"האתגר - להיות בין 15 המדינות המובילות בעולם" - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"האתגר - להיות בין 15 המדינות המובילות בעולם"

נאומו של ראש הממשלה בכנס ישראל 2021

2תגובות

"תודה לכם ושלום לכולכם,

קודם כל, לידידי ושותפי שר האוצר יובל שטייניץ, חברי הכנסת שעוסקים בכלכלה: אני רואה כאן שניים מידידי אופיר אקוניס שסיים את התפקיד החשוב של ועדת הכלכלה, שמתם לב שזה נעשתה ועדה מאוד חשובה בכנסת, ידידי כרמל שאמה יכול להעיד על כך. אני מצפה שהם ימשיכו במדיניות החשובה שאנחנו מובילים ואני תכף אגע בה בהמשך. כמובן, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' יוג'ין קנדל, שמרבה לעסוק איתי ולשכנע אותי עד כמה חשוב למסד את התהליך של קביעת אסטרטגיה. אני מברך על האפשרות לדון בזה יחד עמכם, בחירי וראשי המשק בכלכלה הישראלית.

 

מהלך השנים יצא לי לדבר עם רבים מכם ולראות אתכם גם בעשייה וגם במחשבה שמובילה לעשייה, כל אחד בתחומו אבל יחד, מאמץ להזניק את כלכלת ישראל קדימה וזו הרי המטרה שלנו. זהו מטרת הדיונים שאתם מקיימים כאן, דיונים שאני מייחס להם חשיבות גדולה משום שהם קובעים באופן פורמאלי תהליך שלפעמים הוא לא פורמאלי, לעיתים תהליך זה מתבצע מאליו או באופן חלקי, ולעיתים בגלל שאין אליו מספיק מודעות הוא לא מתבצע כלל.

קביעת אסטרטגיה היא דבר הכרחי. אסטרטגיה טובה וביצוע בינוני, תמיד תנצח אסטרטגיה בינונית וביצוע מעולה, תמיד. אבל ללא ספק אסטרטגיה טובה וביצוע טוב מנצחים את הכל. לכן היעד שלנו הוא להציב למדינת ישראל אסטרטגיה כלכלית - לאומית טובה, אפילו מצוינת, ולבצע בדרך הטובה ביותר שאנחנו יכולים את אותו חזון ואת אותה ראייה.

מה המטרה של אסטרטגיה? המטרה היא להשיג יתרון תחרותי, אגב זה נכון בכל דבר, זה נכון לגבי יחידה צבאית, זה נכון לגבי פירמה כלכלית, זה נכון לכל גוף. המטרה היא להשיג יתרון תחרותי, למקסם את היתרון התחרותי. זה דבר שהוא הכרחי תמיד אבל הוא הכרחי הרבה יותר בכלכלה הגלובאלית. הוא הכרחי משום שקודם כל המחיר של כשלון הוא עצום. המדינות, לא פחות מהפירמות, מתחרות אחת עם השנייה על השווקים, על ההון, על היזמים, על הטכנולוגיה ובכלכלה שהופכת יותר ויותר גלובאלית, ויותר ויותר מובילית, ויותר ויותר פתוחה וזמינה, האנשים המוכשרים ביותר יכולים לזוז ממקום למקום. אם אין לך את אותו יתרון תחרותי הם יזוזו למקום אחר. כמה מהמדינות אינן רחוקות מאיתנו גילו את זה ושלמו על כך מחיר יקר מאוד. ככל שהתחרות תהיה יותר חזקה, יותר דינמית, יותר סוחפת, הצורך באסטרטגיה ברורה שממקסמת את יתרון התחרותי ומזמינה את כל גורמי התחרות שמייצרים את הערך המוסף במשק - הצורך הזה הולך וגדל, הולך וגדל.

אנחנו פעלנו ב-20 השנים האחרונות במקטעים. בהתחלה במקטעים של אסטרטגיה, בסוף שנות ה-80, ובמהלך שנות ה-90, המשק נחשף ליבוא, זה היה צעד מאוד חשוב שחייב אותנו להתחרות, זה דבר ראשון. ייבאנו הון אנושי אדיר מבריה"מ לשעבר. זה גם הגדיל את התל"ג וגם הגדיל את התל"ג לנפש כי היו שם יכולות גדולות מאוד, זו הייתה התרומה השנייה. התרומה השלישית הייתה כמובן הקללה שהפכה לברכה, והקללה הזאת היא כמובן הצורך שלנו לקיים צבא טכנולוגי מתקדם מאוד, מה שהיווה את הבסיס של תעשיות ההיי-טק בישראל.

היה מרכיב נוסף, שהיה לי חלק להבאתו והכוונה כמובן לשחרור שווקי המטבע שבלעדיו כמובן, בלי שוק חופשי ומטבע זר, היינו מתקשים לבצע את חלק מהדברים הללו. זה הביא אותנו בסוף העשור, העשור של שנות ה-2000, לנקודה גבוהה יותר אבל עדיין היינו בפערים גדולים מאוד מהמדינות האירופאיות המרכזיות. התל"ג לנפש שלנו היה פחות או יותר שני שלישים מרוב המדינות האירופאיות, כולל המדינות הפחות מתקדמות באירופה, ולא הצלחנו לסגור את הפער. לא סגרנו את הפער אף על פי שיש לנו את מרכיב המרכיב האנושי, הוא כל-כך חזק וכל-כך מוכשר. יש פה כישרון פרוס לרוחב האוכלוסייה ויש פה גם ניצוצות של גאונות. אנחנו נכנסים לעידן של ידע ומדינה שיש בה את כל היסודות, ובכל זאת באותם שנים עדיין היינו בפער של שני שלישים מרוב הכלכלות המערביות. ואז הגענו למשבר.

אני שמתי לב, וודאי גם אתם שמתם לב, אני יודע כי דיברתם איתי, שהסיבה פיגור שלנו לא היתה נעוצה דווקא בעובדה שאנחנו מדינה צעירה. כלומר אתה יכול להגיד למדינות אחרות היה יותר זמן, הם התקדמו, היה להם יותר שנים, עשרות שנים, אפילו מאות שנים, לבנות את כלכלתם ומה אתה מצפה? שאנחנו נסגור את הפער כל-כך מהר? והתשובה היא כן. זה בדיוק מה שאני מצפה, וזה בדיוק מה שציפו במדינות אחרות, בסינגפור או באירלנד או במדינות אחרות. הם לא רק סגרו את הפער, הם יצרו פער. הם צמחו הרבה יותר מהר ואף על פי שהם עברו את ה-10,000 דולר הכנסה לנפש, 20 אלף דולר הכנסה לנפש, 25 אלף דולר הכנסה לנפש, 30 אלף דולר הכנסה לנפש.

הם המשיכו לצמוח בקצב של 4%, 5%, ו-6% לשנה, זה דבר שהוא לא מובן מאליו כשאתה מגיע לרמות הכנסה כאלה, אבל הם עשו את זה. הם עשו את זה כיוון שזה היה פרי אסטרטגיה מסוימת שהזניקה אותם מעלה. אני חשבתי שאנחנו זקוקים לאסטרטגיה ברורה שתזניק אותנו ותתחיל לסגור את הפער הזה, תסגור אותו במהירות. תביא אותנו לצמיחה של 5% לשנה, מה שיסגור את הפער לא מעט או יצמצם אותו במהירות.

עכשיו, כדי לבצע שינוי, כדי לבצע אסטרטגיה שכוללת שינוי, אתה רוצה לשנות כי אם אתה לא רוצה לשנות אתה לא צריך לעשות כלום אתה יכול פשוט ללכת עם אנטנה. כדי לשנות אתה צריך שלושה דברים.

הדבר הראשון, אתה צריך חזון. הדבר השני שאתה צריך זה כוח, כוח פוליטי לבצע את החזון. והדבר השלישי שאתה צריך זה רצון פוליטי, נכונות פוליטית. אלה הדברים שהם הכרחיים גם כאן, גם היום, והם היו הכרחיים בתחילת העשור הקודם. אני אומר, רצוי לבצע את השינוי או השינויים בהסכמה, רצוי, אבל לא תמיד ישנה הסכמה. אנחנו ביצענו שינויים גדולים בעשור האחרון בלי הסכמה. אני מתקן, בתוך האולם הזה רבים מכם הסכמתם וגם תמכתם ואני חושב שכלכלת ישראל חבה לכם חוב גדול מאוד, מאוד גדול, אבל אי אפשר להגיד שהייתה הסכמה רחבה, הייתה התנגדות רחבה. אבל היה משבר. יש שני מצבים שניתן לחולל שינויים גדולים, שינויים אסטרטגיים: אחד, זה בהסכמה רחבה ואחד זה תוך כדי משבר.

כשפקד אותנו המשבר של 2002-2003 אני חשבתי שצריך לנצל את המשבר לא רק כדי להיחלץ מהמשבר, אלא על מנת לחולל שינויים מרחיקי לכת בכלכלה הישראלית שיאפשרו את אותה הזנקה, את אותה צמיחה עקבית של כ-5% בשנה. היה חזון, היה כוח פוליטי, פשוט הייתה קואליציה מאוד נוחה לזה, והיה גם גיבוי של ראש הממשלה דאז אריאל שרון, דבר קריטי וגם היה רצון. רצון של הקברניטים וגם רצון מצד רבים מכם לתמוך, אבל היה משבר והיתה אי הסכמה.

אבל העובדה שהיה חזון והיו שלושת המרכיבים האלה של כיוון ברור, כוח פוליטי מספק ורצון פוליטי, זה אפשר לנו לבצע, לחולל שינויים מרחיקי לכת, שאמנם חייבו קודם כל את הדבר הקשה ביותר בפוליטיקה והוא ריסון ההוצאה או ריסון קצב גידול ההוצאה הממשלתית זה דבר מאוד קשה. קיצוץ ראשוני בעצם בקצבאות, בייחוד השינוי הדרסטי בקצבאות הילדים, היה דבר מאוד קשה, פגע בשכבות רבות באוכלוסיה. זה דבר מאוד מאוד קשה. ביצענו גם רפורמה בפנסיה, רפורמה בשוק ההון, הפחתות מיסים, הפחתת שיעורי המס ועוד לפחות תריסר שינויים חשובים שהגדילו את דרגות החופש בכלכלה. השינוי הזה, המעבר לכלכלת שוק או לכלכלה יותר חופשית, דבר שהיה במוקד ויכוח גדול מאוד, הדבר הזה יצר תנועה של צמיחה חשובה והדבר הזה התחיל לסגור פערים.

אם אתם מסתכלים על מדינות אחרות, חלקם לא עשו את זה, ולכן הם נתקעו בבעיה. הן עכשיו מנסות לעשות את זה, אבל הן נתקעו בבעיה ואני חושב שחלק מהבעיה היא שאלת, השאלה היסודית בכל תפיסה, בכל חזון כזה, זה השאלה של תרבות החלוקה מול הגדלת העוגה. חלוקת העוגה מול הגדלת העוגה. זה ויכוח עתיק יומין, הוא לא פשוט, אני גם לא רוצה להפוך אותו לפשוט, אבל הוא נוגע ליחסי הגומלין בין כלכלה לחברה. אני ממשיל אותו ליחסים בין עץ ופריו. כל הממשלות מסוגלות לקטוף את פירות העץ. הן יכולות לקטוף את פירות עץ הכלכלה ביד נדיבה, זה לא קשה, ולחלקם לציבור במשך תקופה מוגבלת.

אבל בהעדר פעולה נוספת, תוך עונה או שתיים, יפסיק העץ הכלכלי להעניק פירות ולכן הממשלה חייבת להשקות, לעדר, לדשן, את סביבת העץ על מנת שימשיך להצמיח פירות, להמשיך לצמוח, להמשיך להניב פרי. אין אספקה קבועה של פירות בלי עץ צומח. חלוקת הפירות צריכה להיעשות באופן כזה שהנזקקים האמיתיים, ולא המדומים, הם אלה שיזכו בפרי. רגישות חברתית אפשרית רק עם כלכלה חופשית. המדיניות הנכונה משלבת את שתיהן. היא ממזגת אחריות אישית עם ערבות הדדית.

שוב, הדבר הזה מחייב שינוי בתפיסה. חייבים לעודד כל מי שיכול לעבוד לצאת לעבודה. זה לא דבר קל. זה גם דבר שכרוך בתהליך ארוך יחסית. אנחנו יודעים שבמקרה שלנו יש מגזרים שלמים שאנחנו רוצים להביא אותם, במידת האפשר בהסכמה, בתמריצים שונים, להיכנס לשוק העבודה ומתחולל לנגד עינינו, אף על פי שהם נוטים לא לראות את זה ולבטל את זה, מתחולל שינוי.

אתמול הייתי בביקור בנחל החרדי, גוף שהוקם בזמנו כשהייתי ר"מ בקדנציה הראשונה. פגשתי שם צעירים חרדים, לובשי מדים, יחידה חרדית. בהתחלה הם סיפרו לי כשהיו הולכים הביתה, הם היו מורידים את המדים בתחנה המרכזית לפני שהגיעו הביתה, עכשיו הם באים הביתה, המדים תלויים על חבל הכביסה. הם לא רק שלא מתביישים בשירות הצבאי שלהם הם אפילו מתגאים בו. המעניין ביחידה זו, שאחרי שהם משרתים שנתיים בשנה השלישית הם לומדים קורסים במגוון תחומים: בהנדסאות, בטכנאות ועוד. הדבר הזה נכנס ומחלחל. אמרתי להם שהקיום שלנו מותנה כאן ביכולת הקיום שלנו. השלום, מותנה ביכולת שלנו להרים את חרב דוד, אבל כידוע לכולם החרב עולה כסף ולכן לאזרחי המדינה יש מטלה כפולה - להשתתף בנטל ההגנה ובנטל הפרנסה, אבל נטל הפרנסה איננו נטל, זה זכות גדולה. הוא מכבד את המתפרנס, בדרך כלל גם משדרג את הכנסתו, באופן משמעותי.

מתחולל פה שינוי ואנחנו צריכים לעודד את היציאה הזאת, את המגמה הזאת כדי שמי שיכול לעבוד שייצא לעבוד כדי שנוכל לעזור לחולה ולנכה ולקשיש וכדי שנוכל להעניק לכל ילדנו חינוך איכותי. זה השילוב המנצח: אחריות אישית וערבות הדדית. מדיניות כלכלית של כלכלה צומחת, מדיניות חברתית אחראית. אנחנו חייבים להתמיד במדיניות הזאת, להשקות את העץ, לעדור את העץ, לדשן את העץ, להצמיח את הפירות.

איך נצמיח את הפירות? קודם כל אני מצפה לקבל ממך יוג'ין, אחרי שיובל שטייניץ ואנוכי ביקשנו ממך ומחיים שני, ביקשנו מכם לתת לנו מערכת מסודרת, ואגב דינמית, היא משתנית כל הזמן, כל הזמן מתאים את התוכניות, לקבוע את הכיוונים העיקריים למדינת ישראל לעשור הקרוב, בעצם ל-15 השנים הקרובות. שוב, מהדוגמאות שאני יכול לתת לכם ממדינות אחרות, זה לא דבר מבוטל, זה דבר רב ערך ואני אומר גם על בסיס דוגמא אישית שאני חוויתי באופן אישי.

הדבר הזה מאפשר לנו לסגור פערים, אנחנו הגענו למצב שהיום אנחנו נוגעים כבר במדינות האירופאיות המרכזיות. אנחנו, אם אינני טועה, כבר עברנו את יוון, אני חושב שאנחנו דבוקים לספרד, אנחנו לא רחוקים מצרפת, לא רחוקים מבריטניה. לפי האקונומיסט האחרון, אני מדבר בערך ב-PPP, בערך קליעה של התל"ג, תל"ג לנפש אנחנו מאוד מאוד קרובים להם. היינו במרחק כזה וטיפסנו במהירות רבה מאוד. בעצם טיפסנו מ-2004 במהירות גדולה, אנחנו הגענו למשבר, צלחנו אותו גם כתוצאה מה'תן' הזה וגם כתוצאה מצעדים חשובים שנעשו ע"י המדיניות הכלכלית בממשלה הזאת - אימוץ התקציב הדו שנתי הראשון בעולם עכשיו התקציב הדו שנתי השני. בעולם באים ולומדים מאיתנו בנושא זה. וכמובן שביצענו צעדים אחרים - לייצב את הכלכלה. עברנו את זה הרבה יותר טוב, אני יכול להגיד בעצם יותר טוב כמעט מכל כלכלה מערבית אחרת.

ייצרנו למעלה מ-100 אלף, יש אומרים 120 אלף מקומות עבודה. רק לשם ההקבלה, לו ארה"ב היתה מייצרת מקומות עבודה בהיקף דומה, הם היו מייצרים 7-6, נגיד 5 מיליון. בפועל, הם ייצרו מיליון פלוס. ישראל מובילה את מדינות ה-OECD, אגב התקבלנו ל-OECD, בקצב הצמיחה אבל שוב זה לא מבטיח את ההמשך. היינו כאן, סגרנו פער, צלחנו את המשבר אבל שום דבר לא מובטח כי כלכלות אחרות פועלות, מתחרים אחרים פועלים, מתחרים חדשים נכנסים לתמונה.

אז איך אנחנו מייצרים הבנה על המוקדים העיקריים של הפעילות שלנו? כי זה לא קל, כי הכלכלה זו לא דיסציפלינה אינטואיטיבית. היא תמיד עוסקת, תמיד, תמיד מתרכזת, 99% מהשיח הציבורי הכלכלי מתרכז בשאלת החלוקה, חלוקת העוגה ולא בהגדלת העוגה. אבל היכולת לחלק את העוגה בצורה שוויונית, טובה יותר, צודקת יותר, גדולה יותר, תלויה בהגדלת העוגה, שזה כמעט ולא מקובל בשיח הציבורי.

אז איך אנחנו עושים את זה? אני חושב שאנחנו לא יכולים לנוח על זרי הדפנה, ואני חושב שאנחנו נכנסים לעידן עוד יותר תחרותי. קצה השינויים, קצב התחרות, המהירות שבה הון זז, המהירות שבה יזמים זזים, היכולת של כל האנשים הכי מוכשרים, שחלקם נמצאים פה בתוך האולם הזה, יכולים פשוט לקום וללכת. איך אנחנו שומרים את היתרון שלנו? איך אנחנו מבטיחים את המשך הצמיחה שהוא כך כך חיוני להבטיח את אופי המדינה שאנחנו רוצים לראות כאן? אני אגיד יותר מזה, איך אנחנו מבטיחים את המשך הצמיחה, דבר לא מובן מאליו, של 4%, 5% אפילו 6%, כי בלי זה לא נוכל לממן את הצרכים שלנו: צרכי החברה וצרכי החינוך וצרכי הבריאות ומעל הכל צרכי הביטחון שיגדלו, והם גדלים כל הזמן. אגב, גם בשלום הם יגדלו, בכל מצב הם יגדלו בגלל הטכנולוגיה החדשה שמאיימת עלינו, בגלל השכונה שבה אנחנו חיים.

משה רבנו בחר טוב, אין לי טענות, אבל יש מחיר לבחירה. אנחנו פה, אנחנו נישאר פה, אבל כדי להישאר פה - מדינה מתפתחת, מפותחת ובוטחת - אנחנו צריכים כלכלה צומחת. שלום יהיה רק למדינה חזקה, שלום לא עושים בחלשים. חלק מהחוזק שלנו זה היכולת לפתח את אותה צמיחה כלכלית שאגב השלום יכול לתרום לה, אבל לא להבטיח אותה.

היה לנו שלום עם מדינה אחת, שלום יוצא מן הכלל: שיתוף של מנהיגים, פגישות רבות, שיתוף פעולה ביטחוני, סחר גדול מאוד. למדינה הזאת קראו איראן, עדיין קוראים לה איראן, זה התנדף בן לילה. היה לנו שלום נפלא עם מדינה אחרת, היה את כל הדברים שתיארתי פלוס שיתוף פעולה צבאי, פלוס תמרונים צבאיים, פלוס 400 אלף ישראלים, כמה מכם לא הייתם בטורקיה? זו המדינה השנייה. אני מקווה שהיחסים שלנו עם טורקיה יחזרו להיות טובים כפי שהיו, זה בוודאי לא הבחירה שלנו.

מה שאני אומר הוא שהשגת השלום לא מבטיח את קיומו. לא, לא, מה שמבטיח את קיומו יותר מכל דבר אחר זה היכולת שלנו להגן על השלום, והיכולת שלנו גם לפתח יחסים של כדאיות עם האוכלוסייה והמשטרים שמסביבנו ע"י פיתוח כלכלי ופיתוחים אחרים. לכן בכל קנה מידה של האסטרטגיה הלאומית שלנו אנחנו צריכים לפתח כלכלה חזקה. אני חושב שעל כך יש הסכמה לא רחבה, אני חושב שיש הסכמה מלאה, פה ביניכם, כולל בעלי דעות שונות, כי בזה יש דעה אחת.

אני מאמין שיש חמישה תחומים שאנחנו יכולים לקדם אותם בעשור הקרוב שהם יכולים לתת לנו את הצמיחה הזאת. הנושא הראשון הזכרתי וזה השתתפות. אולי אני אגיד לפני זה את הדבר הטריוויאלי שהוא הכרחי. הוא טריוויאלי והוא כל כך לא טריוויאלי. קודם כל, מוכרחים לשמור על הקופה. אנחנו קבענו כלל פיסקאלי חדש, איך אמרתי, עם פרפרים בבטן, אבל הוא שומר עלינו. אנחנו לא נעשה דברים שחלק מהמדינות שהזכרתי שם מאוד הצליחו, מאוד הצליחו. הם התחילו להוציא, הם התחילו לבזבז, ללוות ללא בקרה. אין, זה לא קיים, אי אפשר שלא לשמור על הקופה. כמו שמשפחה לא יכולה לא לשמור על הקופה, אתה לא שומר על הקופה, אתה תגיע לפשיטת רגל מהר מאוד. אז הדבר הזה הוא טריוויאלי אבל הוא הכרחי ואם אתה לא שומר על המסגרת הפיסקאלית, כל מה שאני אגיד עכשיו לא שווה כלום.

מה הדברים הספציפיים שאנחנו יכולים לעשות בנוסף לכללים החשובים הללו? לדעתי, יש חמישה תחומים. חלק מהם נובעים מהתקלות שיש אצלנו. כל תקלה וכל מחסום איננו מחסום, בעיני זו הזדמנות. אם אנחנו צמחנו ב-5% בשנה בעשור האחרון מאז 2004, פחות או יותר זולת המשבר כ-5%, אם צמחנו ללא השתתפות בעבודה, בשוק העבודה של חלק מהאוכלוסייה שלנו, פירוש הדבר שיש פה פוטנציאל צמיחה אדיר. ואם נתמיד במדיניות הזאת שמתמרצת, משתפת, מעודדת את הכניסה, אנחנו מקבלים תוספת צמיחה ברורה, זה הדבר הראשון, הגדלת ההשתתפות בשוק העבודה.

הדבר השני, המחסום השני שיש כאן במדינה והוא מחסום ענק. אני תמיד אומר, תנסו לבנות פה משהו, כלומר כל מה שאנחנו עושים פה כל הצמיחה שלנו הייתה בעצם ללא שוק הבנייה, בוודאי ללא פיתוח הנגב והגליל, קשה מאוד להגיע למקומות האלה. עוד יותר קשה לקבל היתר תכנון שם והיתר בנייה שם. הצמיחה שלנו של 5% נעדרה בעצם מנוע עצום שקיים כמעט, בהרבה מדינות הוא קיים, אנחנו בתחתית הטבלה העולמית של המדינות המפותחות, בקושי לפרוס צירי תנועה, בקושי לקבל פיסת קרקע, בקושי לבנות עליה. אנחנו פחות או יותר המדינה המפותחת הכי לא מפותחת, זה בלשון המעטה. שוב, זו הזדמנות, הזדמנות אדירה משום שמנוע הבנייה הוא מנוע עצום.

אני תמיד אומר, תסתכלו על קיר. יש שם לפחות שבע תעשיות מרכזיות ואחר כך זה משתרשר ולא כולם יכולים להיות היי-טק. לכן מה שאנחנו עושים עכשיו זה שילוב של שני דברים: אחד פריסת צירים, צירי תחבורה, צפונה ודרומה וגם במרכז, כבישים רכבות. ובמקביל אנחנו בעיצומה של מאמץ שאינו נגמר לבצע רפורמה בוועדות התכנון והבנייה בכנסת. מוכרחים לעשות את זה וכמובן להקל על היתרי הבנייה. זה יהיה מאמץ. אנחנו לא נוותר על זה. גם שקיפות בוודאי. יש צורך באיזון, הנה אתם שמעתם את האיזון: רוצים פיקוח מצד אחד, אבל רוצים מהירות מצד שני ויש פה איזון. בוודאי שמה שיש היום לא מאוזן, זה ברור, כי אחרת לא היינו מגרדים את תחתית הטבלה העולמית, ואנחנו שם. ובכן הדבר השני זה הרפורמה בתשתיות או יותר נכון בבנייה ופריסת התשתיות.

הדבר השלישי, זה החיבור של חלק מהתשתיות הללו באופן כזה שיהיה ניצול של היתרון הגיאוגרפי שלנו. אנחנו נמצאים בצומת עולמית, צומת היסטורית, צומת גיאו-פוליטית, אנחנו לא מקבלים שום רווח מזה. אנחנו רוצים לקבל את זה בשתי דרכים: דרך אחת היא חיבור פיסי, פשוט חיבור פיסי, של קו רכבת שאנחנו מתכננים עכשיו במרץ. יש הרבה מאוד מתעניינים בזה. אני מתכוון לקו בין ים סוף לים התיכון, קו הרכבת בין אילת לאשדוד וגם תל אבי. הדבר הזה יביא לא רק לפיתוח הנגב, פיתוח הערבה בצורה יוצאת מן הכלל, זה גם ייתן חיבור פיסי לסחורות במקרים מסוימים שבהם יש עודף או פקק בתעלת סואץ. אני יכול להגיד לכם שמצרים בחכמה רבה בונה, יש לה קו רכבת מקביל למקרים האלה, אין שום סיבה שאנחנו לא נבנה קו מקביל ואנחנו בונים את זה. שר התחבורה עכשיו מקדם את התכנון בתנופה רבה ויש התעניינות גדולה מאוד בעולם.

במקביל, אנחנו בונים עכשיו את רכבת העמק, אותה רכבת העמק ויהיה שם קו תיירותי, זה בסדר אבל זה לא העיקר. אנחנו נחבר את חיפה לגשרי הירדן, לשיח' חוסיין. הדבר הזה מאפשר חיבור למזרח, אני לא אפרט כאן, אתם יכולים להבין. הדבר הזה מאפשר שינוע של סחורות מזרחה ומערבה, ומערבה מזרחה. הדברים האלה יהיו. אנחנו פורסים, אנחנו יוצאים ממדינת חדרה גדרה, פורסים אותה לגליל ולנגב ואנחנו גם רוצים לפתוח, גם בצירי התחבורה וגם בשילוב של מדינות אחרות כאן סביבנו, ביחסי שלום ויחסי שלום כלכלי לא פחות מיחסי שלום מדיני. כי ברגע שכולם מתחילים להרוויח השלום מתחזק. בוודאי שהדברים האחרים יורדים.

המרכיב הרביעי הוא ההיי-טק, זה ברור. זה יתרון יחסי מובהק שלנו, אנחנו מקדמים אותו ונמשיך לקדם אותו כולל במרכזי המצוינות שאנחנו מפתחים. השבת מוחות, אני לא אוהב את הביטוי הזה, אפשר לחשוב שאנחנו מחזירים רק את המוח בלי החלקים האחרים, אבל ישראלים חוזרים מהאוניברסיטאות הטובות ביותר בעולם, חוזרים היום למדינת ישראל ואנחנו מסבסדים את השיבה הזאת כי אני חושב שהיא נותנת לנו פוטנציאל גדול.

הדבר האחרון זה שלושה דברים: חינוך, חינוך וחינוך. עכשיו אתה יכול להגיד חינוך, אבל אם אתה לא שם את הכסף, אז אמרת. אנחנו השקענו וקבענו תוואי, של 7 מיליארד שקל ב-5 שנים הקרובות להשכלה הגבוהה. למעשה במשך שנים רבות, לא הייתה הקצאה כזאת. אני חושב שזה אחד השינויים המבורכים ששר החינוך ועמנואל טרכטנברג הובילו. אני חושב שזה שינוי חשוב מאוד וגם ההסכם עם המורים עכשיו, להתחיל לתגמל על מצוינות, אני חושב שזה דבר מאוד מאוד חשוב, הביצוע של הסכמה למימוש של 'אופק חדש'. אני חושב שזה דבר מאוד חשוב. אלה שינויים שדיברו עליהם והמשיכו לדבר עליהם, אנחנו מיישמים אותם משום שאנחנו מאמינים בדבר הזה וזה הדבר החשוב שאני רוצה להעביר.

אני חושב שההצלחה הגדולה ביותר של אסטרטגיה כלכלית היא שהיא מאומצת על ידי ממשלות מתחלפות. אנשים מתחילים להבין את היתרון, בדרך כלל אם אתה עושה כבר רפורמה, אתה עושה ליברליזציה של מטבע, זה לא חוזר בחזרה, כי האנשים יודעים כבר את היתרון העצום שהם מקבלים בחייהם, בפרנסתם, בנוחיות חייהם לאחר הרפורמה. בדרך כלל, אם אתה מבצע רפורמה היא כבר נמצאת שם, אבל יש חשיבות באימוץ הקו הכללי וההצלחה הגדולה ביותר זה שזה לא נחלה של ר"מ אחד או שר אוצר אחד או ממשלה אחת, אלא שהדבר הזה מקבל רציפות וזה מה שקרה במדינות שהצליחו ביישום אסטרטגיה.

לכן המטרה שלנו היא לאמץ אסטרטגיה שנהנית מתמיכה רחבה ורבת שנים, ולכן אני כך כך מחשיב את התהליך הזה שבעצם אנחנו, חלק ממנו הכנס הזה שלכם כאן הוא חלק מהתהליך הזה שאנחנו עושים בתוך הממשלה ואתם עושים מחוץ לממשלה, ואנחנו בעצם משלבים כוחות במטרה להגיע בהידברות, הפעם בהידברות, לקביעת יעדים. אני בטוח שאני אשמע גם דעות אחרות או דעות נוספות או קווים אחרים. אני לא באתי לתת כאן איזה מונופול ואמירה סופית לגבי הנושא הזה, אלא התווית כיוונים והפריה הדדית.

למה זה חשוב? כי אנחנו לא במשבר. במשבר אתה יכול לנצל את המשבר ולנוע במהירות, אבל האתגר הכי גדול שלך זה כשאתה לא במשבר וכולם חושבים שהכל בסדר ולא מבינים שאתה מוכרח כל הזמן להתאים את עצמך לעולם משתנה כי אם לא תעשה את זה אתה תגיע למשבר. לכן ההידברות מטרתה להביא לאסטרטגיה כלכלית מוסכמת, בעצם אסטרטגיה לאומית מוסכמת, כשאין משבר. זה מבחן בעיני לא פחות חשוב, ובמידה מסוימת אפילו יותר קשה, אבל אני לא חושב שמישהו מכם נרתע מזה, אחרת לא הייתם מקיימים את הדיון הזה.

אין סיבה להיות מורתעים מזה כי אנחנו עם שהצליח לבסס חזון ולהוציא אותו לפועל בצורה שאין עם אחר שעשה כמונו. אם אתם רוצים מישהו שהיה לו חזון, להבין מה החשיבות של חזון, קחו את הרצל. היה לו חזון. הוא ידע שיהיה גז? אני לא הייתי מציע לבנות את החזון שלנו, לא על מן מן השמיים ולא על גז מן המים, לא הייתי מציע.

אמר סטיב פורבס, הוא היה פה בארץ והוא אמר "ישראל התברכה על ידי אלוהים שהיא אחת המדינות הבודדות במזרח התיכון שאין לה משאבי אנרגיה" מה לעשות? הברכה הזאת עומדת כנראה להסתיים. עכשיו אנחנו צריכים להפוך את הברכה החדשה, אנחנו צריכים להבטיח שהיא לא תהיה קללה. אני חושב, קודם כל אני לא חושב שזה בהיקפים כל כך גדולים אלא אם כן יהיו הפתעות כפי שחושבים, זה בוודאי לא יכול להיות תחליף ליצירה וליזמות ולכל הפעולה הכלכלית. יש אפילו שם, אתם מכירים את השם ההולנדי למחלה הזאת, אנחנו צריכים להיזהר מזה. אם כי שוב, המצבורים לא עד כדי כך גדולים.

אני חושב שהדברים שאמר הנגיד שלנו סטן פישר בעניין הזה הם נכונים. אני יודע ששר האוצר שותף לי במחשבה הזאת: שמה שנצטרך לעשות עם פירות התקבולים זה להקים קרן לאומית להבטיח את עתידה של ישראל, קרן שתתמקד בחינוך ובביטחון, שני היסודות החשובים ביותר בעיני, להבטחת עתידנו. ועדיין, אנחנו עומדים בפני אתגרים מאוד מורכבים, אבל אני מלא ביטחון ביכולת שלנו להשיג את היעד. במקרה זה אני הגדרתי יעד. אני אמרתי, ואני חושב שזה אפשרי, לא בעשור הזה, בעשור הבא בין 2010-2020, במחצית הראשונה של העשור הבא אנחנו יכולים להיות בין 15 המדינות המובילות בתל"ג לנפש.

אנחנו נכנסים לכלכלת ידע, אם אנחנו נחנך את הילדים שלנו, נקיים פה כלכלה דינמית וחופשית, נעשה מה שצריך בתשתיות, כולל תשתיות של פס רחב שאנחנו עושים, פשוט אוטוסטרדת המידע, אני חושב שהדבר הזה הוא בהישג ידנו כפי שחשבתי שנוכל לסגור את הפער מול מדינות מרכזיות באירופה. אני חושב שאנחנו יכולים להדביק את הפער הנותר. אני לא אומר, לא מול לוקסמבורג, אני מדבר על המדינות המרכזיות המובילות בעולם. אנחנו יכולים לצמצם את הפער ובעצם להדביק אותו אם נפתח את אותו חזון ונדבוק בו. אמרתי שהרצל יכול לעשות את זה, היה לו את החזון, הוא גייס תמיכה לזה, עשה את זה בהסכמה, אם כי ההסכמה לא באה לו בקלות, והיה לו משהו נוסף בשפע - היה לו משאב בלתי נדלה של רצון.

אז אני אומר לכם, היעד הזה שהצבתי פה הוא בכלל לא אגדה, יש לנו רצון ואם נפעל יחד אנחנו נשיג אותו, בזה אין לי שום ספק. תצטרכו להזמין אותי לכאן בעוד 15 שנה, אני אשמח לראות אתכם כאן. תודה רבה לכם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#