מנהלים: למה יש כל כך הרבה מהם? - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מנהלים: למה יש כל כך הרבה מהם?

מי צריך אותם בכלל? ואיך אפשר להבדיל ביניהם?

תגובות

הנה הוא בא: הפרק האחרון בסדרה "מנהלים: למה יש כל כך הרבה מהם? מי צריך אותם בכלל? ואיך אפשר להבדיל ביניהם?" האידיוט המושלם

אין לו הרבה שכל, למנהל שלכם. כלומר, כנראה שיש איזה גרם של חומר אפור בתוך קופסת המוח שלו, אחרת כיצד התמנה לתפקיד ניהולי? ועדיין, אין לו הרבה שכל, למנהל שלכם. לפעמים אתם מרגישים שמכל האנשים סביבכם האידיוט הגדול ביותר הוא דווקא זה שמונה לעמוד בראשה של הקבוצה. תוצאה של צירוף נסיבות מוזר, עקביות ארגונית, לפעמים סתם איוולת מנהלתית. ועדיין, העובדה איתנה ומוחצת - האדם הטיפש ביותר בחדר בכל רגע נתון, הוא גם זה שמנהל את הישיבה.

זה מתסכל, כמובן, לראות אוויל מתקדם במעלה סולם הדרגות, כשכל כך הרבה אנשים ראויים ומוכשרים נותרים מאחור. מעצבן לדעת שהוא משתכר יותר, נהנה מתנאים טובים יותר, שמעמדו רם יותר ושהמלה שלו - גם היא נעדרת כל ראיה לבינה אנושית - היא הקובעת. מה בידיכם לעשות? להתפטר? לדרוש מהנהלת החברה לערוך לו מבחן איי.קיו? זה מיותר. קרוב לוודאי שמנהליו של המנהל יודעים את מה שאתם יודעים, ובדיוק מהמקום הזה הם מינו אותו למפקד: יש לא מעט אנשים שמקיפים את עצמם בגמדים, בכדי שיחושו במחיצתם ענקים.

המצליחן

כל מה שהוא נוגע בו נהפך לזהב. הוא ממש המלך מידאס של המרחב הארגוני שלכם. מנהליו מסתכלים עליו בהערצה השמורה ליורש עצר, הם נוהגים בו כמו היה נסיך יחיד לזוג מלכים מבוגרים וחשוכי ילדים - עד שהפלא הופיע. כבר בתיכון, בגיל 15, היה ברור שהוא נועד לגדולות. לכם, באופן אישי, קשה לזהות את התכונות שהביאו אותו להיות מסומן כך לגדולה, אבל כשאתם שרויים במחיצתו אתם מבינים שהוא מתבלט בעיקר בזכות התכונה הנדירה שמבדילה בין בני תמותה לבין מצליחנים: יש לו תמיד את הגרוש החסר ללירה.

בניגוד אליכם, שלעולם תמצאו את עצמכם זוחלים על הרצפה, הופכים שטיחים וחופרים מתחת לרצפות בטון בתקווה למצוא שם את הגרוש החסר לכם ללירה המטאפורית - המצליחן נולד עם נרתיק מרשרש, מלא בגרושים, ובכל סיטואציה שבה נדרש איזה גרוש הוא שולף את ארנקו ומחלץ משם את המטבע הקטן - המלה הנכונה, הפתרון האלגנטי, הקשר העסקי, המזל, הרוח הגבית של הבעלים, יהיה אשר יהיה הדבר שנדרש להצלחה, למצליחן תמיד יהיה אותו. כך הוא זוכה בנערות, כך הוא זוכה בתפקידים, כך הוא זוכה בכסף, כך הוא זוכה במקום הראשון בכל תור שבו הוא עומד.

נשאלת השאלה, מה קורה להם, למצליחנים, כשהם מצויים בחברת מצליחנים אחרים, מצליחנים גדולים מהם? האם הם נהפכים ללוזרים? שאלה מעניינת, אבל לא באמת חשובה. מה שחשוב הוא שאם תשכילו להסתופף מתחת לכנפיו של המצליחן, אולי גם בכם תדבק קצת מהצלחתו, אולי תוכלו גם אתם לנגוס איזה פירור או שניים מאפקט ההשראה שממנו נהנה כל מי שמשחק בקבוצה של זה שתמיד מנצח.

האביר טוב הלב

שיחק לכם מזלכם: המנהל שלכם הוא אדם טוב לב. לא זו בלבד שנתקלתם בפלא סטטיסטי נדיר מציאות - אדם טוב לב! - אלא שהזכייה גדולה שבעתיים: האיש הזה הוא מנהלכם הישיר. הוא ייטיב עמכם, יתמוך בכם, יעודד, יאמר את המלה הנכונה ברגע הנכון ולעולם יתייצב לצדכם ברגעים שבהם רוע ארגוני ממחלקה אחרת ירים את ראשו. לעתים אתם טועים לחשוב שהוא אביר אור של ממש, מלאך שומר שכל תכליתו להגן עליכם מפני כוחות הרשע והאופל המושלים בעולם, ובמקום העבודה שלכם במיוחד, אבל העניין מורכב יותר מזה. האביר טוב הלב הוא מנהל שמסוכן להתאהב בו. מרגע שזיהיתם אותו כאביר טוב הלב, לא תאמינו כי ביכולתו לעשות גם רע. אבל הוא מסוגל, שאחרת לא היה מנהל.

וממילא, אין מנהל שלא נדרש אחת לזמן לקבל החלטה לא פופולרית - לקצץ, לפטר, לסרב לדרישה בוטה מדי של עובד, להכריע בסכסוך בין שני עובדים. ומרגע שהאביר טוב הלב לא יענה למבוקשכם בחיוך קורן הטוב שלו, הוא ייהפך באבחה אחת לשטן בעיניכם. ככה זה: ככל שהוא ייטיב עמכם יותר, כך ברגע שבו יסטה מדרך זו ויפעל בהתאם לנדרש ממנו כמנהל, ידמה בעיניכם לנמר שהפך את חברבורותיו, למפלצת, לנורא מכל המנהלים הסדיסטים והמתעללים שעברתם תחתיהם.

ככה זה בחיים: את הרוע מקבלים כולם כעובדת חיים; מפגש עם הטוב כמוהו כנס, ומרגע שהנס הזה נלקח מכם - אפילו אם לרגע - כמוהו כגירוש מגן עדן. מרגע שתכירו כי אין גן עדן באמת, כי אם נאות מדבר בלב הגיהינום, תוכלו לעצור, לפוש ולחסות בצלו של העץ הנדיב והמיטיב הזה, עד שהשמש תקרא לכם לחזור אל האש המאכלת של היום-יום שלכם.

וקטנה לסיום

ומהאטמה גנדי אמר: "סלידה מאלימות היא תכונה של הלב, לכן אין טעם לפנות לשכלם של אנשים כשמנסים להניא אותם מפעולה אלימה".

בשבוע שעבר הוזכרו שלושה טיפוסי מנהלים: המתנער מאחריות - שמתנהג כאחרון העובדים, חסר המודעות - שהגיע לעבודה במקרה, וזה שנגמר לו - שמתהלך כמו זומבי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#