מליאת הכנסת היא עדיין ההצגה הכי טובה בעיר - אבל גם המביכה ביותר - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מליאת הכנסת היא עדיין ההצגה הכי טובה בעיר - אבל גם המביכה ביותר

לח"כים הישראלים יש הרבה קוצים בישבן, מסתובבים, מדברים ובעיקר מתעלמים ממי שמדבר במליאה ■ בינתיים הפערים החברתיים מתרחבים, התחבורה תקועה, והשחיתות הפוליטית גואה ■ כל כך הרבה בעיות, ולכולן מכנה משותף אחד: היעדר משילות בישראל ■ לאן ממשיכים מכאן?

5תגובות

"את תשתקי". "גברת תירוש, זמנך תם".

"אבל היא לקחה לי את הזמן".

(רונית תירוש לפני ההצבעה על החוק להורדת המע"מ על תשלום המים)

"נא להוציא את ח"כ חסון מהמליאה. ח"כ חסון. תצא, תירגע, תחזור".

"ח"כ חסון. לא צועקים בזמן ההצבעה".

(המאבטחים מוציאים את ישראל חסון במהלך ההצבעה, לשעשועם של רבים מחברי המליאה)

עבור מי שלא עלה למשכן נבחרי האומה מאז ימי התיכון שלו כמוני, חוויית מליאת כנסת ישראל ב-2011 היא עדיין ההצגה הטובה ביותר בעיר, לכל הפחות בירושלים. הנה ח"כ אהוד ברק, במעיל עור, נשען על שולחנו של עמית למליאה בעמידה זחוחה. הנה ח"כ אנסטסיה מיכאלי מהלכת על עקבים דקים, יוצאת מצדה האחד של המליאה וחוזרת מצדה האחר. הנה הם כולם. הידוענים המקוריים של התרבות הישראלית.

המליאה, הריקה כמעט לגמרי בזמן דיונים - מפתיעה בכל פעם מחדש בהיעדר הדרת הכבוד של הנוכחים. הוכחה טובה לכך הוא הניסיון של ח"כ חיים (ג'ומס) אורון ממרצ, המגיש הצעת אי אמון בממשלה בעקבות חשיפת מסמכי ויקיליקס, להעלות סוגיה לדיון: אורון שואל מול אולם ריק אם הפער בינינו לבין הערבים לא ניתן לגישור. אבל איש לא מקשיב.

לח"כים הישראלים יש הרבה קוצים בישבן. הנוכחים באולם מסתובבים על כיסאותיהם, יושבים רגל על רגל - ומשוחחים ביניהם תוך התעלמות מופגנת מהנואם. אחד מהח"כים עסוק בסמארטפון שלו. שני עונה לשיחה בזמן הנאום. שלישי מסובב את גבו לנואם וקורא לעמית בקצה האולם. אחר קם באמצע הדיון, עם חולצה מחוץ למכנסים. "אם אני מפריע לך ח"כ שאמה - תגיד, ואפסיק את הח"כ", נוזף יו"ר הכנסת ראובן ריבלין באחד המפריעים. כמה שנים עומד פה ג'ומס וזועק מול המליאה הריקה? כמה שנים כועס היו"ר על הנוכחים המתנהגים אל עמיתיהם לבית המחוקקים בדרך שבה סטודנט צעיר באוניברסיטה לא היה מעז להתנהג למתרגל הזוטר ביותר שלו? עולם כמנהגו נוהג.

בימים שבהם ביליתי במסדרונות הכנסת לצורך הכנת הכתבה נזכרתי עד כמה הח"כים שלנו אינם מורמים מעם. הם נינוחים, מחייכים, עוצרים במסדרונות לחיבוק ולשיחת חולין, במהלכה הם מתבדחים עם חברי הסגל שלהם, עם מאבטחיהם, עם עובדי הכנסת, וחובקים בחברמניות זה את כתפו של זה. רובם נראים כמי שאוהבים את מקום עבודתם ונהנים מהאינטראקציה זה עם זה.

אלא שלמרות האווירה המצוינת בדרך כלל, התנהלות בית המחוקקים והרשות המבצעת של מדינת ישראל נמצאת על סדר היום הישראלי. ולא לחיוב. בשבוע שעבר מינה ראש הממשלה את שר התחבורה, ישראל כץ, לעמוד בראשות ועדה לבחינת שיטות הממשל והמשילות בישראל. הוועדה, שתורכב מחברי הקואליציה, אמורה לבחון בין השאר את המעבר לשיטת ממשל נשיאותית בצד סוגיות כמו הצבעה של ישראלים בחו"ל לכנסת ומעבר לבחירות אזוריות.

מדובר בסוגיות בוערות: בכנס הרצליה שהתקיים במרכז הבינתחומי בתחילת החודש, בחר דרור שטרום, מנכ"ל המכון הישראלי לתכנון כלכלי ולשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, לייחד את נאומו להידרדרות במצב המשילות בעשור האחרון. קצת יותר מעשור לאחר הפעם האחרונה שבה שינו את שיטת הממשל - וביטלו את הבחירה הישירה - שיטת הבחירות ודרך התנהלותו של בית הנבחרים הישראלי נמצאות שוב על הכוונת, ובכל מקום קמים כיום צוותים לבחינת השינויים שניתן לחולל בשיטת הממשל.

אפשר לתלות את כל צרותינו בבעיית המשילות: אפשר להטיל עליה את האשמה למחדל מערך הכבאות הישראלי בשריפה בכרמל לפני חודשיים; למלחמת לבנון השנייה שפרצה לפני ארבע שנים; להיעדרו של מערך רכבת תחתית בערי ישראל, כמעט 40 שנה אחרי שראש הממשלה גולדה מאיר התחייבה להקימו; לשכיחות הגבוהה של תאונות הדרכים במדינה; למשבר המים המתמשך; למשבר הדיור; למצב מערכת החינוך; למצבם של המגזר החרדי והערבי; להיעדר ההיערכות לקראת הפסקה אפשרית של אספקת הגז ממצרים לפני כחודש; ולמינוי העקום לתפקיד הרמטכ"ל. כל אותם כשלים חד פעמיים וחוליים כרוניים של התנהלות מדינת ישראל משויכים כיום, לתפישת אנשים רבים, לבעיית המשילות.

האקלים החברתי והפוליטי הנוכחי, בד בבד עם ההתרחשויות הפוליטיות האחרונות, המעניקות תחושה כאילו גם הממשלה הנוכחית של נתניהו כבר סופרת את קצה לאחור - מצריכים בדיקה. יש לשאול: מדוע בסקר מדד הדמוקרטיה האחרון מ-2009 עלה כי 42% מהאוכלוסיה רואה במנהיגות חזקה, שלא צריכה להתחשב בכנסת או במערכת בחירות, חלופה רצויה? מדוע הציון "בינוני", שקיבלו ראש הממשלה וממשלתו בסקרים האחרונים, נחשב להצלחה גדולה? האם בימים שבהם שכנותינו לאזור עוברות גל של תסיסה עממית לשינוי שיטת השלטון, לא ראוי לבצע בדק בית לדמוקרטיה הישראלית ולתהות אם באמת יש לנו במה להתגאות? האם נוכל לצפות כי המצרים, הירדנים והתוניסאים יביטו על הדמוקרטיה שלנו ויאמרו לעצמם: ?זו הדרך שבה צריך לנהל מדינה'"? ובמלים אחרות: האם מתקיימת משילות בישראל 2011?

תחלופה גבוהה מדי

המונח משילות בגלגולו הנוכחי הוא חדש יחסית. פרופ' דוד נחמיאס, ראש התוכנית למדיניות ולמינהל ציבורי במרכז הבינתחומי בהרצליה, נקב בו לראשונה במאמר שפירסם ב-2002. "משילות היא היכולת של מוסדות הממשל הנבחרים והממונים לעצב מדיניות ציבורית שיטתית, אינטגרטיבית ועקבית", הוא מסביר. "מדובר ביכולת ליישם מדיניות ולהעריך את מידת הצלחתה. שלושת הפרמטרים האלה - עיצוב, יישום והערכה - לוקים בחסר במדינת ישראל".

נחמיאס, יחד עם פרופ' אוריאל רייכמן והמאסטרנט שי דוד, מקדמים בימים אלה הצעה לשינוי שיטת המשטר, המתבססת על המלצות ועדת מגידור (ראו מסגרת). כשאני מספר כי דיברתי בימים האחרונים עם ח"כים ומנהלים בשירות הציבורי, אופוזיציונרים נלהבים שגורסים כי אין בעיית משילות בישראל, נחמיאס מגיב כמעט בכעס. "אם המערכת כל כך חיובית - איך ייתכן ששר הביטחון מסוכסך עם הרמטכ"ל כשכל המזרח התיכון בוער? למה יהדות התורה מצליחה לבלום את בנייתם של חדרי מיגון לילדים באשקלון? למה ההקצנה בהתפלגות הכנסת היא הגדולה במדינות הדמוקרטיות? מדוע ירדנו בדירוג השחיתות הפוליטית למקום ה-32? איך יכול להיות שכבר 12 שנה ילדי ישראל יורדים בדירוג במבחנים הבינלאומיים? איך ייתכן שבמאה ה-21 אין במדינה מקום לחולים להתאשפז בבתי חולים ואין לנו שר בריאות? אנחנו נמצאים בעיצומו של משבר המשילות הגדול מאז קום המדינה".

הפרמטר הראשון למשילות לפי הגדרתו של נחמיאס, אם כך, הוא היכולת לעצב מדיניות. המגבלה המרכזית של היכולת הזו, כך לפי מרבית החוקרים והפוליטיקאים, נעוצה בחוסר יכולתן של הכנסת ושל הממשלה לשמור על יציבות לאורך זמן. הנתונים הבאים ממחישים זאת: כל 12 ראשי הממשלה של מדינת ישראל מאז הקמתה לא סיימו את כהונתם לפי חוק. ארבע הממשלות האחרונות של ישראל כיהנו 736 ימים בלבד. ב-13 השנים האחרונות כיהנו שש ממשלות והתחלפו חמישה מושבים בכנסת. וכפי שאומר נחמיאס - "אם ראש הממשלה מתחלף, ואתו הממשלה, הקואליציה וועדות הכנסת - התחלופה הזו לא מאפשרת לעצב, ליישם ולהעריך מדיניות באופן שיטתי".

שיחה קצרה עם ח"כ יוחנן פלסנר מקדימה, ממחישה בצורה כואבת את חומרת התופעה. פלסנר, ח"כ צעיר בעל תואר שני בכלכלה פוליטית מבית הספר לממשל של אוניברסיטת הרווארד, ששימש יועץ אסטרטגי בעברו, לא שוכח את הלילה שבו עבר אריאל שרון אירוע מוחי. "עבדתי אז בלשכת שרון כפרויקטור עם אילן כהן, שהגיע מתחום הייעוץ האסטרטגי. שרון הטיל עליו, וכהן הטיל עלי, תכנון של רפורמה במשטרה. התחלתי לעבור אז בין הגורמים השונים: הלכנו לאגף תקציבים, למדנו מה נעשה בבריטניה בתחום, וכך התקדמנו. בערב שבו שרון חלה היינו בסיור בימ"מ, והתחלנו לגבש פתרונות. ואז קרה מה שקרה לשרון והממשלה התפרקה. אילן עבר למגזר הפרטי. אני הלכתי לקדימה - ואין רפורמה במשטרה".

לפלסנר יש עוד דוגמאות. "חברת הייעוץ מקינזי עבדה במשך שנים עם עמותת דרומה על תכנון כל ההיבטים המערכתיים הכרוכים בפיתוח הנגב. זה היה פרויקט שתוכנן בסטנדרטים גבוהים מאוד, עם כוונה של תכנון ארוך טווח. בנובמבר 2005 העברנו החלטת ממשלה להזרים 17 מליארד שקל לפיתוח הנגב, שעירבה את משרד ראש הממשלה ואת צה"ל. אז חלק מהתוכנית בוצעה - בעיקר החלק הקשור בצה"ל. השאר נעשה בצורה של טלאי על טלאי.

"גם שר האוצר דאז, רוני בר-און, והממונה על התקציבים באוצר דאז, רם בלניקוב, עבדו ב-2008 על תוכנית לקירוב הפריפריה למרכז, בתקציב שאמור היה להיות מאושר ל-2009. הם הכינו תוכנית נהדרת. אבל ברגע שבו הגיעה ממשלה חדשה - היא העבירה תקציב חדש. ראש אגף התקציבים שעבד על התוכנית שלהם הוחלף. וזהו. כמעט לא משנה כרגע מי הם האנשים, מה הם רוצים להוביל ומה האיכות שלהם. בכל נושא רב שנתי הסיכוי לממש תוכניות טובות קטן מאוד".

את עצם כוחה המועט של הממשלה מדגימה כהונת ראש הממשלה, בנימין נתניהו. נתניהו הרכיב את ממשלתו הנוכחית כשהוא עומד בראש מפלגה בת 27 מנדטים בלבד. למעט שתי מערכות הבחירות שבהן נבחר ראש ממשלה בבחירה ישירה - זהו מספר המנדטים הנמוך ביותר למפלגת שלטון מאז קום המדינה. בסיס הכוח הרעוע הזה הופך את כהונתו למלחמת הישרדות ארוכה, ומביא לכך שהממשלה מתפקדת ככנסת זוטא - עם אופוזיציה פנימית.

לפני כשבועיים כינס נתניהו מסיבת עיתונאים חגיגית שבה הוא חזר בו מחלק נכבד מהמסים שהטלתם הוגדרה בתקציב 2011. חמש דקות לאחר המסיבה הכריז יו"ר ועדת הכספים, משה גפני, כי לא יאשר את הקיצוץ הרוחבי. "זה לא משנה מה הם (נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ, ח"ע) אמרו, אני לא אעביר קיצוץ רוחבי", צוטט גפני באמצעי התקשורת. בהמשך התמודד נתניהו מול אביגדור ליברמן, שהודיע שלא יתמוך בראש הקואליציה שלו. לקרב הנוסף מול ליברמן - ניסיונו של נתניהו למנות את עוזי ארד לשגריר ישראל בלונדון - כבר לא נותר לו כוח. קשה להעריך איזו מידת תפקוד נותרת בידי ממשלה המתנהלת בתוך משבר קואליציוני מתמשך.

"יש הפקרות מוחלטת. אין בוועדת הכספים או הכלכלה אנשים שלמדו כלכלה", אומר ח"כ אבישי ברוורמן, שכיהן כשר לענייני מיעוטים עד אמצע ינואר. "הלוביסטים כותבים את הכל. זו הידרדרות ממושכת שבה הממשל לא מסוגל למשול - ולא מספק את הסחורה. הפלונטר הביורוקרטי והחוקתי מביא לכך שבונים פה מדינת סטארט-אפ. אנחנו המדינה השנייה במונחי אי שוויון ב-OECD, מעמד הביניים שלנו נחלש ואנחנו לא מצליחים להקים מפעלים בנגב ובגליל. ישראל במשבר עמוק".

התבוננות במליאת הכנסת תוך כדי הצבעה על חוקים ממחישה את קשיי המשילות: הנוכחות במליאה דלילה עד לרגעי ההצבעה. לקראת רגע השיא הזה אפשר לראות את מנהלות הסיעה מתרוצצות מחוץ למליאה כדי לגייס ח"כים שיצילו את המצב. הן בולשות אחריהם במזנון ובקפיטריה, וכשהן משיגות אותם הן מכניסות אותם בזריזות פנימה. לעתים אף אפשר לראות אותן צועקות מקצה האולם לחברים "בעד" או "נגד", כדי שלא יתבלבלו בטעות לגבי הכיוון שדורשת מהם המשמעת הקואליציונית.

המקרים האלה מחריפים כשעל הפרק עומדים חוקים בעייתיים שאף ח"כ לא רוצה להיות רשום בפרוטוקול כמי שהתנגד להם. כך קרה בהצבעה בשבוע שעבר שבה נדחתה ההצעה להורדת המע"מ שמשלמים אזרחי ישראל על המים שהם צורכים.

אחד האנשים המביטים באופן מפוכח על מצב הוא ריבלין, שנבחר מטעם הליכוד לכנסת לראשונה לפני 23 שנה ומשמש בימים אלה כיו"ר הכנסת בפעם השנייה, ומרגיש את המצוקה על בשרו. "כשנכנסתי לכנסת זעק כל העם שצריך לשנות את שיטת הממשל. אנשים אמרו שיש לתת לאזרח לבחור שני ריבונים. זה אכן קרה, והתוצאה היתה שהיכולת לפעול כמשטר הגיוני נהפכה להזיה. המערכת הפוליטת התפרקה. הגענו ל-17 מפלגות, וכדי לתקן את העיוות שיצרנו דרוש זמן. צריך לראות איך מחזירים את הכוח לגושים המרכזיים שיאפשרו לשלטון להתקיים.

"אמון הציבור בח"כים פוחת - לאור הזילות של תפקידם. ח"כים מצביעים על חוקים שהם לא יודעים את משמעותם. מתכנסות תשע ועדות בלבד במקום 20. מעטים מהח"כים שותפים לחוויה הפרלמנטרית, ולעתים קרובות נוצר מצב של חוקים שמתקבלים בפורום של עשרה ח"כים".

"זה משהו שאני קורא לו ?שמחת הקונצנזוס'", אומר אהוד רצאבי, יו"ר עמותת איל"ן, ששימש כח"כ ב-2003 מטעם מפלגה שלרגע היה נראה כי הצליחה לשבור את הקיפאון הישראלי - שינוי. "שימשתי כממלא מקומו של אברהם הירשזון כיו"ר ועדת הכספים, ועל הפרק עמד ביטול חוק המיסוי בתנאי אינפלציה. מדובר היה בתיקון שהמשמעות שלו לאוצר היתה תוספת של 600 מיליון שקל. נציבת מס הכנסה לשעבר, טלי ירון אלדר, היתה בעד ביטול החוק, ואני ויוסי בכר היינו נגד. הנושא משעמם עד מוות. אנשים התעייפו ונשארתי לבד, הצבעתי לבד והכרעתי על הסכום".

רצאבי ראה מקרוב תהליכים שבהם מעורבים לחצים וסחטנות. "אתה נכנע לסחטנות, אם אתה רוצה לשלוט", הוא אומר. "בתקופתי בשינוי היה כלל - כל הצעת חוק מובאת קודם כל לסיעה, והסיעה מצביעה עליה. הבאתי הצעת חוק לביטול מס הבולים האנכרוניסטי. טומי לפיד היה מרוצה ואמר בסיעה ?תלמדו מרצאבי'. אבל בעודי הולך מבושם מהמחמאות, חזר אלי טומי ואמר לי ?אנחנו צריכים להצביע נגד המס. הממשלה מתנגדת לזה. האוצר רוצה לשמור את הקרדיט לביטול המס הזה לעצמו'.

"זה היה אבסורד. הצעתי הצעת חוק טובה. הייתי חבר קואליציה. והממשלה שלי מתנגדת להצעה - שכלכלית - היא נכונה. אילצו אותי למשוך את ההצעה ואמרו לי ?נוביל אותה בדרך של תקנות מהאוצר'. המטרה בכנסת היא לא המהות. המטרה היא יחסי התן וקח".

"החלטות מנוטרלות"

לריבוי המפלגות בקואליציה יש גם מחיר שנקוב בשקלים. "המשמעות התקציבית היא שעיקר הכסף יצא על ריבוי של שחקני וטו, שלא מאפשרים לשום דבר לקרות", מסביר פרופ' דוד דרי, חבר בקבוצה שעובדת בימים אלה על אפשרויות הפעולה למטרת שינוי שיטת הממשל הישראלית, במסגרת המכון הישראלי הדמוקרטי. "מרבית מדינות ה-OECD עברו תהליכי רפורמה שלטונית יסודיים מתחילת שנות ה-80 - גם מבחינת כושר הביצוע של השלטון הצבורי - ואנחנו לא".

פרופ' אבי בן בסט, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בעברו וכיום מרצה לכלכלה באוניברסיטה העברית ובמרכז ללימודים אקדמיים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, ערך בתחילת שנות ה-2000 מחקר עם מומי דהן על המשבר ברשויות המקומיות, ובחן את מחיר הפיצול. "ככל שסיעת ראש העירייה היתה קטנה יותר, כך היו הגירעונות והחוב גדולים יותר. זה נכון גם ברמה הלאומית. ככל שהפיצול גדול, כך אתה צריך להיענות ליותר דרישות מגזריות וזה עולה כסף. כשיש הרבה שותפים לקואליציה - צריך לקנות אותם".

גם אחד משועלי קרבות השלטון הוותיקים בישראל, פרופ' אמנון רובינשטיין, ששימש שנים ארוכות כח"כ ושר, חוקר בימים אלה את הנושא. "עברתי לא מזמן על כל הסכמי הקואליציה מאז קום המדינה. קראתי את זה עם כדורים נגד בחילה. מאז 1977 90% מההסכמים הם כחלק ממהלכים של ויתורים למפלגות החרדיות. זה מגיע לרמות של הסכם קואליציוני שכולל סעיף שקובע כי רב של עיר שמאבד את משרתו בגלל החלטה על איחוד בין שתי רשויות מקומיות - לא יאבד את משכורתו.

"תראה עכשיו את ההתפלגות של אהוד ברק מהעבודה, שיצרה מצב שבו ארבעה ח"כים מקבלים שלושה שרים וסגן שר. הצורך בקואליציה גדולה מביא לכך שאם שני גושים מקבלים 59 קולות כל אחד, המפלגה החזקה תהיה זו עם שני המנדטים".

לפי רובינשטיין, בארה"ב ובבריטניה הנסיגה מהצעות לשינוי שיטת המשטר הנשיאותית נסמכה לעתים על כישלון השיטה בישראל. רובינשטיין כבר ניסה לפתור את הבעיה בעבר: הוא היה אחד מארבעה ח"כים שבתחילת שנות ה-90 הגישו את הצעת החוק לבחירה ישירה של ראש ממשלה בישראל. השיטה נכנסה לתוקף, אבל נציגי העם לא נזקקו ליותר משלוש מערכות בחירות עד שהגיעו למסקנה שהשיטה החדשה, זו שהיתה אמורה לייצר ראש ממשלה חזק שיודע כי הוא נבחר באופן אישי - מפרקת את הכנסת לרסיסים, ומיהרו להחזיר את הגלגל לאחור.

"בבחירות הישירות היה ביש מזל גדול שנבע מכך ששני הנבחרים הראשונים, נתניהו וברק, היו לא מנוסים", הוא אומר. "השלישי, אריאל שרון, שהגיע עם רשימה של 19 ח"כים, דווקא הצליח מאוד. אבל אני מודה שיש בעיות עם השיטה הישירה - כי ההצבעה בשני פתקים מפצלת את הכנסת".

ח"כ דניאל בן סימון ממפלגת העבודה, שסיקר במשך שנים את המערכת הפוליטית כעיתונאי ולפני שנתיים נכנס לתוכה, אומר כי "בשנתיים שאני בכנסת אני נוכח שזו דמוקרטיה שנקלעה למבוי סתום. אני אחד היחידים שגם צפה בסרט מהצד, וגם נכנס לתוכו. רק עכשיו אני יודע שהמציאות עולה על מה מה שחשבתי שמתרחש כאן.

"בחברה הבלתי משילה שלנו נוצרו מנגנונים שבהם כל צד מנטרל את הצד האחר. ההחלטות הגדולות מנוטרלות תמיד ברגע שבו הן מנסות לפגוע באחד הצדדים. נניח שבסוגיית הגיור יש לך ראש ממשלה שהוא בעד הגיור החילוני. הוא נאלץ לומר: ?תמורת הגיור אקדם את הדיור לחרדים', ואז החילונים קמים. מבנה החברה הישראלית כפי שמשתקף בכנסת משתק כל יכולת הכרעה, וזה כולל ניסיון להעלות את מחירי הדלק או להוריד אותם. אפילו בנושא התקציב הדו-שנתי (ב-2009 אישרה הכנסת בראשונה מעבר לתקציב מדינה דו-שנתי במקום התקציב החד-שנתי שהיה נהוג עד אז, ח"ע) פנתה מפלגת קדימה אוטומטית לבג"ץ.

"בעיית המשילות היא הסיבה לכך שאנחנו מפסידים מלחמות ולא עושים שלום. תעשה מלחמה - 400 אלף איש בכיכר. תעשה שלום - אתה בצרה אחרת. איך חושבים להתקיף את אירן בצורה כזו? הדבר הכי טוב שקרה לישראל הוא שהיא נבנתה כבר. במציאות כזו רק קוסם כמו נתניהו, שעובר מקבוצה לקבוצה וקורץ לה, יכול לשרוד".

ח"כ אורון סבור שבעיית המשילות בישראל נובעת מאובדן המחויבות של חברי קואליציה לממשלה: "כשמפלגת העבודה היתה במשך שנים בשלטון, היא הבינה שגורל המדינה מונח על כתפיה. גם בשנים הראשונות שבהן הליכוד היה בשלטון הוא חווה את התחושה הזו. כיום הליכוד לא מגיע לוועדת הכספים. הוא לא רואה את הוועדה ואת הכנסת בכלל כזירה חשובה לפעילותו.

"הח"כים שנותרים בכנסת הם ברמה אחרת מבעבר. הדרך היחידה שלהם להתבלט, היא בצעקנות. עולה השאלה: מהי מידת המחויבות של חבר קואליציה לממשלה שעמה הוא הולך? המפלגות הגדולות הולכות עם סדר יום אחד לבחירות - וממשיכות עם סדר יום אחר. ואלה לא אמירות של הורדת מחיר כרטיסי הקולנוע".

אין מי שיתגמל

בעיה של ריבוי שחקנים המחזיקים בכוח לטרפד את פעילויות הממשל מוגדרת כבעיית "שחקני הווטו" - ואלה אינם נמצאים רק בממשלה ובוועדות הכנסת. "המנהלים הבכירים במגזר הציבורי תלויים בנציבות כוח האדם במה שנוגע לכוח אדם. בכל מה שנוגע לרכש הם תלויים בחשב הכללי. מעל הכל תלויים ביועץ המשפטי שמאשר הכל", אומר דרי.

פקיד ממשלתי בכיר לשעבר מתייחס לדברים מזווית של מנהל: "ראש עירייה בישראל נבחר לחמש שנים וזהו. הוא זה שקובע את סדר היום בתקופה הזו. הוא זה שיכול להביא בחשבון שהמדיניות שלו סופגת אש בהתחלה - ובסוף הוא יכול לומר ?תשפטו את מעשיי'. למה זה לא כך במדינה?

"בממשלה, החיבור שבין חוסר המשכיות לשחקני הווטו הביא להתפוררות. אמצעי הייצור לא נמצאים בידי מנכ"לים במשרד ממשלתי. התקציב, השכר וניהול כוח האדם - לא בידיהם, וכך אין מי שיתגמל את כוח האדם על מצוינות. תוספות השכר לא צריכות להינתן באופן שוויוני, אלא דיפרנציאלית.

"שחקני הווטו נמצאים בתוך הממשלה, באיגודים המקצועיים. התהליכים נמשכים שנים ארוכות. בתחומים הפיננסיים זה הופך את הדברים ללא רלוונטיים. היתוספה לזה תופעה שלפיה מתייחסים בשנים האחרונות אל המגזר הציבורי כאל מושחת. יש בו תופעות של שחיתות, אבל הוא לא מושחת. יש בו אלפי מנהלים ועובדים טובים".

אלא שלא כולם סבורים שבעיית המשילות נעוצה בשיטת הממשל. לתפישת ח"כ שלי יחימוביץ', המתנגדת לשינוי בשיטה, הבעיה נובעת מהיעדר מנהיגות: "זו לא הרצפה שעקומה, אלה הרקדנים שגרועים. ממשלות בעשורים האחרונים עשו דברים דרמטיים מאוד. הן יצאו למלחמות - מהלך שיש בו הרבה משילות. ב-2003-2004 נתניהו הוביל תוכנית כלכלית עם רפורמות מרחיקות לכת - שהביאו להקצנת הפערים בישראל ודירדרו מאות אלפי אזרחים אל מתחת לקו העוני, ולא היתה לו שום בעיית משילות. אם יש שר חזק עם כושר מנהיגות ואג'נדה - ולביבי יש אג'נדה, גם אם היא מנוגדת לשלי - לא תהיה לו בעיה. אבל אם שר תופס מעצמו קבלן ביצוע, תהיה לו בעיה בביצוע.

"אהוד אולמרט אמר פעם: ?ראש ממשלה לא צריך אג'נדה, הוא צריך לנהל'. זה משפט מזעזע שחושף את הכשל. מי שתופש עצמו כמנהל - ייתקל בבעיות ניהוליות. המשפט הזה של אולמרט הוא משפט מפתח. שינוי שיטת הממשל משמעו חיפוש פתרונות ניהוליים. יתרונות השיטה רבים מחסרונותיה. היכולת לתקוע תהליכים כמה שנתפש כבעיית משילות היא חלק מהמשחק הפוליטי. זו תמצית הדמוקרטיה. גם בתאגיד עסקי קשה לעשות שינויים דרמטיים. וטוב שקשה. זה תובע ממך כפוליטיקאי להיות נחוש ומנומק. אני לא רוצה שיהיה קל מדי לפרק הכל ולהתחיל מהתחלה".

למה לדעתך אם כך הרקדנים גרועים?

"אנשים לא באים לפוליטיקה בין השאר כי השכר נמוך יחסית למה שאנשים מוכשרים משתכרים במגזר הפרטי. בחירה בפוליטיקה גוררת ויתור על רמת חיים מסוימת".

פרופ' נחמיאס רואה גם בבעיית השחיתות פועל יוצא של בעיית המשילות. "כשיש משילות טובה יש שחיתות פוליטית נמוכה. כשיש תחלופה גדולה ואתה תלוי בקבלני קולות - אתה סוטה מדרך הישר. השיטה מתמרצת התנהגות שלא עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי ותרבות השלטון".

בן סימון רואה את הבעיה מדירה אנשים שהשינוי חשוב להם מהזירה הפוליטית: "אנשים כמו אמנון ליפקין-שחק, אפרים סנה, עמי אילון ויולי תמיר הציצו וברחו. דיברתי לא מזמן עם פוליטיקאי פורש שאמר לי כי הפוליטיקה לא חסרה לו, כי הוא הגיע למסקנה שאינו יכול לשנות כלום מבפנים".

בעיית המשילות הישראלית לא מנציחה את עצמה רק מזווית איכות כח האדם. המונח מלכוד 22, מספרו האלמותי של ג'וזף הלר, מתייחס למצב אבסורדי שבו מישהו ניצב מול שתי פעולות שברצונו לבצע, אלא שכל אחת מהן מחייבת תחילה את ביצוע הפעולה האחרת. מלכוד 22 של שיטת הממשל הישראלית נעוץ בעובדה ששינוי השיטה יצטרך להיעשות דרך שיטת הממשל הקיימת, ואותם כשלים שבגללם רוצים לשנות את השיטה - לא מאפשרים, בעצם, את שינויה.

פלסנר עובד בימים אלה עם קבוצה במכון הישראלי לדמוקרטיה שמטרתה לגבש עקרונות לשיטה אלטרנטיבית. הוא מעיד כי "החסם העיקרי לשינוי הוא היעדר הסכמה על שיטה אחרת. גם אם נגיע לשיעור של 60%-70% הסכמה בציבור ובכנסת על כך שצריך לשנות את השיטה, עדיין יש להסכים על אלטרנטיבה. החסם השני הוא החסם הפוליטי, שמתבטא בכך שגם אם אנחנו והליכוד מסכימים על שיטה חלופית - יהיה על כך וטו של הכוחות המגזריים. הנושא הזה צריך לעמוד בראש סדר היום, נושא שסביבו אנו מקימים ממשלה. צריך יהיה לוותר בשבילו על העניין המדיני בחלק מהקדנציה. משום כך השינוי לא מתרחש - אף שזה קריטי ודחוף".

שינויים קטנים

אז מהם הפתרונות לסוגייה הסבוכה? העיקרון שבו דוגלים אלה המאמינים בצורך בשינוי שיטת הממשל הוא החלשת הכוחות המגזריים - וחיזוק הכוחות המרכזיים בכנסת. "השיטה האלטרנטיבית היא זו שתביא לכך שבערב שלאחר הבחירות, אתה יודע מיהו ראש הממשלה שלך - ואתה יודע שהוא יכהן ארבע שנים", אומר פלסנר. "איך אתה מגיע לכך? מתפשר על ייצוגיות לטובת משילות. ראש הממשלה הוא ראש הסיעה הגדולה ביותר. הוא מקים ממשלה מבלי שעליו לקבל את אמון הכנסת.

"התוצאה היא שמיד לאחר הבחירות יודעים מי יהיה ראש ממשלה. זה נותן תמריץ לציבור להצביע למפלגות הגדולות, ולפוליטיקאים להתאחד לגושים גדולים ולא להיות שבויים של הכוחות המגזריים. אי העברת תקציב, למשל, לא תפיל את הממשלה".

עוד מושג מפתח בתיקון השיטה אצל הדוגלים בכך הוא בחירות אזוריות, לפחות עבור חלק מהכנסת. "חלוקה לאזורי בחירות שבהם מועמד נדרש להתייצב פנים אל פנים מול הבוחרים, יכולה לשפר את שיטת הבחירות לכנסת", מסביר זאב שטרנהל, חתן פרס ישראל לחקר מדעי המדינה. "אז דברים אולי היו משתנים, לא היה נוצר מצב שבו רשימה שולחת אנשים אנונימים לכנסת, כאלה שלא הוכיחו דבר ורק מוצאים חן בעיני היו"ר. צריך שהפוליטיקאים יידרשו לשכנע שהם אנשים עצמאים, בעלי תפישה מוגדרת ובעלי נכונות ללחום עליה. עם זאת, השיטה לא יכולה להיות אזורית פשוטה כמו בבריטניה - בחברה כמו שלנו השיטה צריכה להיות מורכבת יותר כדי שכל חלקי האוכלוסיה יהיו מיוצגים".

מושג מפתח נוסף שמדברים בו בהקשר של שינוי השיטה הוא אחוז החסימה. יוסי שריד, מתנגד נוסף לשינוי השיטה, אומר כי "שינויים מינוריים יכולים לעזור. אם יעלו את אחוז החסימה ב-1%. ייתכן שיהיו חמש-שש מפלגות. זו הנורמה האירופית".

ריבלין ספקן לגבי היכולת לקיים בחירות אזוריות. "אדם שנבחר על ידי אזור מרגיש לא פחות חזק מהמפלגה ששלחה אותו. חכמי הדור מדברים כל הזמן על אחוז חסימה. זה טוב למפלגות הזויות, לא לכוחות פוליטיים. באיחוד הלאומי כיום יש ארבעה ח"כים. אז שניים מתוכם הומוגנים - ושני האחרים מתנהלים בנפרד". הוא מציע פתרון יצירתי אחר: "ייתכן מצב שבו בבחירות תאמר למפלגות: ?תציגו לבוחר את הרשימה שלכן - והוא ידרג אותה'. מנהיג המפלגה ייבחר על ידי חברי המפלגה".

כדאי שהדואגים לייצוגיות המיעוטים בחברה ישמעו את דבריו של רובינשטיין. "שמנו דגש על זכויות המיעוטים ושכחנו להקדיש מחשבה ליכולת למשול. בעניין דת ומדינה, למשל, יש בישראל רוב מוחלט התומך בתגבור לימודי הליבה לחרדים , גם בקרבם, ללא הועיל.

"אני מציע ללכת בעקבות רוב הדמוקרטיות שמיתנו את היחסיות הטהורה, ולהנהיג בחירות אזוריות. בתור התחלה יש להביא 30 ח"כים מאזורי בחירה, להביא לכך שהקמת הממשלה לא תחייב הבעת אמון בממשלה, אלא הבעת אמון בראש הממשלה. אם מישהו לא מביע אמון - הוא צריך להציע מישהו חלופי. כך אנחנו מאפשרים הקמת ממשלת מיעוט בלי הצבעת אמון שהכנסת סובלת אותה - כמו שמקובל בנורווגיה, בשוודיה, בקנדה ובגרמניה. מוטב ממשלת מיעוט - מאנרכיה".

ישראל זקוקה למלך

ואולי דווקא השיר ההומוריסטי מתוכנית הסאטירה "מצב האומה" מדגיש יותר מכל את הבעייתיות הטמונה בסוגיית המשילות:

"המצב מייאש, הכל כבר נכשל,

מי לא נפל? שר, נשיא ורמטכ"ל,

ישראל מחכה לאיש חזק שיגאל,

ישראל זקוקה למלך".

מה המסקנה? ייתכן כי שהעיקרית היא כי דווקא בימים שבהם שיעור גדל מקרב הציבור מחפש יותר כוח להנהגה, ו"מצב האומה" מציעה כהלצה קמפיין להחזרת המשטר המלוכני לישראל - "יאיר לפיד מלך" - יש להקשיב יותר מתמיד לאזהרות ברוח אלה של רובינשטיין. *


הוועדה שחילקה את ישראל למחוזות

ועדת מגידור לבחינת מבנה הממשל בישראל הוקמה באמצע 2005 כדי לדון בחלופות האפשריות לשינוי שיטת הממשל ובמידת התאמתן לצורכי המדינה - במטרה להגביר את היציבות ואת היעילות השלטונית. הוועדה פעלה בחסות האקדמית של אוניברסיטת תל אביב, בראשות פרופ' איתמר רבינוביץ'. בראש הוועדה עמד פרופ' מנחם מגידור, נשיא האוניברסיטה העברית לשעבר. בסוף 2006 מסרה הוועדה את הדו"ח המסכם שלה, שבו היא גרסה כי כשלי השיטה הקיימת הם חוסר יציבות שלטונית; הפיצול הפוליטי; כישלון עיקרון האחריות הפוליטית והציבורית; חוסר ענייניות ויושרה בתהליך קבלת ההחלטות; היעדר כלי עזר שלטוניים לקבלת החלטות; והעובדה שהפיקוח הפרלמנטרי על הרשות המבצעת לקוי במקרים רבים.

עיקרי המלצות הוועדה בתחום מבנה והרכבת הממשלה היו שראש המפלגה הגדולה ביותר יקבל את הסיכוי להרכיב ממשלה, אישור הממשלה בכנסת יהיה ברוב של 61 ח"כים, מספר שרי הממשלה ייקבע בחוק יסוד ויכלול בין שמונה ל-18 שרים, רשימת משרדי הממשלה תיקבע בחוק ומספר סגני השרים ייקבע בחוק יסוד. עוד הומלץ כי יאומץ עיקרון "השיטה הנורווגית", שלפיה שרים או סגניה שרים (פרט לראש הממשלה ולממלא מקומו) לא יכהנו כח"כים, וכי עם היבחרו של שר או סגן שר הוא יפסיק לכהן כח"כ.

לגבי שיטת הבחירות לכנסת הציעה הוועדה כי 60 ח"כים ייבחרו בבחירות ארציות יחסיות, ו-60 הנותרים ייבחרו בבחירות אזוריות. עוד הוצע כי הבוחר יוכל להצביע רק עבור מפלגה אחת, כך שההצבעה עבור המועמדים בבחירות האזוריות תשמש גם כהצבעה בעבור הרשימה הארצית שאליה הם שייכים. כמו כן, ייקבע אחוז חסימה של 2.5% מכלל הקולות בבחירות הארציות. אפשרות אחרת היא שמפלגה שלא תעמוד בתנאי של הצלחת המפלגה בשלושה אזורי בחירה לפחות, לא תשתתף בחלוקת המנדטים - הן ברשימה הארצית והן באזורים.

הוועדה המליצה כי ייקבע בחוק המפלגות שבכל הליך בחירות פנימיות יוכלו להשתתף רק מי שהיו רשומים כחברי מפלגה ושילמו את דמי החבר במשך 18 חודשים לפחות, וכי ייקבעו הסדרים חדשים לפיצול סיעה. היא הציעה גם כי מספר ועדות הכנסת יצומצם, כי כל אחת מהן תמנה 10-12 חברים וכי כל ח"כ יהיה חבר בשתי ועדות לכל היותר.


"הח"כים נהפכים למכונת הצבעות

כחלק מניסיון לגבש עקרונות לחלופה לשיטת הממשל הנוכחית, סבור ח"כ יוחנן פלסנר, העובד עם המכון הישראלי לדמוקרטיה, שקשיי המשילות נעוצים במוקדים נוספים. הראשון בהם הוא היעדר חוקה. "כשאין חוקה כללי המשחק לא מקובעים ואפשר לשנות הכל לפי צורך פוליטי ורגעי. היעדר חוקה מביא לכך שאין לנו מנגנונים שמבטיחים את זכויות המיעוט - ומסיבה זו המיעוט צריך לחשוב כיצד להנדס את השיטה". היבט נוסף המקשה על היכולת למשול לדעת פלסנר הוא היעדר רפורמה במפלגות. "כל המפלגות חולות כיום. הן מרוששות כלכלית. מסיבה זו אי אפשר לקיים מוסדות רציניים לגיבוש רעיונות, שיהוו בית גידול למנהיגות. אי אפשר לגייס כסף ממקור חיצוני למפלגות בגלל מגבלות המימון, ולכן נדרש שינוי בחקיקה שידאג לכך שהן יהיו גוף בריא וחזק. אתה לא יכול גם לקצץ להן תקציבים וגם לחסום אישור תרומות.

"חוץ מזה, נדרשות רפורמות רציניות לכנסת עצמה. צוות מקצועי של ח"כ מונה שני עוזרים שאמורים לטפל בעניינים פוליטים, פרלמנטריים ותקשורתיים - אבל המשכורת לא מאפשרת לך להביא מישהו בוגר ורציני. כך אתה מקבל ח"כ עם מעט מאוד סיוע. ח"כים בקואליציה נהפכים למכונת הצבעות. אין סיכוי שיידעו על מה הם מצביעים".

ח"כ ניצן הורוביץ ממרצ רואה בעיה בכך שלכנסת אין יכולת גדולה מספיק להטיל ביקורת ולהגביל את צעדיה של הרשות המבצעת. "לממשלה יש רוב אוטומטי בכנסת - והכנסת לא יכולה לבצע את תפקידה. העלו את מספר הח"כים הדרוש לשם העברת הצעות תקציביות - והורידו את המספר הדרוש לשם הגשת הצעת אי אמון. דיוניה של ועדת השרים לענייני חקיקה חסויים, אין לה פרוטוקול - ועל סמך דיוניה הממשלה קובעת את עמדתה. זאת מבלי שנדע מה היו הנימוקים ומה אמרו פקידי המשרדים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#