ישי דוידי: צריך לקבוע אבני דרך ליישום תוכנית לטווח ארוך - כדי שלציבור תהיה בקרה - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ישי דוידי: צריך לקבוע אבני דרך ליישום תוכנית לטווח ארוך - כדי שלציבור תהיה בקרה

"צריך לתת פרס מיוחד לשני אנשים שחושבים לטווח רחוק: אלי הורביץ ואבי נאור" ■ "מה שקרה עד היום במדינת ישראל זה שמי שקיבל את הקרדיט היה רק אחד; וכל אחד אמר לעצמו - אם אני לא גומר תוכנית בשנתיים וחצי אז לא כדאי לי

תגובות

"בכל בניית תוכנית אסטרטגית לטווח ארוך, יש לקבוע אבני דרך ליישום תוכנית לטווח ארוך - כדי שלציבור תהיה בקרה - מה נעשה ומה לא נעשה", כך אמר ישי דוידי יו"ר קרן פימי. דוידי התראיין באולפן ThMarekr בכנס ישראל 2021 של TheMarker ונערך בבנייני האומה בירושלים.

אתה בעל מומחיות בתחום של תכנון אסטרטגי. ספר מהניסיון שלך איך בסקטור הפרטי לוקחים חברה ומקנים למנהליה חשיבה לטווח ארוך ואטרטגיה לטווח ארוך

שלב ראשון בבחברה עסקית הוא קביעת התוכנית האסטרטגית. בשלב זה יש להיעזר באנשים מתוך החברה, אך גם באנשים חיצוניים ולקבוע באמת תוכנית לטווח ארוך. כאשר אני אומר תוכנית ארוכה זאת אומר להסתכל 5 ו-10 שנים קדימה, למרות שיש גם תוכנית טקטית לשנתיים או 3 שנים. מה שחשוב בתוכנית הוא לא התוכנית עצמה, אלא איך מיישמים אותה: פרמטרים, אנשים שיישמו אותה, ולבדוק מדי שנה או רבעון את אופן יישומה. שלא יהיה מצב שקבענו תוכנית והיא נמצאת באיזשהי מגירה אבל לא עושים איתה כלום.

video platform video management video solutions video player

 

מה עושים אם עובדים מסוימים מתנגדים לתוכנית ועושים בעיות?

האמת שלא נתקלנו במצב קיצוני של עובדים שלא משתפים פעולה. העובדים בדרך כלל מאוד רוצים בהצלחת החברה כי זה מקום העבודה שלהם. בדרך כלל שאלה יותר רלוונטית היא המנהלים. אם המנהלים יובילו במנהיגות - העובדים ילכו איתם. הבעיה עם מנהלים היא שצריך לבדוק איך הם משתלבים, מה האיטנרס האישי, מה יוצא להם מזה. אני חושב שצריך לשלב בתוכנית האסטרטגית גם תשובה לשאלה איך מנהלים מתוגמלים מיישומה. הדבר יקשור את המנהלים להצלחה ולכשלונות.

 

איך מעבירים את זה לסקטור ציבורי ומערכות גדולות - שם כל הזמן רואים ועדות, תוכניות, המלצות, וחלק גדול מהתוכניות לא יוצא לפועל.

אתם התחלתם פה תהליך מאוד מיוחד ולדעתי מאוד מרשים, שאומר "נתחיל לחשוב לטווח רחוק" - לא לקדנציה של שנה וחצי או 3 שנים, ונראה אם יודעים להוביל תהליכים לאורך זמן. אז ראשית צריך הנהגה בעלת חשיבה לטווח רחוק וקביעת חשיבה לטווח אסטרטגי. שנית לא צריך ללמוד מעצמנו, ואחר כך להגיד טעינו, צריך לראות איך מדינות אחרות עשו נכון.

כשקובעים תוכניות ארוכות טווח, שמתמקדות בנקודות בהן אנחנו חלשים, יש לקבוע פרמטרים, אבני דרך, לאורך התהליך. לדוגמה, שר התחבורה קבע תוכנית בתחומו, נניח רכבת קלה. החליטו לפני עשרים ומשהו שנה, וכל הזמן זה מסתובב בין ראש עיר לשר ולא קורה בעצם. אבל אם תיקבע תוכנית ויכריז עליה שר אחד ויקבל עליה קרדיט, ואחר כך עוד כמה שנים שר אחר יקבל קרדיט על עשייה, ואחר כך עוד שר יקבל קרדיט בעוד 6 שנים על ביצוע או סוף ביצוע. הציבור צריך לדעת שביום קביעת תוכנית יהיו אבני דרך שגם הבאים יבחנו עליה. ייבחנו עליה ויקבלו עליה קרדיט. אני חושב שהעברת המקל תהיה יותר טובה. אותם אנשים שיקבעו את התוכנית צריכים לקבוע את אותן אבני דרך כדי שיהיה לציבור יכולת לבדוק האם התוכנית עומדת.

מה שקרה עד היום במדינת ישראל זה שמי שקיבל את הקרדיט היה רק אחד. וכל אחד אמר לעצמו - אם אני לא גומר תוכנית בשנתיים וחצי אז לא כדאי לי. אבל אם הציבור שלך ראה את זה, החלטת להקים רכבת קלה, לעשות רפורמה בחינוך, התחלת את התהליך, קבעת תוכנית, זה כבר הישג. השר הבא, עוד שנתיים וחצי, יקבל קרדיט על מה שעשה. ואז עוד 5 שנים. תהליך שמדיד ע"י הציבור.

בעיניים של איש עסקים, אתה חי בעולם די נינוח של הנהלות ותל אביב, איפה אתה רואה בעיות עקרוניות של מדינת ישראל בכלכלה וחברה

 

מה שמעניין ומאוד מובהק ורואים אותו ביום הדיונים הראשון של הכנס, זה שרוב הבעיות ידועות, הן פחות או יותר כתובות בצורה מאוד ברורה על הקיר. דבר ראשון הוא שהחינוך שלנו בשנים האחרונות מתדרדר. התוצאות של המבחנים לא טובות. הפער בנינו לבין מדינות אחרות הולך ומשתנה לרעתנו. דבר שני, אחוז מועסקים מכלל אוכלוסייה מאוד ונמוך - מדברים בכלל על ערבים וחרדים, איך נצליח להכניס אותם לסקטור העובדים.

הסקטור הפרטי חי בתוך המדינה. המנכ"ל מסתכל על החברה שלו ועושה את המקסימום כדי שהיא תהיה טובה. אבל אין לו את הכלים לעודד קליטת עובדים ערבים ואין לו כלים לקליטת נשים חרדיות. המדינה כן צריכה להתערב בענינים כאלה, זה לא עניין של כלכלה חופשית אלא אסטרטגיה. לאו דווקא תמריץ כלכלי אלא עזרה, שילוב כוחות.

גם את החינוך אפשר לתקן. צריך לעשות צעד שידחוף חשיבה לטווח רחוק מלמטה גם בבתי הספר. הילדים קיבלו את נושא הפילנטרופיה. פעם לא חיו בתוך זה, היום זה בתוך בית הספר - לומדים איך משתתפים ועוזרים לקהילה ואיכות סביבה. לפני 10 שנים לא היה בכלל נושא של איכות סביבה והנה, הצליחו להטמיע את זה בבית הספר. הטמעת חשיבה לטווח רחוק תביא לנו מנהיגים חדשים, אנשים שחיים את החשיבה לטווח רחוק שחושבים על איזה מדינה הם רוצים, איזה חברה הם רוצים.

אני חושב לפתח מודל כמו פרס נובל שבו ייבחרו אדם בקונצנזוס, כמו יצחק רבין או פרס. לבחור אנשים שלאורך זמן תרמו לחוסן של מדינת ישראל, ולא באיזה הבזק של משהו שנה או שנתיים. אני יכול לתת 2 דוגמאות. אחד אני חושב שכולנו לאורך כל העשר שנים האחרונות מציינים את טבע כחברה גדולה, גלובלית, שמייצרת מקומות תעסוקה ובעלת שוק עולמי. אני חושב שהייתי בוחר באלי הורביץ. הוא בדיוק הדמות שיכול לקבל פרס על הקמת תעשייה שתורמת להצטיינות של המדינה. דוגמה אחרת של נתינה היא מה שאבי נאור עושה באור ירוק. נתינה לאורך שנים, לא חושב כמו המערכת, מתנגד להרבה דברים שהמערכת עושה, נושא שכואב לכולנו. זוהי עבודה לאורך שנים שהפכה למודל של הצלחה ולהצטיינות לאורך זמן ותרומה לחברה וכלכלה.

>>> לידיעות נוספות מכנס "ישראל 2021" - לחצו כאן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#