חזון לישראל ללא תנאים מוקדמים - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

חזון לישראל ללא תנאים מוקדמים

המבחן של ראש הממשלה: ביצוע והשגת קואליציה רחבה

תגובות

>> ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הנחה השבוע את מנכ"ל משרד האוצר חיים שני ואת יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה יוג'ין קנדל להכין תוכנית אסטרטגית למדינת ישראל ל-15 השנים הקרובות. נתניהו הכריז על כך בכנס ישראל 2021, שננעל אתמול בירושלים.

צריך מידה של נאיביות כד לחשוב שאפשר לתכנן משהו ארוך טווח במדינת כיבוי השריפות. הרי תכונת היצוא הישראלית המוכרת ביותר היא כושר אלתור - היפוכו המוחלט של תכנון ארוך טווח. האם ניתן לעשות כזה סוויץ' בראש במדינה שבה הכל דחוף, הכל בוער, הכל אוטוטו מתפרק?

אין ספק שמסקרן לראות אילו חזון ותכנון ארוך טווח ייצרו קנדל ושני. היתרון הגדול בכך שהמשימה הוטלה עליהם הוא שלא מדובר בפוליטיקאים, אלא באנשי מקצוע - כלכלן מצד אחד, ומנהל עם קבלות מצד שני. זה עלול להתברר כחיסרון ברגע שנגיע לשלב האיך, אבל כאן ראש הממשלה יצטרך להוכיח שיש לו חזון, רצון וכוח לפעול.

אם יש משהו שקל להשתכנע בו אחרי יומיים של דיונים בכנס ישראל 2021 עם אלפי משתתפים מתחומי הממשל, המגזר העסקי, האקדמיה, המגזר השלישי, השלטון המקומי והתקשורת, הרי זו נחיצותו של חזון. רבים שותפים לדעה שישראל היא מדינה בעלת פוטנציאל, כישרונות, ידע ויכולות אדירות שמתבזבזים לעתים על אלתור, כיבוי שריפות ופתרונות נקודתיים ויצירתיים, ללא תהליך מסודר ומובנה לקידום סוגיות מרכזיות בכלכלה ובחברה.

יש לכך סיבות רבות, והנטייה היא להאשים את שיטת הממשל. שר התמ"ת, בנימין בן-אליעזר, אמר אתמול כי אי אפשר להוביל תכנון אסטרטגי ארוך טווח בישראל בלא שינוי שיטת הממשל. בשיטה הקיימת, אומר פואד, יש מפלגות סקטוריאליות שכל אחת מהן דואגת לקהל היעד שלה ומושכת את קבלת ההחלטות למקטעים צרים ולצרכים מוגבלים, ולאף מפלגה אין יכולת למשול ולהוביל תהליכים מעמיקים של שינוי ופיתוח הכלכלה והחברה.

זהו טיעון שלא ניתן להתעלם ממנו, אבל הוא בדיוק מסוג הטיעונים שתוקעים את הכלכלה והחברה בישראל. זה מזכיר במידה רבה את מה שנאמר כאן במשך שנים על הקשר בין הכלכלה לתהליך השלום. אין ויכוח שהשגת שלום בין ישראל לשכנותיה יכולה להיות מתורגמת בקלות ל-2% צמיחה בשנה ואולי אף יותר. שלום יכול להוות מנוף אדיר להתפתחות כלכלית ולפתרון בעיות שנדחקות כיום לשוליים מפאת סדר היום הביטחוני-מדיני.

עם זאת, ההיסטוריה והמציאות מעידות אחרת. לפני עשר שנים התמודדה ישראל עם אחד המשברים הכלכליים החמורים בתולדותיה. האינתיפאדה השנייה ומשבר ההיי-טק העולמי הכניסו את המדינה למשבר ולמיתון ממושך, שבאו לידי ביטוי בגידול חד בשיעור האבטלה, בהפסדי אשראי אדירים של מערכת הבנקאות עד כדי חשש לקריסת בנק גדול, בריסוק של תעשיית המלונאות ובקריסה של חברות גדולות. באותה תקופה נאלצו חברות ישראליות רבות לקיים פגישות עם עמיתים מחו"ל בקפריסין, משום שאלה חששו להגיע לישראל מוכת הטרור.

כתוצאה מהמשבר הכלכלי הזה הוביל שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, שורה של רפורמות וקיצוצים שהצליחו לאושש את הכלכלה. למעשה, את פירות המהלכים הללו אנחנו קוצרים עד היום. האינתיפאדה אמנם הסתיימה, אבל מאז לא חלה התקדמות אפילו במטר אחד בתהליך השלום, ועד היום הוא מצוי במבוי סתום. והכלכלה? היא התאוששה וצמחה - לא במלוא הפוטנציאל של המשק, אבל מספיק כדי לעמוד במשבר הכלכלי של 2008.

גם כיום היעדרו של תהליך שלום מהווה איום של עתידה הביטחוני והכלכלי של ישראל. הוא גורם להוצאות ביטחון אדירות ומשאיר את הסוגיות הביטחוניות בליבת העיסוק של ראש הממשלה. עם זאת, המשבר של תחילת העשור הוא הוכחה לכך שמדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לטפל רק בנושא אחד, או לחכות שסוגיה כבדת משקל תיפתר, כתנאי לפתרון בעיות אחרות.

כך גם עם שינוי שיטת הממשל. אין ספק ששיטת ממשל אחרת, שמבוססת על משילות גדולה יותר של הממשלה וראש הממשלה ועל מינון נמוך יותר של סחטנות וחשיבה סקטוריאליות, יכולה לקדם מאוד את התכנון ארוך הטווח בישראל; אבל אם נמתין עד לשינוי שיטת הממשל, זו תהיה החמצה אדירה של הפוטנציאל הכלכלי של ישראל. יש עשרות נושאים קריטיים לשיפור איכות החיים כאן שאינם מחייבים את שינוי שיטת הממשל, אלא רק רצון, חזון ויכולת לפעול. ייתכן שנושאים כאלה ייתקלו בהתנגדויות של מפלגה או סקטור מסוימים, אבל במבחן הציבורי החשוב ביותר הן יתקבלו באהדה ובתמיכה גדולה.

מחכים לשינוי

בכנס ישראל 2021 אפשר היה לחוש באנרגיה אדירה של אנשים מכל המגזרים ותחומי הפעילות שהפגינו צמא של ממש לתהליכי עומק ארוכי טווח בכלכלה ובחברה הישראליות. אם התמהיל האנושי שפגשנו שם משקף את הציבוריות הישראלית, הרי שמובטחת לראש הממשלה תמיכה ציבורית רחבה, אם יציג חזון מלהיב ואותנטי.

ייתכן שהצבת חזון ויעדים כאלה יעלו לנתניהו בנפילת ממשלתו, אבל מוטב שהיא תיפול על רקע הצבת אלטרנטיבה אמיתית לשיפור איכות החיים בישראל מאשר על רקע של אי עשייה או כניעה לסחטנות תורנית ולאינטרס פוליטי צר. כפי שהדברים נראים כעת, ממשלת נתניהו עושה לא מעט בתחומים שונים, אבל עדיין הולכת לישון בכל לילה כשהרבה מאוד משימות ויעדים קריטיים לחיי החברה והכלכלה כאן אינם מטופלים. חוסר טיפול והזנחה של תחומים חשובים כמו החינוך, שוק העבודה, עבודת הממשל, שיפור כושר התחרותיות של ישראל ושילובם של המגזרים החרדי והערבי הם מפתח להידרדרות מהירה במצבה של ישראל לעומת המדינות המפותחות. הם גם פתח לבריחה של אנשים איכותיים, שעלולים להתייאש מהמצב כאן ולממש את כישרונם במקומות אחרים.

בשלב שבו אנחנו נמצאים, החשש הוא שהיעדר חזון אסטרטגי מלהיב למדינת ישראל, שרבים יכולים להתלכד סביבו, עלול להגביר את הגישה הבדלנית של המפלגות השונות בממשלת נתניהו ולהחליש עוד יותר את יכולתו לפעול. רואים זאת היטב בגישה שמפגינים שר החוץ אביגדור ליברמן וחייליו בממשלה, רואים זאת במדיניות הבדלנית רבת השנים של ש"ס, ורואים זאת ביוזמות נקודתיות של שרים ממפלגת העבודה. אפילו בתוך הליכוד, ובין משרדיהם של שני השותפים הפוליטיים נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ, רואים לא מעט איבה ואי הסכמה על אופן הטיפול בסוגיות כלכליות.

שני וקנדל יצליחו לייצר מסמך רציני לתכנון ארוך טווח, כי כל הידע והרעיונות קיימים בשפע - אבל המבחן היחיד שלהם יהיה בכך שנתניהו יתחבר למסמך הזה ויבין שזהו מפתח חשוב בבניית העתיד הכלכלי והחברתי של ישראל, ואולי גם מפתח לבחירה מחודשת בו בבחירות הבאות - שנראה שייערכו לפני מועדן הרשמי.

נ.ב.

מהיום שבו מינה נתניהו את שטייניץ לשר האוצר והכריז על עצמו כשר על לענייני כלכלה, מתנהלת ביניהם מערכת יחסים מעניינת. שטייניץ ומשרדו מייצרים רעיונות שונים, וברגע שהם זוכים להתנגדות פוליטית קשה - ראש הממשלה עושה לשר שלו אוברולינג ומחליט הפוך ממנו.

כך היה עם המע"מ על הפירות והירקות, כך היה בסכסוכים עם הפרקליטים והשלטון המקומי ובמקרים נוספים. כעת עומדת מערכת היחסים הזאת למבחן בסוגיית הגז, שבה שטייניץ מוביל קו קשוח להגדלת חלק המדינה בהכנסות מאוצרות טבע, וזוכה בתמיכתו המלאה של נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, ולתמיכה נחרצת קצת פחות של נתניהו.

אנשיו של נתניהו טוענים כי הדבר האחרון שראש הממשלה רוצה הוא לעקוף את שר האוצר שלו ולקבל החלטות בניגוד לדעתו. עם זאת, הם טוענים ששר האוצר אינו יודע לגמור משברים בעצמו כשהם עוד קטנים, וכך יוצא שבסופו של דבר הם צוברים תאוצה ומגיעים להכרעתו של ראש הממשלה. זהו אתגר שמעמיד נתניהו בפני שר האוצר שלו: אם אתה לא רוצה שאחליט מעל ראשך - תתחיל לטפל בעצמך בבעיות כשהן עדיין קטנות. אם לא תעשה כך - המלה האחרונה היא שלי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#