ההולדת המכונן היה חלק מניסיון להימנע מעין הרע. אחרי הכל, הגעתי לתאריך הזה במצב שפיר. יתרת זכות בעובר ושב, מכונית שלא נכנסת למוסך, בית שאינו דולף, גוף שמתפקד לא רע ונפש בריאה. בטיפשותי העזתי לחשוב שמכאן ואילך הדברים רק ישתפרו וילכו.

המכה הראשונה נחתה שבוע לאחר יום ההולדת. בשבת, שהיתה אמורה להיות יוצאת מן הכלל, הקצתי מוקדם מפאת מחושים בגב. ניסיתי לעסות אותו והנגיעה הראשונה הולידה צרחה. משהו אינו כשורה. ניסיתי לשכוח מהצרה ולהכין לעלמה ארוחת בוקר, אלא שהכאב התגבר והלך. עכשיו גם הבטן לא כסדרה, ופתאום יש לחץ בחזה. יד שמאל עדיין לא כאבה. דידיתי לחדר העבודה, הדלקתי את המחשב, גלשתי לגוגל והקלדתי את המשפט שיכול לחסל כל אדם בריא: "התקף לב, סימנים". שישה מתוך עשרה. החלטתי לפנות את עצמי לבית חולים.

הנסיעה לאיכילוב נמשכה 10 דקות, אבל נדמתה כנצח. בדרך התקשרתי לעינת, שנשארה עם הילדים, וביקשתי שתדבר אתי. הפה מתייבש לי, אמרתי לה, הכאב מטורף, אני בקושי נושם. "תעצור בצד", התחננה, "ונזמין אמבולנס". "מביך מדי", עניתי, והמשכתי. אני והנימוסים שלי חיפשנו חנייה מסודרת בבית החולים, אלא שהכאב נהפך לבלתי נסבל. זה עניין של שניות, שיכנעתי את עצמי. עצרתי בפתח חדר המיון ואמרתי לשומר, שמצדי הוא יכול להזמין חבלן ולפוצץ את המכונית. הבחור הנחמד הסביר שזה מיותר, וסידר לי חנייה בקרבת מקום. כשפקידת הקבלה שאלה מדוע הגעתי, אמרתי בביישנות מהולה במבט של דביל מתנצל, "אני חושב שיש לי אירוע לבבי".

בכל עסק ביש מסתתר גם מעט מזל, ואצלי זה היה התזמון. רצה הגורל ובשעה שבה הגעתי לחדר המיון עדיין לא החלה מהומת האלוהים שפקדה אותו 90 דקות אחר כך. סדרת בדיקות מהירה שיכנעה את הצוות הרפואי שלא מדובר בהתקף לב. ועדיין, הכאבים היו מטריפים. חדר מיון הוא מקום שבו אנשים מרשים לעצמם להתפרק ומדי פעם גם לפברק, אבל לא אני. גבר לא מייבב כמו תינוק, לא מתלונן כמו ילד ויודע לסבול בשקט. אז טיפסתי על הקירות. בינתיים המשיך הצוות הרפואי באבחון ואחרי שעה ומשהו של כאבי תופת הודיעו לי כי להערכתם מדובר בהתקף של אבן בכליה. מזל טוב, אני בן 40.

ביקשתי משהו נגד כאבים. בלי דמעות, בלי צרחות, אבל עם מבט שאי אפשר לסרב לו. קיבלתי זריקת וולטרן. 20 דקות אחר כך הכאב נהפך לנסבל וראיתי את עצמי ממשיך בחיי. בין לבין הגיעה אחת האחיות להרגיע אותי. "ילדתי שתי בנות", סיפרה לי, "אבל הכאב לא דמה אפילו להתקף של אבן בכליה שהיה לי לפני כשנה". רציתי לשאול אותה היכן בחדר המיון נמצאת העמדה שבה מחלקים לאנשים כדוגמתי צל"שים, אבל שתקתי. חוכמה של בן 40. "אנחנו ממתינים לבדיקת סי.טי", הוסיפה האחות.

אנחנו זה אני. היא, המסכנה, לא חיכתה לדבר, אלא ניסתה לשרוד את הטירוף שפקד את חדר המיון. מאוחר יותר לקח אותי אחד הסניטרים לבדיקה, והואיל בטובו גם להחזיר אותי. למסדרון. כבר לא היה מקום אחר. רבע שעה אחר כך איבדתי גם את המיטה. עינת הודיעה שהיא מחוץ לחדר המיון, יצאתי לקבל את פניה ומישהו חמד את הדבר הנחשק ביותר בבית החולים. זה לא הטריד אותי, כי באותם רגעים הייתי נתון להתקפה של עינת. בשב"כ לא מקיימים תחקירים כאלה. לעומת זאת, בשלב המסקנות היא די דומה להם: נמצא אשם. שלומי, אלא מה.

בתוך שניות מרגע הגעתה, נהפך הגבר בן ה-40, אותו סלע יצוק, שלא צרח, לא דמע ולא נכנע לכאבים בלתי אנושיים, לילד נזוף, שלא לומר אובד. מהר מאוד נשברה עינת מהביורוקרטיה, ניגשה לרופא, התנצלה מקרב לב על כך שבעלה מפגר ושאלה אם הגיעו תוצאות הבדיקה. המשת"פ אמר שכן. עכשיו באמת החלו דקירות בלב. בשיחה ביניהם, שהייתי בה על תקן מאזין בלבד, הוסבר שיש לי אבן בכליה, שהיא תצא בקרוב וצריך לדאוג שארבה בשתייה. למזלי, אותה אחות רחמנייה בדיוק עברה במקום כך שעינת חזרה בה מכוונתה המקורית להוציא בעצמה את האינפוזיה שתקעו לי בווריד כדי שנמהר להסתלק משם.

בחודשיים שעברו מאז, עדיין לא שבתי לעצמי. כולם אומרים שהאבן כבר יצאה, אבל כל הליכה לשירותים מולידה סיוט. בראש, בזמן שאני מטיל את מימי, רצה הסצנה מסיינפלד שבה נפטר קרמר מהאבן בכליה, צורח ושולח הדים ברחבי ניו יורק, גורם לאמן הקרקס שמהלך על חבל ליפול, ושם סוף ליחסים של ג'רי עם המתעמלת הרומנייה. לא מצחיק. פחד אלוהים. הדמיון עובד שעות נוספות, שבהן אני מייחס לעצמי כאבים שונים ומשונים, מחפש ומוצא תסמינים שאינם, ונכון למכה הבאה.

והיא הגיעה, איך לא. הפעם, כמה מביך, הקדמתי את זמני ב-30 שנה לערך. החלקתי באמבטיה. בזכות גילי הצעיר, האגן שרד, אבל הברך הלכה. מתיחה קשה ברצועה הצולבת, אולי קרע. שוב בית חולים, שוב זריקת וולטרן, שוב חשש מהצעד הבא. כי מעבר לפינה כבר מחכים לי השפעת, המיגרנות, חוסר החשק המיני, המחשבות האובדניות ומי יודע מה. ירחם השם. ואולי זאת נקמתו במי שהתעקש לטעון בפני כל מי שפגש כי כלל אינו מבין את מקור סיפורי הבלהה על משבר גיל ה-40. איזה פאתט. אני, כן. זה מה שחסר לי עכשיו, לפתוח חשבון עם בורא עולם.

בצר לי פניתי לעזרתה של אמי, הגברת זהבה ברזל. גוללתי בפניה את הסיפור והיא קבעה נחרצות "זה בראש שלך". איזה ראש, אמרתי לה, כליה, צינור שופכה וברך. "אם כך, זאת השכנה", קבעה. "חמסה, חמסה, חמסה", סיננו יחד ברגע של אחווה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#