כשהנורא מכל כמעט קורה - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כשהנורא מכל כמעט קורה

איבוד שליטה על הכביש הרטוב הסתיים בתובנה חשובה

2תגובות

רביעי, 00:35, אמצע הלילה, סוף היום, בתחנת האוטובוס במחלף אולגה. "תגיד למשטרה מדרום לצפון", אמר האיש שאילץ אותי לאכול קרואסון והתעקש לכנות אותו לחם. "קח, תאכל לחם". הטעם המתוק והסמיך של השוקולד, הפריכות הרכה של הבצק. האורות המהבהבים. גשום מסביב וקר, בטח עשר מעלות צלזיוס. "טמפרטורה", הנה מלה שעשוי הייתי לשכוח בשעה כזו של דוחק רגשי, של סערה, ובכל זאת, אני זוכר אותה, יודע כיצד לאיית אותה. אני כותב כדי לזכור, כותב כדי לא למות, כותב כדי לשחזר במדויק, בזמן אמת, את הרגע הזה, מרחק שעה ו-20 דקות מהרגע ההוא - הרגע שבו כמעט מתי. כותב כדי לוודא שלא איבדתי את כושר הכתיבה, שלא חמק ממני באותו חיפזון של חבטה, כוחי הגדול ביותר. עכשיו, כשברור שעצמותיי תקינות, אני כותב כדי לבדוק שמוחי, שצלילותי, שהיכולת לחבר מלים לקבוצות שיצטרפו למשמעות, שכל זה לא נזל ממני בזמן החבטה.

תאונת דרכים, ב-23:20 לערך, על כביש החוף. הכביש היה חלק, המהירות היתה גבוהה, והשליטה על המכונית אבדה. הרגע הזה, שבו השליטה יוצאת מידיך, והמכונית הצייתנית, המכונה המתוחכמת-מטומטמת הזאת שאתה נוהג להכפיף לרצונך בלחיצת דוושה, בוגדת בך, הוא רגע מאכזב. רגע שנמשך שנייה או שתיים או שלוש או אפילו פחות, וחייך לא חולפים בו לנגד עינייך, ואתה לא חושב בו על כלום, אולי רק מחשבה אחת, בעצם - "אז זהו, ככה זה נראה? ככה מרגישים כשמעורבים בתאונת דרכים?" - ותחושה אחת מרה מצטרפת למחשבה: אכזבה, על הברית שהופרה בינך לבין המכונה המטומטמת. זאת שהיתה לך בית שני על גלגלים והנה היא ככה, עושה לך בלי לדפוק חשבון, בלי כל הכנה מוקדמת.

אז ככה זה נראה כשמתים? איזו הפתעה. איזו אכזבה. כשזה קורה, אתה מצפה מעצמך לנהוג בהתאם להוראות התסריט: לחשוב על ילדיך, על אשתך, על הוריך, להריץ מולך פריימים בולטים מילדותך, לראות את אלוהים, להסתנוור באורו של הנצנוץ הקטן שמקדם את האור הגדול ועוד דברים ששכחת לשנן בעל פה, מכיוון שלא באמת התכוננת לטקס הזה. אבל שום דבר לא מצליח לדחוק את הגבירה הדומיננטית של הרגע מקדמת הבמה: האכזבה, תחושת הרמייה, הסכין שתקעה בגבך המאזדה3.

אתה מצפה מעצמך לאיזה גילוי של פאתוס מבועת, לאיזו התעלות מלודרמטית - טלטול של פחד קמאי, עתיק יותר מהמוות עצמו. אתה רוצה לשוב ולהרגיש משורר לרגע, כמו אז, בילדותך, כשלכל פעולה שביצעת התלוותה משמעות עמוקה ותחושה עזה של התגלות. אבל גם אם אתה מסויט מהשקלול השכלתני שעשית של אפשרות התוצאה הסופית של ההתרחשות שבעיצומה אתה מצוי, אתה מופתע מקור הרוח היחסי שבו אתה חווה את הרגע, מהיעדרה של האימה - אף שברור לך שזו אולי שניית חייך האחרונה.

מיטלטל מצד שמאל של הכביש לימין ונהדף אל מעקה הבטיחות; ואז חבטה, והיהדפות אל מעקה הביטחון מצד שמאל, וחבטה קשה נוספת, והנה, אפילה, חשכה, לא נותר דבר בעולם, מסך יורד על העיניים - ואולי זה בכלל מכסה המנוע שהתרומם והאפיל על אורות הפנסים? ואולי אני מת. ואולי אני חי. ואולי כל זה אינו מתרחש, אלא התקיים בזמן עבר, בחייו של מישהו אחר. הנה, אתה מתנתק לרגע מגופך, מתודעתך, ואולי אני מת. אז ככה זה כשמתים? איזו עדינות יש באלימות הגסה הזאת, איזו שלווה קרה מקננת בתוך התופת הסואנת של המתכות הנשברות, המתעקמות, של הגומי החרוך, המייבב.

שקט בעולם. אני חי. אולי אתה פצוע קשה. אולי במהלך המהומה, המהלומה והמהלומה הנוספת, נחבל גופך - אולי אני משותק בכל חלקי גופי. אולי שיניי שבורות, אצבעותיי מרוסקות. מוכרח שיקרה משהו לגוף, שהרי המכונית נחבלה כל כך קשה. חייב שהאירוע הזה יסתיים עם תוצאות כלשהן. לא יכול להיות שאני חי. גופי שלם. כלי רכב עוצר לידי, מנתרים מתוכו שני אנשים צעירים. אחד חובש כיפה - בטח אות מאלוהים. אני כותב את המלים האלה ב-1:34, בתחנת האוטובוס, ממתין לגרר שיגיע ולכלי הרכב החלופי, למכונה בוגדנית אחרת. מקליד את המלים האלה במקלדת המיניאטורית של הטלפון הסלולרי שלי. נוקיה E72. חרא של מכשיר. מכונה בוגדנית נוספת. מתקלקלת כל הזמן, נתקעת. מצריכה הדלקה וכיבוי והדלקה מחדש בכל פעם שמשהו משתבש. אולי אני מת?

בעזרת השם?

אני כותב כדי להעביר את הזמן עד לבואו של רכב השירות. איתמר ("תודה שהמתנת. אני מודה לך שפנית למוקד 'שלמה סיקסט'"), הבטיח שההמתנה לא תעלה על ארבע שעות. הוא בחור נחמד. בטח כבר השיב על טלפונים כמו שלי 100 אלף פעם. אדיב וענייני. עובד בלהעביר את הזמן עד לסוף המשמרת. אולי בכלל הוא מת. אולי בכלל אני חי. כותב בגשם, יושב על ספסל הבטון בתחנת האוטובוס, עטוף באפודה הזרחנית הצהובה, מכוסה בכובע של הקפוצ'ון, וכותב משפטי שאלה שאינם מסתיימים בסימני שאלה ב-1:40 לפנות מוות.

מיכל כתבה לי הודעה שזה בסדר להרגיש עצוב. שעצב הוא חלק מתהליך ההתמודדות עם העניין. הילדים ישנים כבר מזמן. אף על פי שאני משתוקק לכך מאוד, לא אבכה כאן בגשם, בתחנת האוטובוס. יש גבול לקומות הקיטש שאדם מסוגל לרדת אליהן במעלית הנרקיסיסטית, גם ברגעים סמוכים למוות.

לפתע נזכרתי שחלף כל הזמן הזה ושכחתי להודות לאלוהים שאני בחיים. שכחתי להודות לו על הנס. אני מניח שעומדת בפני האפשרות להתחכם ולגרוס שאלוהים הוא דווקא האשם בכך שבמקום להיות בביתי, מתחת לשמיכה, בזרועות מיכל, אני קבור בתחנת האוטובוס מול תחנת הדלק של מחלף אולגה כשהמכונית שלי מוטלת בצד הדרך כמו אחרי קרב עם דחפור מסומם. אני מציץ עכשיו במכונית מהצד ומדמה שהשתתפנו, היא ואני, בסרט "רובוטריקים". ששנינו התקמטנו במפגש עם כוחות גדולים מאתנו: מעקי בטיחות, איתני מזג האוויר, כוחות הכבידה ונסיבות הגורל. יכול להיות שאני באמת בחיים? עושה רושם שכן. עובדה: אני לא מצליח לסתום את הפה לרגע. נאחז במקלדת הסלולרית הזעירה כדי לחזור לעצמי. "לכתוב כדי לחיות". אה, אז לזה הם מתכוונים.

היהודי חובש הכיפה מכניס את ראשו לתוך המכונית ושואל "אתה בסדר?", בדאגה אמיתית. הוא צפה בכל העניין ממכוניתו הנוסעת, כמו בסרט. גם לו היו החלטות לקבל ברגע שהכל התרחש, מראות לעכל, נתונים רגשיים לעדכן במחשבון החיים שלו. הוא מגלם עכשיו את תפקיד האזרח המודאג. השומרוני הטוב. הישראלי היפה. האינסטינקט הראשוני שלו הוא לעצור את מכוניתו בצד, לרוץ אלי ולבדוק אם אני מת. חברו אומר לי "צא, צא מהאוטו". הם אוסרים עלי להתחייב למחשבות בסדר הטבעי שלהן.

"איך קוראים לך?", שואל היהודי עם הכיפה. הוא צעיר ממני, ובקולו יש ניגון אבהי מודאג. השני מרים את כף ידו ובוחן אותי, "כמה זה?" אני אומר "חמש", והוא אומר לחברו ולאשה צעירה שיוצאת מהמכונית, "הוא בהלם". "אתה רוצה שאצלצל לאשתך?", הוא שואל. אני מבקש לצלצל אליה בעצמי, כדי שלא תדאג. "היתה תאונת דרכים, אבל אני בסדר. לא נפגעתי. אני בסדר. לא נפגעתי". חוזר על הדגשים פעמיים, כדי למוסס את חומות החרדה שבוודאי מתגבהות מעליה מרגע שהמלה הראשונה יצאה מפי, מרגע שהופר הסדר הטבעי של הדברים.

שלושה ימים קודם לכן הפרתי את הסדר הטבעי בחייה של אשתו של א', שעובד אתי. הוא איחר לעבודה ואני צלצלתי לביתו, מעשה תם, לשאול אם הכל בסדר. אם יצא מביתו לעבודה. "בוודאי שיצא, מזמן", אמרה אשתו ואז צנח קולה בדאגה ואתו לבי. מה עוללתי? לאחר שהגיע למשרד הפצרתי בו למהר ולצלצל אליה, כדי שלא תדאג, כדי שלא תתייסר במחשבות הקרות של "אולי הוא עכשיו שוכב בצד הכביש" וגו'.

והנה אני, בצד הכביש, מישהו פותח את מכסה המטען של המכונית שלי ומוציא משם משולש אזהרה. זהו אדם שלישי, שוטר במדים. "מה קרה?" זו הפעם החמישית שאני נשאל במהלך דקה אחת את אותה השאלה. כל פעם אני פותח את התשובה במלים, "שום דבר. לא קרה שום דבר. לא יודע מה קרה", משלב בין הרצון להתכנס לתוך עצמי, להיעזב לנפשי, לבין ההכרה כי אני שרוי בעלפון בעודי ערני. "קח, תאכל", אומר לי חובש הכיפה, ומושיט לי קרואסון מרובע מתוך שקית נייר. "לחם. תאכל לחם". למה לחם? למה צריך לאכול לחם? אני שואל את עצמי ומוצא את עצמי ממלא את פי בנתח בצק מדופן בשוקולד. אני מזהה את הטעמים. Check נוסף עבר. אני "בסדר".

שיירת מכוניות מתחילה להתייצב מאחורי ההתגודדות סביב המכונית המרוטשת שלי. פקק תנועה בכביש החוף, ב-23:30. "צלצל למשטרה", אומר השוטר. "צלצל לגרר", אומר היהודי השני. מיכל מצלצלת שוב. "מה קורה?" אני בסדר. "אתה בטוח?" אני בסדר. שנייה, אני צריך לטפל פה בכל מיני דברים. "אני אחזור אליך, מאמי. אחזור אליך כשהכל ייגמר". אנשים מציצים החוצה מתוך כלי הרכב החולפים. הראשונים בסקרנות ובדאגה - הם הריחו את ריח הדם שעמד באוויר, המאוחרים יותר בכעס כבוש ובתסכול. אחד מהם מזהה אותי. "איפה המצלמה?", הוא שואל, בחיוך. אולי הוא מקנטר אותי, מה אני יודע.

לפני ארבעה חודשים אשתי היתה מעורבת בתאונת דרכים סמוך לבית. משאית התנגשה בה והעיפה אותה. "הכל בסדר, הייתי בתאונת דרכים, אבל הכל בסדר". יצאתי אליה עם המצלמה. באותה תקופה הייתי שרוי בתהליך של תיעוד החיים שלי במצלמה. כשיצאתי מהאוטו עם המצלמה ראיתי את האכזבה על פניה. אם מישהו היה מצלם אותי ברגעים האלה, יכול להיות שהייתי שובר לו את המצלמה. יכול להיות שהייתי משתתף במשחק. כך או כך, הייתי בוודאי סבור שזה דבר מאוד לא רגיש מצדו.

"אני בסדר. באמת"

גל המחלצים הראשון עוזב אותי. השוטר מפנה את מקומו לניידת משטרה אחרת שהגיעה. משום מקום מגיח גם אמבולנס. "הכל בסדר?", שואל נהג האמבולנס. הכל בסדר, נו, הכל בסדר. אני מוכן להתאשפז לחודש בבית מרגוע לפגועי נפש כדי להוכיח שהכל בסדר. ככה זה נראה כשהכל בסדר, ככה זה מרגיש. הכל בסדר, פשוט בסדר. די עם הבסדר הזה. שום דבר לא בסדר. מה צריך להיות הסדר של הדברים? מה אומר התקנון?

השוטר מבקש ממני להתניע את המכונית. רק כשאני נכנס לתוכה אני מזהה את מהומת האלוהים שהתפתחה שם. משקפי שמש, דיסקים, קופסת משקפי הראייה שלי, הטלפון הסלולרי, כולם מוטלים בחוסר סדר. "צריך לפנות את האוטו. אתה חוסם את התנועה", דוחק בי השוטר. בסדר, בסדר. הכל יהיה בסדר. אני משגיח שכריות ההצלה נפתחו בצדי הדלת שליד מושב הנהג. לא זכור לי שהן נפתחו. הן תלויות שם עכשיו, משתפלות ממסגרת החלון כמו פרוכת. האוטו מתניע, אבל ההגה לא מסתובב. פח לוחץ על הגלגלים.

איזה ריח עומד באוויר. משהו שרוף, אולי גומי, אולי פלסטיק, אולי חומר כימי שהמכונית שלי מפרישה, כמו מוגלה מתוך פצע שמתנקז החוצה. "אני אגרור אותך", אומר השוטר. מגיע כלי רכב לבן, ג'יפ, קושר כבל גרירה לקדמת הרכב שלי ומתחיל לגרור. מאחור עומדת שיירת המכוניות. מאחור עולות צפירות של נהגים כועסים. יהיה בסדר, אנשים. יהיה בסדר. "אתה תהיה בסדר?", שואל השוטר. "שי? אתה מקשיב?". בטח, בטח. אני אהיה בסדר. מתיישב על ספסל הבטון. מדבר עם מיכל. מתאמץ מאוד שלא לבכות (שומר את הבכי לזרועותיה) ומתיישב לכתוב את המלים האלה. יש לי בין שעתיים לארבע שעות, לפי איתמר. מוטב שאעשן סיגריה ואכתוב בגשם. יכול להיות שאני חי.

היד מתחילה לכאוב לי. שעתיים וחצי לאחר התאונה ומתחיל לכאוב לי פרק היד. כאב עמום, אבל מתגבר. אני מפשיל את השרוול ומזהה נפיחות גדולה, מבהילה ממש. "בונגילה", היינו קוראים לבליטה כזאת כשהיינו ילדים. צמחה לי בונגילה כחולה על היד. סופגנייה פחוסה בעלת נוקשות פנימית. איפה הסתתרת, נוכלת קטנה? איפה הסתתרת כל הערב? אני כותב את המלים האלה בזמן אמת מפני שראשי מתחיל להסתחרר עלי מהכאב וממראה פרק ידי הנפוח. יכול להיות ששברתי את היד. במבט ראשון, זה בהחלט נראה כך. אבל אם שברתי את היד, איך אני מסוגל להקליד באצבעות קפואות ללא כל קושי?

עכשיו אני מדמיין את העתיד, את שובי הביתה, למיכל. קודם אתן לה לבדוק את היד. היא באמת התנפחה באופן מדאיג מאוד. איפה אמא שלי? היא הייתה אחות במחלקת תאונות בסניף זמנהוף של קופת חולים, בתל אביב, היא היתה מעיפה מבט אחד ביד ויודעת אם מדובר בחבורה, בנקע או בשבר. אני מפשיל את השרוול כדי לבדוק אם היד התעוותה, ממשש אותה באצבעות ידי השמאלית כדי לחוש אולי בליטה של עצם.

לפני שבע שנים שברתי את הקרסול. רגע השבירה לא היה נורא כמו שפחדתי שיהיה, כמו שאתה מדמיין שכאב של עצם שבורה צפוי להיות. זה נגמר בניתוח, בגבס ובשלושה חודשים בבית. נועה היתה אז בת שלושה שבועות. אני נשארתי לישון בקומה התחתונה על הספה ומיכל, אייל ונועה התינוקת התגוררו למעלה. היו לה, לאשתי, שלושה ילדים לטפל בהם. כולנו בחיים היום. כמה שאלוהים הוא גדול. באמת.

אני חושב שאני בטראומה. הקור צורב מתחת לבגדי הערב הדקים שלי. ב-2:00 עוצרת ניידת משטרה. השוטר שעזר לי לגרור את האוטו קורא לי: "שייקה, שייקה, איך אתה, שייקה?". אני שמח לקראתו. אני מפשיל את שרוולי, מראה להם את היד. הם שוטרים, בטח ראו ידיים שבורות במסגרת מילוי תפקידם. "תסתכלו מה קרה לי ליד", אני אומר להם. "זה נראה לכם שבר?" אני שואל. החבר שלי אומר, "וואי, שייקה, זה נראה לא טוב". שותפו אומר, "זה לא נראה לי שבר". אני נושם לרווחה. אני מקבל את דבריהם כמו היו אבחנה של ד"ר מארק רוסנובסקי, רופא נבחרת ישראל בכדורגל. "אבל לך תבדוק את זה. קפוץ פה ל'הלל יפה', תגיד לאשתך שהגרר לא הגיע עדיין, תשים גבס על היד ותחזור אליה עם הפתעה". אני לא מבין את ההומור הזה. הוא מכניס אותי לחרדה.

לכתוב זה כמו לנשום

רביעי, 17:06. אייל אצל איתי. נועה ומיכל יצאו לדגום את השלוליות. שלולית אחת כזאת טילטלה אותי אתמול מצד לצד. אני אחרי ביטול הפגישות והעבודה, לפני השיחה עם אבא - שאותה אני דוחה ככל האפשר. אני לא אוהב להדאיג אותו, גם לא רטרואקטיבית. יכול להיות שמוטב שיקרא על כך בעיתון ולא ישמע ממני.

אני חושב שחלק גדול מהבהלה שלי מפני אי סדר היא תולדה של הפחד שהפגין תמיד כשמשהו השתבש, כשמשהו לא התנהל לפי התכנון. אנחנו הגולדנים מומחים בלדאוג בדיעבד. הטלפון של אחרי הכמעט הוא הטלפון המסובך ביותר: להסביר לאבא או לאמא איך כמעט קרה משהו נורא, ולבסוף נמנע. אני חושב שזה קשור לעניין שתמיד חיינו בצלו של השטן שמציץ מעבר לכתף. מעבר למעקי הבטיחות. השטן שמתחבא בתוך השלוליות.

אני כותב את המילים האלה במקלדת של הנט-בוק שלי. מדובר בשיפור ניכר לעומת חוויית הכתיבה של אתמול בלילה. אף על פי שבהחלט מדובר ברגע שאוכל להותיר עם עצמי כעדות אישית לעובדה שנולדתי לכתוב. לא לכתוב טוב, לא לכתוב חשוב, לא לכתוב כדי שאחרים יקראו. לכתוב כדי לכתוב. אפילו לא לכתוב כדי לחיות. לכתוב כמו לנשום. כמו שנכנסים לאוטו ונוסעים ממקום למקום, משום שמוכרחים להתקדם, אחרת אתה מת - כך כותבים, כדי להזכיר לדם את תפקידו העיקרי: לזרום בעורקים.

כשנכנסתי הביתה בערב אמרתי למיכל, "לא רציתי למות לבד". וידעתי שיעברו מים רבים עד שמשהו ישוב לנהוג כשורה בעולמי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#