התמקחות עם הכבלים היא דבר חסר תכלית לאדם כמוני - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

התמקחות עם הכבלים היא דבר חסר תכלית לאדם כמוני

הטור הוא הנחמה היחידה למי שהובס בקרב עם פטריק דרהי

3תגובות

את ספרו הידוע של מיגל דה סרוואנטס, "דון קיחוטה איש למאנשה", קראתי בשנות ה-20 המוקדמות של חיי. זה קרה קצת לפני, ואולי קצת אחרי שדני סנדרסון ומזי כהן שיחררו לרדיו את הלהיט "זה הכל בשבילך", שלימים נודע כדון קישוט. בכל מקרה, בין אם בגלל הספר ובין אם בגלל השיר, גמלה בלבי החלטה לא לצאת לעולם לקרבות אבודים. לא גזרתי על עצמי חלילה פסיביות חברתית, או אדישות ממכרת, אבל מוטב לאדם שיידע נכוחה מה הן מגבלותיו, אלא אם הוא מבקש לעצמו את אותו קטלוג מביך שגזר סרוואנטס על יציר דמיונו. מגבלות הכוח שלי היו ברורות. לפחות לי. אני מסוגל להתגרות בקיר ולצאת מזה לא רע, אפשר שאכבוש את לבה של היפה בנשים, אפרנס בכבוד, ארכוש השכלה אקדמית, אפילו אלמד סובלנות מהי. התמקחות עם חברת הכבלים, לעומת זאת, היא עניין חסר תכלית עבור אנשים מסוגי. אין סיכוי שאצא מהקרב הזה כשידי על העליונה. למעשה, הטור שאתם קוראים ברגעים אלה הוא נחמתו היחידה והפתטית של מי שהובס בפעם המי יודע כמה בקרב נגד התאגיד הבלתי אפשרי של פטריק דרהי ושות'. שירת הברבור שלי.

אני אוהב טלוויזיה. באמת. אפילו מאוד. פחות את התכנים שיש בה ויותר את עצם הידיעה שהיא שם עבורי, על כל מקרה שלא יהיה. כשארצה לברוח מהמציאות, כשאצטרך להתעדכן, כשאבקש לצחוק, כשלא יהיה לי כוח לאשה ולילדים, כשאיש לא ירצה להיות במחיצתי, כשלא אצליח להירדם בלילה, כשכמעט אתחיל לקרוא ספר חדש. הזמינות שלה, 24 שעות ביממה, עוזרת לי להשקיט את הפחדים. מערכת היחסים שלנו ידעה לא מעט עליות ומורדות. באחרונה, אם להיות הוגן, אני משקיע בה פחות, אבל זה מתקזז עם השעות הנוספות שבהן שאר בני משפחת ברזל רובצים מול המרקע.

אני מקריב לא מעט עבורה. למשל, חלקים מבטיחים מעתיד ילדיי. מאחר שלי כילד יש המון זיכרונות טובים מימי המשותפים עם הטלוויזיה, הנחתי שהיא לא תזיק לצאצאיי. העובדה שבצעירותי התהדרתי באוצר מלים מרשים בשפה האנגלית קשורה בעבותות לצפייה לא מבוטלת במסך הטלוויזיה. גבי ודבי, מיסטר קשטן, סקוטרמן, משפחת קפלן ועוד, סייעו לי במקומות שבהם ההורים התקשו לעזור. העירקית היתה מצוינת לשיעורי הבית בערבית מדוברת וגם אבא שלי, אז פועל בניין מרשים וחטוב, שלט בשפה הודות לעבודתו המשותפת עם בני הדודים. אנגלית? !NO.

כך, עם ים של זיכרונות חיוביים, איפשרתי לעמרי ולעלמה לבלות מול הקופסה הזאת יותר מדי שעות. מה שכמובן יצר יותר זמן פנוי עבורי. קשה להגיע למסקנות נחרצות בעניין הנזק שנגרם לשניים, אבל אומר זאת כך, יונית: יותר משהטלוויזיה תרמה למשפחת ברזל, משפחת ברזל תרמה לטלוויזיה. ובעיקר לחשבון הבנק של מר דרהי. בצר לי אודה, כי אלמלא האמיר מחיר המנוי באופן שמסכן את עתידם הכלכלי של הילדים, ייתכן שהאב הלא ראוי שלהם היה ממשיך לסכן את עתידם התרבותי והרוחני.

מבלי משים, התחוור לי כי גם את רעייתי שלחתי לזרועות המסך. בזמן שאני עובד בלילות, מצאה עצמה גברת עינת ברזל מתמכרת לסדרות דרמה, שבשלב כזה או אחר ישמשו לי לרועץ. הנה, באחרונה, במהלך ויכוח על מידת ההשקעה שלי בזוגיות, היא אמרה לי כך: "תצחק, תצחק, אבל בסוף אעשה לך את מה שבטי עשתה לדון דרייפר". לא הבנתי במה מדובר, אבל בימים הבאים, אחרי גלישה באינטרנט ועם קבלת חשבון הכבלים החודשי, התחוור העניין. עינת, לא עלינו, התמכרה לסדרה בשם "מד מן", הידועה גם בכינוי "הגברים של שדרות מדיסון", ובטי היא אשתו הפלרטטנית של רב השגל מר דרייפר. יש שיאמרו, אשתו הנוקמת בצדק של אותו מלך סדינים. ואת כל זה עינת שלי למדה מהסדרה שהיא מזמינה בקטגוריה השטנית העונה לשם VOD. ועולה ים כסף.

אחרי שאיבדתי את עינת, אבדו גם הילדים. עד שכבר פיניתי לעצמי זמן איכות עמם, התברר לבושתי שהם מעדיפים על פני את חבריהם הטובים "בוב ספוג", "ארתור" (עכברוש, לכל השדים והרוחות!), "המורדים" (בצדק, אבא הרי יתקשה לעזור להם בספרדית) ו"בנות הים פיצ'י פיצ'י פיץ'". קמים אתם, עושים אתם שיעורי בית, צופים בהם עם חברים, אוכלים עמם ארוחת ערב, נרדמים מולם. ושוב, הכל בזכות אותה טכנולוגיית VOD ארורה. והכסף של אבא שלומי.

אם תרצו לתרגם את העניין הזה למזומנים, אזי מדובר במשהו בסביבות 500 שקל לחודש. שזה בערך הסכום שהופך משהו יקר ללב ליקר מדי עבור הכיס. הצגתי את העניין לבני הבית ואמרתי, רמאי שכמותי, כי הגיע הזמן לצמצם את שעות הטלוויזיה לנוכח הדקדנס שפשה במשפחתנו האליטיסטית. קיבלתי את הסכמתם, כך נדמה לי, ועינת, בצעד נכלולי מאין כמותו, אמרה שכל מה שנותר לי עתה זה לסגור את העניין הפעוט הזה עם חברת הכבלים. אם כמובן תצליח להגיע למענה אנושי, סיננה, כך עולה מניתוח התמונות במצלמות האבטחה.

לאחר כמה ימים, כנראה בעקבות מחדל שעוד יצדיק הקמת ועדת חקירה מצד מר דרהי, הגעתי סוף סוף למענה אנושי. עדיין לא חכם, אבל לפחות בשר ודם. שאלתי איך לעזאזל משלם אדם מן היישוב סכום חודשי מופרע כל כך. מהצד השני של הקו שכחו לתבל את הדברים במידת הרחמים הראויה ללקוח כל כך נאמן, והבהירו מיד כי באיוולתי לא טרחתי להתעדכן במבצעים הנחשקים, וכבר חצי שנה לערך אני תקוע עם החבילה היקרה בנמצא. שאלתי מדוע לא פנו אלי והודיעו שיש אפשרות אחרת, אבל מיהרו להתקשר כשהחלפתי כרטיס אשראי, והם הסבירו שזה לא נהוג.

הייתי צריך לעבור בשלב הזה לטכניקת זהבה ברזל, אבל אין לי את זה. העירקית, לעומתי, אוכלת מוקדי שירות לארוחת בוקר. או שהיא מתחילה שיחה כזאת במשפט "אני רוצה להתנתק מכם ולעבור ל-yes", או שהיא מאפשרת להם קודם כל לומר בוקר טוב. ואצלה, הניצחון מובטח. היא מורידה אותם על ארבע, משיגה הטבות בלתי נתפשות, מקבלת מתנות והכל כדי שתשמור על חבילת הבסיס בלבד. מה יש בה שאין בי? מדוע הם כל כך רוצים אותה ומוכנים לוותר עלי?

אולי מפני שהמשפט הבא שלי היה "טוב, אז אילו חבילות אני יכול לקבל עכשיו?". סמרטוט. נציג השירות עשה מלאכתו נאמנה וירה עלי במשך חמש דקות עשרות אופציות. אפילו הסלטים ב"ארומה", או ההזמנה של מג ראיין בסרט "כשהארי פגש את סאלי", פחות מורכבים. מסלול מספר 1 כולל: בלה, בלה, בלה, בלה; מסלול מספר 2 כולל: ידה, ידה, ידה; מסלול מספר 3 כולל: פראייר ועוד סאקר ועוד אידיוט. במסלול מספר 4 כבר איבדתי את ההכרה. נדמה לי שסגרנו על מסלול מספר 6, השד יודע מהו. הבהרתי שאיני מעוניין שתהיה לילדים אפשרות להזמין דבר מעבר לערוצים שאישרתי, ופירגנתי לעינת ולמערכת היחסים שלה עם דרייפר התותח והשארתי את הערוץ הזה עבורם. סימנתי לעצמי וי קטן.

חודש אחר כך נחת החשבון האחרון. 485 שקל, לערך. מישהו שם שכח או לא הבין את ההסכם שהגענו אליו. התקשרתי בזעם והודעתי לגברת שענתה לי, כי לנוכח האכזבה האדירה שלי מהם אני מבקש להתנתק. שאלה מתי יהיה לי נוח. בתקיפות שאינה מאפיינת אותי, אמרתי לה: "צחקתי". לבכות עלי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#