לומר על אדם שהוא התאבד בגלל עומס בעבודה זאת שטחיות - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לומר על אדם שהוא התאבד בגלל עומס בעבודה זאת שטחיות

מדובר בקיר של נסיבות להסתתר מאחוריו

4תגובות

בשבוע שעבר התאבד השופט מוריס בן עטר. אני לא רוצה להכניס יותר מדי פאתוס למשפט הבא, אבל בכל זאת: התאבדות, בעיניי, היא האקט הטרגי, הכואב והנורא ביותר. אין אסון גדול יותר שיכול לפקוד משפחה או אדם מאשר איבוד של קרוב לו, כתוצאה מבחירתו שלו במוות. ולכן, בכל פעם שמישהו מדבר בקרבתי על התאבדותו של פלוני אני נזהר מאוד בדבריי. ומכאן אני אומר שהיה לי נדמה שהמהירות שבה הדביקו לשופט בן עטר את סיבת ההתאבדות היתה מוגזמת ומעט בלתי רגישה. עומס כבד בעבודה, לצד שיחת הבהרה שעשו עמו הממונים עליו, אינם סיבות להתאבד, חושבני. לומר על אדם שלקח את חייו משום שלא עמד בעומס בעבודה - זה להשטיח את האדם לכדי מרכיבים בנאליים, לפרק אותו מכל הרגישויות והמורכבויות שמהוות את נפשו ואישיותו ולזקק את כולו למשפט אחד שקל לנסח: "התאבד בגלל עומס בעבודה". אז שיהיה ברור: אף אחד לא מתאבד בגלל עומס בעבודה. עומס בעבודה הוא טריגר, תירוץ, עילה או קיר של נסיבות להסתתר מאחוריו.

התאבדות היא תוצאה של צלילה למעמקי תהום נפשית שגורמת לאדם לאיין את הווייתו, לחתור תחת הבחירה הטבעית והגורלית ביותר שאנו מבצעים מדי יום: הבחירה בחיים. אדם שבוחר לוותר על חייו הוא אדם שמרגיש שאזל כוחו לשחק במשחק החיים - שהוא מוכן להשליך מנגד את הערך החשוב ביותר לאדם, את היצר הבסיסי ביותר שלנו ולהסתכן אפילו בהכעסה של אלוהים - רק כי החיים נדמים לו כמשימה שאין ביכולתו לעמוד בה עוד. אף אדם לא מגיע לתובנה הזאת כתוצאה מעומס בעבודה. עומס בעבודה זה דרעק גדול, אין ספק. מנגד, גם להיות מובטל זו צרה צרורה.

לא כל מי שכורע תחת נטל העבודה מתאבד; לא כל המובטלים שמים קץ לחייהם. יש אנשים שעברו אסונות כבירים ובוחרים להמשיך; ויש כאלה ששבירה קטנה, באופן יחסי, שפכה את רצונם להמשיך לחיות. החיים הם חידה כה מורכבת, מכיוון שאין בה אפילו קבוע אחד. כולנו משתנים בלתי ידועים ובלתי קבועים במשוואה הזאת של החיים. וכשמישהו מאתנו בוחר להפסיק את חייו ביוזמתו שלו, הוא הופך את חיינו שלנו לטיפה יותר מסוכנים, את שלוותנו הנפשית לטיפה יותר מאוימת ואת הסיכוי שגם אנחנו נידחק אי פעם אל הקצה - ליותר מוחשי.

זו הסיבה שאני לא אוהב השטחה של דיון על התאבדות. זו הסיבה שאני חושב שהתאבדות היא דבר שאסור לנסות ולהסביר באמצעות כותרות של שורה אחת. זו הסיבה שאני סבור שמותו של מוריס בן עטר הוא אסון נורא-נורא-נורא, ושהקשר בינו לבין עומס בעבודה או למשבר הלוגיסטי במערכת המשפט הוא אפס. פשוט אפס קשר בין הדברים. וחשוב לי שאף אחד לא יהפוך את הסיפור של מוריס בן עטר למקרה של "השופט שהתאבד בגלל עומס בעבודה". הסיפור של מוריס בן עטר הוא סיפור שאין לאיש עליו תשובה ולא תהיה עליו לעולם. כי זה העניין עם התאבדות - אין כל דרך להסביר אותה. כי כשמישהו מתאבד הוא בעצם תומך בהפסקת החיים לא שלו בלבד, אלא של החיים עצמם. ואת זה אין אף בן אדם שמסוגל להסביר. בטח לא בשורה אחת של כותרת בעיתון. אז תניחו בבקשה למוריס בן עטר לנוח על משכבו בשלווה ובצנעה, למשפחתו להתאבל על אהובה ותטפלו בענייני העומס המונח על כתפיהם של שופטים בלי שום, אבל ממש שום, קשר למקרה הזה.

עלי להודות שמעט שועשעתי מעוצמת התגובות שעורר מאמרי כאן מהשבוע שעבר ("אש על הכובש"), שעניינו היה פולחן האבל המוזר שאחז בישראל עת השריפה באיקאה והמשמעות והסמליות של השריפה ובלה בלה בלה. נדמה שהמוטיב בטקסט שהקים עלי את מרבית המגיבים היה הרמז שהעליתי בדבריי לכך הצרכנות הישראלית מושתתת על עדריות ושישראלים שצורכים באיקאה דרך קבע הם בורגנים נעדרי מעוף, או סוציופתים מזרח-תיכוניים נעדרי סגנון, עצלנים נעדרי השראה ודמיון, שפוטים אינהרנטיים או סתם אנאלפביתים. כן, נדמה לי שזה מה שהרגיז אנשים.

בכל מקרה, בתור מי שהרגיז לא מעט אנשים בימי חייו והצליח להאריך חיים עד לגיל 40, אני יכול להעיד מניסיון שהדרך הבדוקה לדעת שאתה צודק היא לחטוף מבול תגובות ממשפחת ה"מה אתה מבלבל את המוח?" עניין מוזר וידוע הוא בקרב כותבים: המקרים שבהם אתה חד וממוקד ומדייק בניסוח הם המקרים שבהם הקהל קורא לך לתלות את המקלדת, להזדכות על עצמך ולעודד את בני משפחתך לבצע בך המתת חסד. לעומתם, המקרים בהם אתה כותב מפוזר, בלתי משכנע אפילו לעצמך ומבזבז מלים באופן שאסור לסלוח עליו - הם המקרים שבהם העם שר את תהילתך, או לכל הפחות לא מפגיז אותך בטוקבקי נאצה, יען כי הוא מסכים אתך או משהו בסביבה.

בכל מקרה שני, איך אתה יודע שעדר הוא עדר? כשאתה קורא לו עדר וכל מרכיביו זוקפים את ראשם, אחד-אחד, ונוערים בזעם: "למי קראת עדר?" אה, הממממ, לך, ולך, ולך, ולך, ולו, ולה, ולהן, ולהם, ולי (כן, לי). ולכם, כן, כן, אתם שם, שעומדים בצד ומרגישים נורא מיוחדים. גם אתם עדר. נשבע לכם. ואין אף טוקבק שתכתבו שיגרום לזה להשתנות. לפחות תנסו לנעור יותר בנימוס.

וקטנה לסיום

ולייזה מינלי אמרה: "מחיאות כפיים הן דרך ברברית לבטא רגשות נאצלים. תסתכל על האנשים בקהל - הם מוחאים לי כפיים כמו קופים ומרגישים שהם חולקים אתי חוויה תרבותית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#