מלכודת במשקל 4 ק"ג - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מלכודת במשקל 4 ק"ג

ניסיתי לסתום את הפה על המשקל של אשתי; באמת שניסיתי

11תגובות

בשלב מסוים, זה היה לי ברור, אפתח את הפה. ואז האבסורד יגיע לשיא. כי דווקא אני, שסותם את הפה לא רע בכלל, אצטרך לפתוח אותו ולומר משהו שיעלה לי ביוקר, והכל בגלל מישהי שהתקשתה באחרונה לסגור את הפה. מבחינתי, המצב הזה של השתיקה יכול היה להישאר כך לנצח. לא מדובר חלילה בבעיה כבדת משקל, במשהו שיושב לי על הלב, באיזו מועקה בבטן או במהלך שמחייב לחתוך בבשר החי. אפשר לחשוב מה כבר קרה, בסך הכל חודש וקצת קשים, שבהם העלתה עינת כמה ק"ג. ביג דיל. אבל היא לא הניחה לי. על כל גרם שהיתוסף לה, היא ביקשה לשמוע ממני וידוי. למה אתה שותק? אתה עיוור? אתה לא מרגיש? זה לא מפריע לך? אמרתי לה שהכל בסדר, שהיא יפה ומושכת כתמול שלשום, שאני לא רואה שום שינוי. שיקרתי. ראיתי, ברור שראיתי, אבל אחרי עשר שנות זוגיות אתה יודע שמה שעולה גם יורד, אפילו מהר יותר, ומיותר לסבך את עצמך בדרך ללא מוצא. נניח שהייתי אומר כבר בשלב מוקדם משהו אמפתי כמו "עינתי, למה שלא תחזרי להתאמן, זה חשוב ויעשה לך טוב". מה שהיא היתה שומעת זה כמובן את המשפט הבא: "תקשיבי לי בטטה, ותקשיבי טוב, אם לא תשילי מעליך את עשרות הק"ג שהוספת, אני רואה עצמי חופשי לרעות בשדות זרים". אין טעם.

כבר היינו בסרט הזה כמה פעמים. אכלתי אותה בגדול כשהכחשתי שחל בה שינוי, אכלתי אותה בענק כשאיששתי את אבחנתה המדויקת שעלתה במשקל. אני מכיר כל קימור בגופה, כל עצם, כל זווית. אין סיכוי שלא אבחין בפגם מינימלי שחל באגן המושלם, אין אפשרות שאפספס קימור גדול מדי. פשוט לא אכפת לי. לא מדובר כאן בהזנחה פושעת, אלא בסיטואציות בחיים שבהן יש לך פחות זמן לטיפוח עצמי, העבודה לא מאפשרת ארוחות מסודרות או שסתם נפלת על רצף לא אנושי של ארוחות חג. ואף על פי שבחוץ לא באמת יורד גשם, כלל ידוע הוא שהחורף מביא עמו נטייה קלה להשמנה, שמיד עם בוא האביב והכנת הגוף לחופים תוחלף בהרעבה עצמית.

היה לי גם חשוב להוכיח שאנחנו, הגברים, לא עד כדי כך רדודים כפי שנוהגים לתאר אותנו. בגיל 40 אתה אמור ליצוק תוכן לפתגם "שקר החן, הבל היופי". דברים שהפריעו לי בעבר אינם מטרידים אותי עוד. בטוב וברע, באושר ועוני, בחולי ובבריאות. ברזון או בשמנות. חוץ מזה, עינת הרבה יותר נחמדה אלי באחרונה. פחות כועסת, פחות רוטנת, סובלנית ביחס לשעות העבודה. אולי התוספת החדשה אינה תולדה של זלילת פיצות בשעות לא אחראיות, אלא כמויות עצומות של אכפתיות, טוב לב וקשב שנוספו לה. אתם יודעים מה, אם אני צריך לבחור בין רזה ומרושעת לשמנמונת שמחה וטובת לב, אני לוקח את האפשרות השנייה. כתבתי שמנמונת? אני לא מאמין, איזה דביל.

מתברר בינתיים שכל עניין ההשמנה הוא אובססיה נשית יותר מאשר גברית. אולי עדתית. קחו אותי לדוגמה. אם אני מעלה במשקל, אמא שלי מרוצה עד הגג. אם, לעומת זאת, איבדתי 100 גרם, הגברת זהבה ברזל חוזרת להתנהג כמו אם טרייה בפגייה. היא מתקשרת בתדירות מטרידה, חוקרת אם קרה משהו, טוענת בעיקשות שזה לא מחמיא לי, ואז עוברת לשלב הבא. עכשיו היא נזכרת שהמליצה לי להתחתן עם ספרדייה. בשר מבשרנו. אחת שלפי הסרטים של אמא שלי מבשלת כל יום ארוחה בשרית, מפטמת את בעלה ודואגת למלא את כל צרכיו. אני מנסה להסביר לה שהזמנים השתנו, אבל היא לא אוכלת את זה. מבחינתה, הקריירה המלבלבת של עינת באה על חשבון השומנים של הבן שלה. מעניין מה היה מצב העניינים אם העירקית שלי היתה מצליחה להביא לעולם גם בנות.

במשפחת טל, לעומת זאת, הסיפור שונה בתכלית. כאן האם מוטרדת יותר מהבת מכך שהקטנה (כבר לא) עלתה במשקל. לפעמים, וזה דפוס שפגשתי גם בקרב חברות אשכנזיות קודמות שהיו לי, מערכת היחסים בין האם לבת עשויה להיעכר בגלל כמה ק"ג. האם ממש כועסת על הבת ששמנה. בטח פוחדת להיתקע אתה בבית עוד 20 שנה, או שהאמא הלא מפותחת של החתן הלא מפותח תשכנע אותו להחזיר את המוצר באיחור של עשר שנים. פתאום היא מציעה לה לצאת לריצה משותפת, ארוחת שישי הבאה עלי לרעה היא על טהרת עלים בלבד, ובחודשיים הקרובים אפשר לשכוח מקינוחים.

למרות הכל, שרדתי די יפה עד לשבוע האחרון. עינת טמנה לי מלכודות ועשתה כל מה שהיא יכולה כדי לשחרר את חרצובות לשוני. ביקשה שאביא לה משהו למקלחת כדי שאראה אותה עירומה, ישבה עלי כדי לבחון אם אשחרר צעקה בעקבות הנמק שהתפשט ברגלי, מדדה ג'ינסים וחולצות תוך שהיא צווחת "זה לא עולה עלי". ואני, דממה. מת לומר לה "אם היית יודעת לסגור את הפה כמוני, כל זה לא היה קורה", אבל שותק. חוץ מזה, די ברור שברגע שאפתח את הפה, אני יכול לשכוח מסקס בחודש הקרוב, או לפחות עד שתוכר רשמית כסובלת מתת תזונה. ואז, מתוך מצוקה נוראית, נחשו מי יתחיל לאכול כמו מטורף, או ייכנס לדיכאון ויפסיק לאכול. באילו מלתעות עדיף לי ליפול - של עינת או של אמא שלי?

בסוף נשברתי. באחד הימים היא נראתה ממש גמורה. מדוכאת, מצוברחת, נובחת על כל העולם. כשנכנסה למיטה ניסיתי לנחם אותה. "עינתי", אמרתי לה תוך שאני מקפיד לגעת רק בכתף ולא בחלק אחר שמיד יעורר אצלה תחושת חוסר נעימות, "תפסיקי לעשות מהסיפור הזה דרמה גדולה. את נראית מצוין, אני משוגע עליך וברור לך שתוך זמן קצר תחזרי להיות בדיוק מה שאת רוצה להיות". כל מלה נבחרה בקפידה. אני נשבע שמתן וילנאי מדבר מהר יותר ממני. נגעתי בכתף, במחשבה תחילה. החמאתי, במחשבה תחילה. השתמשתי במלה "את" במחשבה תחילה. הלך לי קלף משוגע והכניסה לארץ המובטחת מעולם לא היתה קרובה יותר (עם כל הכבוד לכתף, כן). ואז זה ברח לי.

במקום לפרוש, לחזור לשתוק ולהתחיל לעבוד, המשכתי עוד קצת. "את סתם ניפחת יתר על המידה עניין פעוט. אז עלית ארבעה ק"ג, אפשר לחשוב". בום, דלתות הגיהינום נפתחו. "ארבעה ק"ג אמא שלך", נבחה תחילה. "אני לא מאמינה, מה, אני עד כדי כך נראית שמנה? ואתה סותם את הפה? טוב, בטח יש לך מישהי מהצד, אז מה אכפת לך? איך ארבעה ק"ג? חתיכת מפגר. וחוץ מזה, הכל כי אתה מזמין אוכל מבחוץ".

היא המשיכה לדבר על הזוגיות שלנו, על העתיד, על פרידה אפשרית ועוד ועוד ועוד. לאט לאט משכתי מבלי שתרגיש את היד מהכתף. אם מחברים את העצבים שלה לתיאבון שפיתחה, זאת כמעט התאבדות להשאיר איבר כל כך חיוני בטווח המלתעות שלה. מזל שלא ניסיתי לנשק אותה. בטח היתה תולשת לי את הלשון, חלק עסיסי במיוחד בתרבויות ובמטבחים מסוימים. ואולי חבל שלא עשתה זאת, די מגיע לי.

בבוקר, כשניסיתי לפייס אותה, סירבה. באמצע היום שלחה לי הודעת SMS: "2,830 גרם! אפס!". האמת, נראה קצת יותר, אבל עדיף למות מאשר לומר לה את זה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#