צדנו את הלוויתן - עכשיו צריך לנהל מדינה - כללי - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

צדנו את הלוויתן - עכשיו צריך לנהל מדינה

ישראל כבר לא נס כלכלי - היא מפגרת אחרי רוב המדינות

55תגובות

אם חסרו לנו סיבות לאופוריה בשווקים הפיננסיים ובבועת העושר התל-אביבית - קיבלנו אותן בסוף החודש שעבר, עם פרסום המבחנים הגיאולוגיים של קידוח הגז לוויתן וההערכות של אנשי מקצוע בתחום, כמו פרופ' רוברט פינדיק מבית הספר סלואן למינהל עסקים באוניברסיטת MIT, שלפיהן עשויים להיות מול חופי ישראל "עוד שישה לוויתנים" שיביאו אותנו לרמת תפוקה של מדינות כמו אירן.

הופעתם של הלוויתנים מול חופי ישראל ב-2010, לאחר שנים ארוכות שבהן התרגלנו לכך שיש לנו בים רק חול, זפת ומדוזות, לוותה בקרב חסר תקדים בין יזמי הקידוחים לבין משרד האוצר ומשלמי המסים - על חלוקת השלל שעשויה להגיע בעשור הקרוב לעשרות מיליארדי שקלים. ברקע מניחים כולם שאם התקבולים מהגז הטבעי יגיעו ברובם לקופת המדינה, הם עשויים להיות פתרון לבעיות הקשות של החברה הישראלית, אלה שלא באות לידי ביטוי במדדי הבורסה הגואים: פערים חברתיים מחריפים, מערכת חינוך מדורדרת, עוני, שחיתות, מגזר ציבורי לא אפקטיבי ומגזר עסקי מונופוליסטי וריכוזי. כולם יחדיו מאיימים על התחרותיות של המשק הישראלי, על הסולידריות החברתית ועל העתיד הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל.

 

כשהיינו ילדים קראנו את סיפורו הקשה והאכזרי של ע. ריטחאו, "הצ'וקצ'ים קראו לו סון", על גון מקלנן, הקנדי שבעקבות פציעתו הקשה נאלץ לחיות בקרב הצ'וקצ'ים הסיבירים לחופו של ים הקרח הצפוני. חוץ מהיכולת המופלאה של האדם להסתגל למצבים הגרועים ביותר, למדנו מהספר כיצד אפשר לעשות הכל, אבל הכל, מלוויתן אחד: מעורו, משיניו, מבשרו, מהשומן שלו, מעצמותיו - הלוויתן היה הפתרון לרוב הבעיות של הצ'וקצ'ים.

האם הלוויתן יהיה גם הפתרון לבעיותיה הכלכליות והחברתיות הקשות של ישראל? הסיכוי קלוש - ויש גם סיכון שהוא עצמו ייהפך לבעיה כלכלית חמורה. אווירת השפע והגידול בתקבולים מהמסים עשויים להרדים את הציבור ואת מקבלי ההחלטות, ולטשטש את תמונת המשק והחברה האמיתית שלפנינו: ישראל כבר מזמן אינה נס כלכלי, היא מפגרת אחרי רוב מדינות העולם בקצבי הצמיחה ובשוויון החברתי. התחרותיות שלה נשחקת ומאוימת בשנים האחרונות, הגזענות מתפשטת בה במהירות והאפקטיביות של המגזר הציבורי, שאמור לספק את השירותים החיוניים לאזרחים, נשחקת בהדרגה.

סיפורי ההצלחה הכלכליים הגדולים ב-50 השנים האחרונות התרחשו במדינות שאימצו מדיניות מקרו-כלכלית אמיצה, מחויבת וארוכת טווח, ולא מדינות שלוויתנים ושאר מחצבי טבע התגלו בהם. סין, הונג קונג, סינגפור, תאילנד, מלטה, קוריאה הדרומית, יפן, אינדונזיה, אירלנד, הודו, ברזיל - בכולן קפיצת המדרגה לא היתה ספונטנית, אלא נבעה ממחויבות ארוכת טווח של הפוליטיקאים, ממנהיגות פרגמטית ומסבלנות.

בחודשים האחרונים אנחנו חוגגים בישראל את העוצמה שגילתה הכלכלה הישראלית מול המשבר הפיננסי העולמי, שגובה מחיר כבד מארה"ב ומשורה של מדינות באירופה.

אנחנו מספרים לעצמנו על העוצמה הנדירה של המשק הישראלי, על גמישותו ועל הניהול המקרו-כלכלי המעולה שלו. זה סיפור מצוין, וחלקים ממנו מדויקים - אבל זה רק חלק קטן מהסיפור.

בחמש השנים האחרונות ניהלה ישראל את ענייניה הפיננסיים באופן שמרני, בין השאר מפני שחוותה משבר מקרו-כלכלי קשה ב-2001-2003 כתוצאה מהאינתיפאדה השנייה ומפקיעת בועת הדוט.קום. הגענו למשבר הגלובלי מוכנים טוב יותר: בלי מערכת בנקאות מסובכת בסאבפריים ובלי שוק נדל"ן ממונף ומנופח. אבל בעוד שדו"ח הרווח וההפסד של המדינה נראה כיום מצוין בהשוואה גלובלית והמאזן נראה משופר ביחס להידרדרות בחלק ממדינות המערב - הנכסים הבלתי מוחשיים במאזניה של מדינת ישראל בע"מ נשחקים.

רמת החינוך בישראל בכל השלבים מידרדרת ונמצאת במקום נמוך, אי השוויון בישראל הוא מהחמורים בעולם, תשתיות התחבורה מפגרות, המגזר הציבורי מאובן וסובל ברובו מניהול מפגר, המגזר העסקי שהתפתח דרמטית ב-1995-2005 נבלם או מידרדר בשנים האחרונות ושוק ההון בישראל סובל מבעיות מבניות קשות.

הצמיחה המהירה יחסית בתוצר בישראל ב-2010 והעודף בתקבולי המסים הביאו בשנה האחרונה לגל עיצומים ותביעות שכר מכל הגורמים החזקים במשק הישראלי, ואילצו את האוצר לבצע העלאות שכר גורפות למגזרים עם כוח מיקוח. חיזוק המגזר הציבורי, שיפור השירות שהוא מעניק, מתן משכורות מושכות לבעלי תפקידים במקצועות חשובים - כל אלה חשובים. אלא שבינם לבין העלאות שכר גורפות - לטובים ולגרועים, למסואבים וליעילים, לתורמים ולהורסים - אין שום קשר.

תקציב הביטחון גדל בשנים האחרונות והגיע לשיא של כל הזמנים - בלי שום הצדקה - רק כתוצאה מחוסר השקיפות של התקציב ומהתבטלות ראש הממשלה, האוצר והכנסת בפני הלובי המתוחכם של המערכת הצבאית והביטחונית. האוצר נכשל שוב ושוב בניסיונותיו לייצר שקיפות והתייעלות במערכת הביטחון, וכל אימת שיש אווירת שגשוג במשק היא מיתרגמת מיד לגידול נוסף בתקציבים.

הלוויתן שנמצא מול חופינו ולוויתנים אחרים שעוד נצוד לא יפתרו את בעיות היסוד של המשק: הם לא יביאו עמם את הרפורמות המבניות, את הגדלת האפקטיביות של המגזר הציבורי, את שיפור מערכת החינוך, את הקצאת המקורות היעילה יותר ואת הגדלת התחרותיות במשק. בתסריטים מסוימים הם יכולים גם להביא לתוצאות הפוכות. כסף זול שנשפך למערכות ענקיות לא יעילות לא מייצר למשך זמן כלכלה משגשגת יותר, שוויונית יותר ומתקדמת יותר.

פרופ' מייקל ספנס, חתן פרס נובל לכלכלה, עמד לפני ארבע שנים בראש צוות בינלאומי של אנשי אקדמיה, עסקים וממשל, שחקר 13 מדינות שצמחו במשך יותר מ-20 שנה בקצב שנתי ממוצע של יותר מ-7%, בניסיון להתחקות אחר היסודות והסיבות להצלחה כלכלית מתמשכת. הצוות פירסם בקיץ 2008 את ה-"Growth report" - דו"ח מקיף המנסה למצוא מכנה משותף למדינות שהצליחו לבצע מפנה כלכלי אמיתי בהיסטוריה של 50 השנים האחרונות.

ישראל לא נמנית כמובן עם סיפורי ההצלחה בדו"ח של ספנס: למעשה, גם ב-20 וגם ב-30 השנים האחרונות ממוקמת ישראל במקום נמוך מאוד בדירוג העולמי של העלייה בתוצר לנפשי. גבוה מעל ישראל אפשר למצוא מדינות עולם שלישי שנהפכו לשווקים מתעוררים, וגם מדינות מפותחות ומתקדמות שהשכילו לצמוח בקצב גבוה בהרבה מזה של ישראל.

לכל אחד מסיפורי ההצלחה הגלובליים יש מאפיינים ייחודיים, אבל לכולם יש מכנה משותף אחד: ממשלה מחויבת בעלת יכולת. מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות צריכים לבחור אסטרטגיית צמיחה, לתקשר אותה לציבור, לשכנע את הציבור שהתמורה בעתיד הרחוק תהיה כדאית. הם יצליחו לשכנע ולמכור חזון כזה רק אם ההבטחות שלהם יהיו אמינות ומכלילות: כלומר, אם כל הציבור יראה כיצד הוא ייהנה מהן.

בישראל של השנים האחרונות התרכזה רוב הצמיחה והעלייה ברמת החיים אצל הקבוצות החזקות במגזר העסקי והציבורי: מדינת ההיי-טק ומדינת המונופולים. כמה מאות אלפי אנשים קפצו מדרגה בעשור האחרון, בעוד שמיליונים נותרו מאחור. במדינות שעשו קפיצות מדרגה כלכלית וחברתיות גיבשו הפוליטיקאים תוכנית כלכלית וחברתית אמינה, בשילוב פקידות חזקה ומחויבת שהמשיכה את המדיניות הכלכלית גם כשממשלות התחלפו.

ישראל משווקת את עצמה בעולם כמדינת הסטארט-אפים - ואכן, בתחום הזה אנחנו מובילים. אבל לתרבות הסטארט-אפ, היזמות והאלתור יש גם מחירים כבדים. המדינה כולה לא יכולה להתנהל כסטארט-אפ שמשנה את המודל העסקי שלו כל שנתיים ושבנוי על ריצות מהירות מאוד למרחקים קצרים לקראת המכירה לחברה האמריקאית. מספרן המועט של חברות גדולות שצמחו בישראל בעשור האחרון אינו מקרי: חלק גדול מהעסקים הגדולים ביותר שצמחו כאן הם מרכזי מחקר ופיתוח של חברות רב לאומיות. אלה יכולים להיעלם מכאן במהירות אם המהנדס הישראלי של 2021 או 2031 לא יעמוד בתחרות הגלובלית מול המהנדסים של הודו, של סין, של מזרח אירופה או של מדינות סקנדינוויה.

נעים יותר למחוא כפיים לסטארט-אפים הישראלים, לבורסה הגואה ולתגליות הגז בחופי המדינה, מאשר לקיים דיונים מעמיקים באפקטיביות של המגזר הציבורי, בהיעדר משילות, בשחיקת איכות כוח האדם בשלטון ובאיומים על התחרותיות של המגזר העסקי ושל ההיי-טק. אבל הדיון בתחומים אלה חייב לקבל מיקוד ועומק וחייב לעמוד במרכז השיח הציבורי בישראל. רק כשהפוליטיקאים והמנהיגים בכל הזירה הציבורית יראו שהציבור מודד אותם לפי עצם העיסוק בתחומים אלה, לפי עומק הטיפול בסוגיות אלה ולפי המחויבות ארוכת הטווח שלהם - נוכל לצפות לשינויים משמעותיים. התהליכים האלה ארוכים מאוד, וייקחו שנים ארוכות ולפעמים עשורים. במונחים תרבותיים ישראלים מדובר בנצח - ואולי צריך לצלוח גם את האתגר של שינוי התרבות והערכים לפני שיגיע המשבר, ולא אחריו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#