איקאה כסמל לשאיפה הישראלית לבינוניות חסרת ייחוד - כללי - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איקאה כסמל לשאיפה הישראלית לבינוניות חסרת ייחוד

אנחנו מנסים להיאחז במקל בשני קצותיו, והוא נשרף

83תגובות

השריפה בסניף איקאה בנתניה בשבת היא טרגדיה ישראלית. כמו נפילת מגדלי התאומים בניו יורק, כמו נפילת חומת ברלין, ההשתלטות על הבסטיליה, חציית הרוביקון ואירועים אחרים בהיסטוריה האנושית, השריפה באיקאה היא לא פחות מאירוע מכונן בתולדות היישוב ומראה מקום על ציר הזמן של חיינו כאן - שתפקידו לרמוז לנו שמשהו גדול עומד להתרחש, שמשהו חזק, נורא, איום ונפלא מאתנו מתחולל מעל לראשינו ואנחנו צריכים פשוט להיות ערניים ולקרוא את הסימנים. אתם בטח חושבים שאני מתלוצץ. ואתם גם צודקים.

מצד שני, ולמרות הרתיעה מהפאתוס המביך במקצת שבו נהגו כלי התקשורת בסיקור האירוע, איקאה נהפכה בשנים האחרונות לסמל שסכומו הכללי עולה בהרבה (מאוד) על סך חלקיו. מותג הרהיטים וכלי הבית השוודי נהפך לסמל לדקדנס הישראלי של השנים האחרונות - לשילוב בין נהנתנות בורגנית עצלה לבין בינוניות קפיטליסטית ושטחיות תרבותית ישראלית. במידה מסוימת, החנות הזאת, שזכורה לישראלים רבים כמדמנת תורים מופרזים באורכם וכמדורת שבט (שוב: בורגנית) שכל בן המעמד הבינוני המקומי צריך להחזיק באביזר ממנה כדי להוכיח את השתייכותו לשכבה החברתית הזאת, מקדשת כלומניקיות מושלמת, סגידה לעולם צרכני מנוון וחלופה לעולם יצרני וערכי. הסגידה המקומית לקו הייצור הבינוני, האחיד, השווה לכל טעם וכמעט לכל נפש - שייצרו המהנדסים והמעצבים השוודים, והעובדה שמותג זה נהפך לאימתני כל כך בישראל, הן הוכחה נוספת לכך שישראל התאגידית מגדירה את זהותה באמצעות פולחנים צרכניים אחידים, פשטניים וקלים לעיכול.

 

הוויתור על המגע האישי, על העיצוב היחידני, כמו גם על הבידול בריהוט הבית, מעידים הן על הכמיהה של חלק גדול מהישראלים לראות את עצמם כחברים בתאגיד המקומי, הן על המוטציה הקונפורמיסטית שלה נהפכה ישראל בעשור האחרון (עיין ערך: פטריוטיזם ואחדות שורות) והן על הוויתור על הזהות הישראלית, הנמחקת בקצב מהיר לנגד עינינו. התאווה לשכפול, לשבלונה, לייצור של קולקטיב מזויף באמצעות האחדת מותגים לאומית - אייפון לכל פועל וכו' - אינה רק ביטוי לריחוק המעציב של הישראלי מזהותו האותנטית, אלא גם ראיה לכך שהישראלי החדש מבכר את השתתפותו במשפחת העמים באמצעות צריכה של מוצרים בינלאומיים והאבסה של עצמו במותגים זרים.

זה אירוני במקצת - מכיוון שישראל המדינית והפוליטית עושה כל שלאל ידה כדי להתרחק מהעולם, להתנכר לערכים הקולקטיביים שמדינות המערב מחילות על עצמן בהיבטים חברתיים ומדיניים, וישראל הצרכנית עושה הכל כדי להרגיש שייכת לאותה משפחה שאליה היא מתנכרת כל כך במישור המדיני.

רוצה לומר: ישראל אחת שמה עליה את אביגדור ליברמן להיות לה שר חוץ, מצפצפת בקול גדול על הקהילה הבינלאומית ועל תגובתה להתנהלותנו במישור המדיני, וישראל האחרת מזמינה עוד ועוד ועוד מכשירי אייפון, סובאת עוד ועוד ועוד מכשירי פלזמה תומכי HD ומשתחווה לאלוהי האיקאה. מדובר בפרדוקס רגשי, שלא לומר הפרעה נפשית לאומית. אי ההלימה בין הדרך שבה מזהים ישראלים את עצמם כאומה מערבית צרכנית, שמאמצת סט ערכים מקביל למדינות רבות במערב, בכל הנוגע לפולחנים צרכניים, לבין ישראל שנוהגת כמעצמה אימפריאליסטית דקדנטית במזרח התיכון, יוצרת מובלעות של פרודיה ושל פאתוס בהתמודדות של הישראלים עם אירועים דוגמת שריפת סניף איקאה במחלף פולג.

הרצינות שבה ביכתה ישראל את שריפת המבנה המכוער נבעה מתחושתה כי פגיעה בסמל הצרכני הזה מרחיק אותה מחברות במשפחת העמים הקפיטליסטית המערבית ומשקיע אותה צעד עמוק אחד נוסף בביצת המזרח התיכון. המזרח התיכון - זוכרים? - המקום שבו אנחנו חיים, מתקיימים ומתגוררים, לא משנה כמה טאבלטים ימכרו פה בשנה הקרובה. הקונפליקט החדש של ישראל - זו שחורצת לשון אל העולם ואת אותה לשון מוציאה כדי ללקק את ישבניהם של הדולר ושל היורו - הוא קונפליקט שככל שהוא מתעבה ומעמיק, הוא הופך את חיינו כאן להזויים יותר ממה שהם ממילא וקרובים להיות בלתי אפשריים.

יום אחד, והיום הזה קרוב, נצטרך לבחור איזו אומה אנחנו רוצים להיות, מה זהותנו הלאומית האמיתית, לאיזו קבוצת עמים אנו משתייכים, ואילו מחירים אנו מוכנים לשלם כדי להרגיש שייכים. כרגע, כדרכנו בקודש, אנחנו מנסים לאחוז במקל בשני קצותיו. וזה לא עובד. למעשה, זה עולה בלהבות.

וקטנה לסיום

וג'ורג' ברנרד שואו אמר: "המנגנון של הקפיטליזם מבוסס על דחייה מתמדת של סיפוקים מתוך כוונה להרחיק את העתיד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#