אל תנסו קרבות חתולים בבית - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אל תנסו קרבות חתולים בבית

החתולים בבית הצליחו לפצל את המשפחה לשתי מחנות

5תגובות

בזמן שאי שם בסביון התנהל מסע הלוויה, נותרתי בבית וחשבתי לעצמי. על המנוחה, על המלווים ובעיקר על מה שקורה אצלי בסלון. הבטתי בשתיים שאירחו לי לחברה, ליטפתי אותן ואמרתי "אתן לא אשמות, זה אנחנו". וכדרכם של מספידים, הוספתי שאנחנו לא ראויים להן, והבטחתי שמהיום ואילך ייראו הדברים אחרת. אם לא בשבילי ובשביל הילדים, אז לפחות לזכרה של הצדקת שזה עתה מורדת למשכן קבע בדרכה לעולם שכולו טוב. יותר משבני משפחת ברזל אינם מסתדרים בינם לבין עצמם, הם אינם חיים בשלום עם חיות המחמד שבביתם. אם בית המקדש חרב בשל שנאת חינם, כאן הבית קורס בעטיה של אהבת יתר ליצורים פרוותיים. איתרע מזלן של שתי החתולות והן הגיעו לבית תחרותי במיוחד. כך יוצא שכל ליקוק של אחת מהן, כל התכרבלות, כל גרגור, מיוחסים מיד למקבל ונספרים על ידי מי שקופחו כמעשה בגידה של ההולכות על ארבע. עלמה כועסת כשעמרי מועדף, הוא זועם כשהמיטה של אחותו משמשת להן ללינת הלילה, ועינת מתלבטת בזמן האחרון את מי היא שונאת יותר: אותי או את החתולה שלי.

והנה המושג שמקפל בתוכו את כל הסיפור: "החתולה שלך!". לעולם לא ייאמר עם חיוך, לעולם לא תעמוד מאחוריו כוונה טובה. קו ברור מחבר, לפחות מבחינת עינת, ביני לבין החתולה שלי. הוא מאחד, איך לא, רק את התכונות השליליות שהצליחה אשתי למצוא בי ובחתולה. ובלי עין הרע, לא חסרות.

תהליך ההאנשה שעוברת החתולה שלי דמוני במיוחד. לפעמים אני מביט בה וחושב לעצמי שהיא, כלומר אני, לא עד כדי כך רעה. אפשר, בלי מאמץ יתר, לאתר בה איזו תכונה או שתיים חיוביות. היא עושה את הצרכים במקום, מצויה לרוב בקו הבריאות, אינטליגנטית, חרוצה, נאמנה. אני מודה שיכול להיות שבשלב כלשהו חלק מהתכונות האלה מיוחסות לי, אבל המנטרה של עינת עלי ועל החתולה שלי חדרה כל כך עמוק עד שלא פעם כותב שורות אלה מתבלבל. דבר אחד בטוח - אני בפירוש עושה את הצרכים במקום.

אני, אם להודות באמת, מעולם לא הייתי בקטע של חתולים. בשכונות שבהן גדלתי, חתולים היו עניין נשי מדי. זכרים צעירים, וגם בוגרים, לא הודו מעולם שיש להם חתול בבית. עניין של יצר הישרדות בריא. כלבים היו הבחירה המועדפת והנכונה מבחינה חברתית. רצוי גדולים, פראיים, כאלה שמיומנים בציד חתולים. מנעד השמות היה מצומצם ויש בו כדי להעיד על צרות אופקים מרתיעה: רוקי, רינגו, רמבו וסטאר. לפחות בתקופת הילדות שלי בשכונת ג'סי כהן בחולון, זה מה שהופיע בראש הרשימה. דוברמנים, רועה גרמני, פיטבול ושאר מפלצות שלטו בכיפה. "מיאו חתולה" היה משפט שאפשר היה לומר רק אם רצית להרשים את החבר'ה בשליטה הפנומנלית שלך בסרטי זאב רווח.

עשור ומשהו אחר כך ביקשה אחת מחברותיי לחבר אותי לצד הנשי שלי. במהלך ניסיון לשרוד את המשבר האחרון בזוגיות שלנו, הגעתי לביתה החדש באחד המושבים בשרון. ניסיתי להתכרבל, ללטף, אולי גם ללקק, ומשום מקום הגיחה לפתע מפלצת שלג. "תכיר", אמרה לי, "זאת החתולה החדשה שלנו". הרמתי ידיים. הקשר היה אבוד, ומול המאהבת החדשה שלה לא היה לי שום סיכוי. אמרתי, מדושן עונג מהחידוד הלשוני שלי, "תראי, אני בקושי מסתדר עם פוסי אחד, אז שניים, או שתיים, זה יותר מדי עבורי". נזרקתי. ובצדק.

שנה אחר כך פרצה עינת לחיי בסערה. וכאן היה ברור מיד בהתחלה - הנערה ובני משפחתה משוגעים על חתולים. יש להם אחת בבית (אנג'י), יש אחת שזכרה לעולם לא יישכח ויש עוד עשרה בחצר. בנוסף למבחן צבע גוון העור שהעבירה אותי החבורה הלבנה, הייתי צריך גם לגלות עניין באלילה שלהם. שיחקתי את המשחק, כי היתה לי מטרה. רציתי לגרום לעינת לעבור לגור אתי. הצליח לי. אלא שהמעבר היה קשה לעינת ואני שברתי את הראש איך להקל עליה.

באחד הימים, בהפסקה בין הרצאה אחת לאחרת, נמצא הפתרון. ישבנו באחד מחדרי המרצים, אני ושתי מרצות נוספות, כשלפתע הוציאה אחת מהן מהסל חתלתולה קטנטנה. הנוכלת הצעירה עשתה דרכה לעברי, ואני, בניסיון להראות למין הנשי שכבר איני אותו מסוקס אטום, מיהרתי להרים אותה, ללטף ולהחמיא. נוצר קליק, איני יכול להכחיש. שידכו בינינו ואני חזרתי הביתה עם גורה, שבמהלך נסיעה של רבע שעה קיבלה, מעשה שטן, את השם זינה. בבית ניסיתי לקשור לצווארה סרט סגול, כדי שתהא זו מנחת האהבה שלי לעינת, אבל מהר מאוד התברר שזינה לא בקטע. כמה דקות אחר כך נהפך הסרט לחוסם עורקים, לאחר שהציפורניים שלה חרצו תלמים בכף ידי. סלחתי לה. אז, ולעולם.

אולי מפני שתמיד העדיפה אותי על כל אחד אחר - עינת, אחר כך עמרי ולימים עלמה. אני הפייבוריט של זינה, וכולם יודעים זאת. והיא שלי. לא משנה מה תעולל, איזה אגרטל תשמיד, איזה ילד תשרוט, איזה נקניק תחמוד מהמקרר, אני תמיד שם כדי ללמד עליה סנגוריה. ואולי על עצמי. עם זאת, סלידתה משאר בני הבית גרמה לכך שהיה צריך למלא את החסך. כך הגיעה טופי.

לפני שנה הצטרפה השחורה משחור הזאת לביתנו, ומיד נהפכה בעיני שלושת האחרים לתיקון. בין אם זה נכון ובין אם לאו, טופי מוצגת על ידי שלושת הרשעים כהיפוך הגמור של זינה. חביבה, נעימה, חנפנית, מתכרבלת, לקקנית, או כמו שעינת אומרת - פשוט חתולה ולא מוטציה. יש בזה לא מעט, אני מודה, ועם הזמן למדתי לאהוב גם אותה. בהתחלה שמרתי אמונים לזינה ודחיתי מעלי את טופי, אבל נשברתי בהמשך. אם כי אני עדיין מקפיד לא לבצע כלפיה שום מפגן חיבה אל מול עיניה של זינה. עניין של בריאות בלבד. זה מה שחסר לי, שהפסיכופתית עוד תבקש נקמה.

אלא שגם חתולה נוספת לא הצליחה להשכין שלום בבית. וכך, אף על פי שבכל מקום אחר על פני כדור הארץ מצטיינים בעלי חיים באיחוד בני הבית, אצלנו מתרחש ההפך הגמור. שני המחנות מעולם לא היו ברורים ונציים יותר. בפינה הימנית, במשקל 76 ק"ג ועם מפלצת במשקל 7 ק"ג, שלומי וזינה המנקבת; בפינה השמאלית, במשקל (עזבו, גם ככה הטור הקודם עלה לי ביוקר), ועם עמרי, עלמה וכדור שחור במשקל 3 ק"ג: עינת וטופי הסכרינית. הגונג מצלצל כל הזמן, והקרב אינסופי.

כשחזרו בני משפחת טל מההלוויה של אנג'י התברר כי גם היא, לצערה, לא הצטיינה בהשכנת שלום בין הבריות. עינת ואחיה התקוטטו, כפי שעשו גם בימים שבהם היתה על ערש דווי, מי אשם במותה, מי סעד אותה יותר, מי היה צריך לכתוב את ההספד ומי היה אמור לשאת אותו מעל הקבר הרענן. אלוהים, חשבתי לעצמי, איזה מזל שהמנוחה לא השאירה אחריה ממון רב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#