כיכר העיר ריקה: מתי בפעם האחרונה יצאתם להפגין כמו המצרים? - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כיכר העיר ריקה: מתי בפעם האחרונה יצאתם להפגין כמו המצרים?

קיטוב חברתי, הפרטה של המחאה או מעמד ביניים מרוסק: מדוע בישראל כבר אין הפגנות המוניות ברחובות? ■ חבר בהנהגת עתיד 2014: "אני מדבר עם המון צעירים שמתקשרים אליי, הם מיואשים ואיבדו תקווה - אין ברירה אלא להמשיך במאבק ולצאת לרחוב" ■ אך ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מצביעה: קשה מאוד להוציא אנשים לרחובות

68תגובות

אביב 2006, גן הוורדים, ירושלים. משבר הרשויות המקומיות בשיאו - עובדי רשויות מקומיות ומועצות דתיות ברחבי ישראל לא קיבלו שכר במשך חודשים. הפגנה מול הכנסת היא דבר מתבקש במצב כזה, ואכן מתארגנת כזו. השלטים מוכנים, התקשורת ממוקמת, אך בסופו של דבר, במקום האלפים שהיו אמורים למלא את הגן, מגיעים מאות אנשים בלבד.

שרון שחף, כיום מנהלת מאבקים חברתיים וסביבתיים, היתה אז מארגנת ההפגנה מתוקף תפקידה כדוברת ההסתדרות. "עשינו הרבה יחסי ציבור והתקשורת מאוד התעניינה בסיפור, אבל הוצאת העובדים לרחובות היתה דבר בלתי אפשרי", היא משחזרת. "בסופו של דבר הגיעו להפגנה עובדים מרשויות ערביות בצפון, באוטובוסים מאורגנים, ופעילים של הנוער העובד והלומד. כששאלתי עובדים למה הם לא באים, הם השיבו שהפגנה לא תעזור ודיברו על חוסר תקווה. זה זעק: אנשים לא קיבלו שכר חצי שנה ושנה, אבל עדיין לא יצאו לרחובות".

שחף מביאה את הסיפור הזה כדוגמה לכך שבישראל אין תרבות מחאה אמיתית - דבר שבלט לאחרונה על רקע מחאות הענק שפרצו במצרים ובתוניסיה. לדבריה, המחאה לא קיימת משום שלא רק הממשלה חושבת לטווח קצר, אלא גם האזרחים. "ישראלים שונאים להרגיש פראיירים כשהם עומדים בתור, בכביש, במבצעים בסופר. אבל בכל הנוגע למה שמגיע להם באמת מהמדינה - לדעת לאן המסים הולכים, מה החזון של המדינה - בזה הם הפראיירים הכי גדולים".

"מתי ייצאו כאן לרחובות?" הוא משפט שחזר על עצמו שוב ושוב בווריאציות שונות בשבועיים האחרונים: בפייסבוק, במיילים, בשיחות סלון ובתוכניות הדיבורים ברדיו. האמרה הקצרה הזו כוללת את אווירת הייאוש וחוסר האונים הקיימת בשיח הציבורי העכשווי: מהממשלה כבר לא מצפים לדבר, אבל השכנים מדרום הציבו מראה וממנה עולה שגם עלינו, האזרחים, קשה לסמוך שניקח את גורלנו בידינו ונצא לרחוב כאשר, לדוגמה, הדלק מזנק למחיר אסטרונומי או כשקניית דירה נהפכת לחלום באספמיה.

ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מצביעה על כך שקשה מאוד להוציא אנשים לרחובות, וכשזה קורה, הסוגיה שעל הפרק היא מדינית-ביטחונית. לדברי פרופ' ירון אזרחי, מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, הקונפליקט המתמשך הוא הסיבה העיקרית לכך שלא צומחת בישראל מחאה חברתית נרחבת ואפקטיבית. "מרקס אמר שהדת היא אופיום להמונים. בישראל, הלאומיות היא אופיום להמונים, כי היא מושכת את תשומת הלב מהבעיות הכלכליות", מסביר אזרחי.

פרופ' עוז אלמוג מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה מסכים עם האבחנה: "הבעיה הביטחונית תמיד הכשילה את המחאה החברתית. ראשית, היתה תחושה שיש משהו בוער יותר מהדברים הפנימיים. שנית, אנשים הרגישו רגשות אשמה: שלא נפרק את עצמנו מבפנים, כי יש אויב גדול יותר בחוץ".

ד"ר איתן אלימי, מומחה למחאה פוליטית מהאוניברסיטה העברית, מסביר שבישראל יש מקום נרחב יותר לאזרחים לבטא את עצמם מאשר בדיקטטורה כמו מצרים, מה שמראש מדכא מחאה בממדי ענק. "בישראל יש הרבה מחאה, אבל בסדר גודל קטן יותר ונגד נושאים ממוקדים", הוא פוסק. "המשטר בישראל מאפשר אפיקי פעולה נוספים מלבד יציאה לרחוב. לדוגמה, ניסיונות להשפיע על ח"כים באופן ישיר, באמצעות לוביסטים או עמותות. כשקבוצות נמצאות במצב שבו אין להן את הכלים האלה, כמו במצרים, לא נותר להן אלא לצאת לרחוב ולהשתולל".

אלמוג מציג הסבר נוסף, הקשור אף הוא למשטר הדמוקרטי בישראל, אך מזווית שונה. "בחברה דמוקרטית סוגיות שנויות במחלוקת מוצגות ברוח הפסיכולוגיזם - יש צדדים לכאן ולכאן. זה אולי נראה יפה, אבל מסרס ומנטרל. במגרש הכדורגל מתנהגים באופן טבעי יותר. אם האוהדים מרגישים שהקבוצה לא טובה - ידיחו את המאמן. לכן רואים יותר מחאה בספרה המקומית. אני, לדוגמה, גר בשכונה ותיקה בעתלית. יום אחד פתחו את מעבר הרכבת כך שהיא עברה ממש בתוך השכונה. מצאנו את עצמנו עומדים מול כוחות יס"מ שבאו לפזר אותנו. כשזה נוגע לחיים הקונקרטיים שלך, אתה כן קם ועושה".

נגד מי ימחו ההמונים?

למרות מה שנראה כיום כאדישות של החברה האזרחית למתרחש סביבה, מחאות חברתיות עזות התעוררו כאן במשך השנים. אחת מאבני הדרך, אולי החשובה מכולן, היתה תנועת "הפנתרים השחורים" שנוסדה בתחילת שנות ה-70 על ידי צעירים, מרביתם דור שני לעולים ממדינות ערב. התנועה צמחה בשכונת מוסררה בירושלים, כשצעירי השכונה יצאו למחות מול בניין העירייה הסמוך. הם קיימו הפגנות סוערות, ולאחר שנפגשו עם ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, היא ניפקה את האימרה המפורסמת "הם לא נחמדים".

"היינו בחורים צעירים שלא הצליחו להגשים את עצמם, ראינו את עצמנו באוטוסטרדה שמובילה לבית הסוהר ולפשע", משחזר ראובן אברג'יל, שהיה מראשי הפנתרים. "אחרי מלחמת ששת הימים ראינו איך השלטון בונה באופן מסיבי בירושלים ובמקומות אחרים, אבל אותנו נוטש. לא רק שלא שיקמו את המבנים שלנו, אלא בנו בתים חדשים ואותנו הוציאו, בצווי בית משפט, משכונות קו התפר בממילא, ימין משה ומוסררה, ללא פיצויים. זה היה ממש שוד ושבר וגרם לנו לצאת במחאה. אי אפשר היה עוד לסובב את חבל החנק על צווארנו".

לדברי אברג'יל, אחת הבעיות שמונעות כיום מחאה חברתית היא הקיטוב הגובר בחברה הישראלית. "בהפגנות של 'הפנתרים' ראיתי חרדים ממאה שערים לצד פלסטינאים ממזרח העיר, אשכנזים לצד מזרחים, אנשים מכל העדות והקבוצות. כיום דבר כזה לא יכול לקרות". פרופ' דני גוטווין מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, פעיל חברתי בעצמו, מחדד את הדברים: "נוצרה כאן דינמיקה של קבוצות יריבות, שאף אחת לא רוצה לחתור נגד השיטה. בעצם, ישראלים ויתרו על האפשרות ליצור אלטרנטיבה. בישראל יש קטטה מתמדת בחסות השלטון, שכך מבטיח את הישרדותו: הרוסים נגד ש"ס, החרדים נגד תושבי רמת אביב, הערבים נגד היהודים".

פרופ' אפרים יער, סוציולוג מאוניברסיטת תל אביב, סבור שהציבור מתקשה למצוא גורם עיקרי אחד לצאת נגדו. זאת, לדבריו, כתוצאה מהדומיננטיות של מפלגות הימין בזירה הפוליטית כיום. "הציבור הפוטנציאלי שהיה אמור למחות שבוי בידי המפלגות שאותן הוא בחר. בימי הפנתרים השחורים, להבדיל, המחאה היתה ממוקדת במפלגת העבודה, שהיתה מפלגת השלטון. נגד מי ימחו ההמונים כיום: נגד הליכוד, נגד ישראל ביתנו או נגד ש"ס? התופעה של אנשים שיוצאים לרחוב היא נדירה, וקשורה במנהיגות, בכושר ארגון ובמשאבים. ברגע שהמנהיגות שלך נמצאת בשלטון, וזה גם ברמה של ראשי עיריות, אין מי שיארגן מחאה".

גוטווין מדבר גם על מחאה שעברה הפרטה: "המחאה הופרטה. יש הרבה ארגונים חברתיים אבל כל אחד מהם עוסק בתחום ספציפי - אחד בדיור, שני באמהות יחידניות, שלישי בקרקעות. כל המצוקות האלה אמיתיות, אבל הן באות מאותו המקום. למרות זאת, לא נראה את ההמונים ברחובות, אלא רק את הקבוצות הקטנות שמפגינות על משהו נקודתי".

לדברי אורנה עמוס, עובדת סוציאלית הפעילה בארגון "כוח לעובדים" ומרצה באוניברסיטת בן גוריון על אקטיביזם ומחאה, הבעיה עם עמותות רחבה הרבה יותר. "תהליך ההפרטה מעביר את האחריות לאספקת שירותים מהמדינה לציבור המתנדב ולעמותות מופרטות", אומרת עמוס. "הרבה אנשים חיים בעוני יחסי ובמצוקה, אבל הבטן של המוחלשים ביותר שבעה בזכות בתי התמחוי שמחלקים מזון, וארגונים אחרים שנותנים להם שירותים שבבסיסם זכויות יסוד של אזרחים. ככה המדינה מייצרת שקט. במצרים אין חברה אזרחית כזו מפותחת, לכן נוצר סיר לחץ עצום שהיווה את הבסיס למהפכה".

כדי להשלים את התמונה, כדאי להפנים את ההסבר של עו"ד אברהם ברדוגו, אף הוא ממייסדי הפנתרים השחורים: "במדינת ישראל כל אחד מנסה לעבור ממעמד הדפוקים למעמד הדופקים. לדעתי, תהיה מחאה אמיתית רק כשהמצב יחמיר עוד יותר. רק כשלאנשים באמת לא יהיה מה להפסיד - לא בית, לא עבודה, הם ייצאו לרחובות בהמוניהם".

נדמה שאת הכלל הפשוט הזה מבין טוב יותר מכולם ראש הממשלה בנימין נתניהו. בתחילת כהונתו, כשרק עלה רמז למחאה חברתית בעקבות הטלת מע"מ על הפירות והירקות, הוא ביטל את המהלך. בשבוע שעבר, לנוכח אזכורים רבים בתקשורת על המחאה המתפשטת נגד העלייה במחירי הדלק (7.26 שקל לליטר) - הנובעת מעלייה במס הבלו שאותו הטיל משרד האוצר - נתניהו הכריז שישקול דרכים להפחתת מחירי הדלק.

זאב גראואר, 32, איש מכירות ממגדל העמק, הוא האיש שהתחיל את המחאה. לפני כחודש וחצי פתח גראואר קבוצה בפייסבוק שקבלה על ההעלאה הצפויה במחירי הדלק, ותוך זמן קצר הצטרפו לקבוצה כ-2,000 איש. כמה ימים לאחר מכן הוא התראיין בתוכנית "לילה כלכלי" בערוץ 10 ובהמשך אירגן שיירת מחאה לירושלים שבה השתתפו כ-50 נהגים. המחזה חזר על עצמו כעבור שבועיים, הפעם בהשתתפות 150 נהגים. כיום יש יותר מ-11 אלף איש בדף הפייסבוק שפתח גראואר, ועוד עשרות פעילים בשטח בכל רחבי ישראל.

"המטרה היא להוציא מאות אלפים לרחוב", אומר גראואר. "אנשים במדינה התרגלו לסבול, אבל יש איזשהו סף שאי אפשר לעבור. הדלק גורם גם להתייקרות של מוצרי מזון בסיסיים, בשל העלייה בהוצאות התובלה. וזה עוד לפני שדיברנו על עליית מחירי המים והדיור. פשוט נהייה יקר לחיות במדינה הזאת".

בשלישי שעבר, יום לאחר העלייה הדרמטית במחיר הדלק, ניסה גראואר ליזום חרם צרכנים - "יום ללא דלק", שבו נהגים לא יעצרו בתחנות הדלק. כמה עשרות פעילים הגיעו לתחנות דלק ברחבי ישראל, חילקו פליירים וניסו לשכנע נהגים לוותר על התדלוק, לפחות ליום הספציפי הזה.

בתחנת הדלק בגלילות זה נראה פחות מלהיב מאשר אלפי הלייקים בפייסבוק. יחד עם גראואר, נכחו במקום ארבעה פעילים, ומספר העיתונאים היה כפול. הפעילים באו לשעה בלבד, הזמן שיכולים היו להיעדר מהעבודה ללא אישור הבוס, אך לזכותם ייאמר שהם היו חדורי מוטיווציה והתלהבות. עופר סגל, 29, מכפר סבא, פירט בפני הנהגים את מלוא המשמעויות של עליית מחירי הדלק, ולא שכח לפקוד גם את המזנונים שליד התחנה. "המחאה עוד תגדל, תעקבו אחרינו בטלוויזיה ובאינטרנט. בואו להילחם את המלחמה של כולנו. נהיה אזרחים למופת, ונצא לרחוב", ניסה להלהיב את הנהגים האדישים. העובדה שבסופו של דבר רק שלושה בחרו שלא לתדלק לא ריפתה את ידיהם של מארגני המחאה. בזמן שחלף מאז הם הספיקו לתכנן פעולות נוספות, שאחת מהן היא חסימת נתיבי איילון - שבסופו של דבר התקיימה במרחב הווירטואלי בלבד.

לרונן אושרי, 44, תושב נתניה ואב לשלושה, ברור לגמרי שדברי נתניהו בכנסת לא יסיימו את המחאה. "זו השיטה - להעלות ולהעלות את המסים, כדי שאחר כך יהיה אפשר להוזיל קצת. זו אחיזת עיניים", הוא אומר. "בממשלה לא מבינים באיזה מצב אנחנו נמצאים. זה לא מאבק על מותרות, על דלק שנדרש לטובת חופשה. מדובר על קניית מוצרי יסוד עבוד המשפחה. ברגע שזה מגיע למשפחה שלי, אני יוצא למלחמה".

עליית מחירי הדלק מצטרפת לזעם המצטבר בנוגע למחירי המים שנסקו בחודשים האחרונים בעקבות רפורמה של משרד האוצר ורשות המים. העלייה מוסברת גם בהקמת עשרות תאגידי המים ברחבי ישראל, שמחליפים את הרשויות המקומיות בטיפול במשק המים. לרשויות יש חלק במצב העגום שנוצר, משום שבעבר לא השקיעו מספיק בתשתית המים, ולכן האוצר העביר את האחריות לתאגידים. ואולם קשה להסביר לאזרחים מדוע על מים, עד לא מזמן זכות בסיסית ומובנת מאליה, יש לשלם מע"מ של 16% ומדוע חשבונות המים הגבוהים מממנים את המנגנונים של עשרות תאגידי המים לרבות הוצאות על משכורות המנכ"ל, רואי החשבון ואדמיניסטרציה נוספת, אף על פי תשתית זו קיימת ממילא בעירייה.

ג'קי אדרי, תושב דימונה ופעיל חברתי ותיק, הוא אחד מאותם בודדים שהחליטו לעשות מעשה: הוא יזם בעירו פעולה של מרי אזרחי, שכחלק ממנה הפסיקו עשרות תושבים לשלם בחודשים האחרונים את חשבונות המים. לפני כחודש התבצרו אדרי וחבריו בבריכות המים המספקות מים לעיר, ופונו רק כעבור שלושה ימים. "זה מאבק שצובר תאוצה ברמה הארצית", הוא מכריז. "אני יודע על עוד אנשים ברחבי ישראל שהפסיקו לשלם חשבונות מים. הלוואי שיתבעו אותי, אני רק מחכה למאבק משפטי". אדרי מאמין שהישראלים יצטרפו אליו במקרה זה: "במצרים המאבק יצא מהלב העשוק של העובד אל הכיכר. אף אחד לא חזה את מה שקרה שם, לכן אין להתפלא אם יום אחד אנשים ייצאו לרחוב גם פה. הרי האדמה בוערת מלמטה, מבעבעת".

מי שמנהל מאבק ממוסד יותר הם המרכז לשלטון מקומי וראשי הרשויות המקומיות, שבכמה הזדמנויות שיתפו פעולה בהפגנות עם אדרי וחבריו. נראה שבקונסטלציה זו פוטנציאל המחאה גבוה יותר משום שראשי הרשויות הם מנהיגים בקהילתם יותר מאשר פעילים חברתיים. מסיבה זו הם יכולים, אם ירצו ויתאמצו, להוציא אלפים אל הרחובות. מלבד זאת, הם מחזיקים בידם בסוג של "שאלטר" - וביכולתם להשבית את הרשויות המקומיות. לפני כחודש העמיד המרכז לשלטון מקומי איום כזה ובעקבותיו נפתח משא ומתן בין הרשויות לבין משרד ראש הממשלה, בניסיון למצוא פתרון לבעיה.

המשא ומתן התפוצץ בשבוע שעבר, ולכן צפוי המאבק על המים לחזור לרחובות. השבוע הצטרפה למאבק ההסתדרות, המשתפת פעולה עם התאחדות התעשיינים והמרכז לשלטון מקומי, במאבק משותף נגד עליית מחירי הדלק, המים והלחם, שעשוי לכלול שביתה כללית במשק. "במסגרת המאבק כבר חסמנו צמתים ברחבי ישראל וקיימנו הפגנה של כמה אלפי אנשים בירושלים", אומרת לינדה ששון, דוברת המרכז לשלטון מקומי. "אני מעריכה שנראה הפגנות גדולות הרבה יותר בעתיד. אנחנו מקבלים אינסוף פניות המבקשות שנעורר מחאה גם נגד מחירי הדלק ונגד המיסוי על רכישת דירה. יש כאן תסיסה אדירה של אזרחים שפשוט נמאס להם מנטל המסים".

מעמד הביניים - קהל קשה

מי שנאלצים להיאבק ללא יד על השאלטר הם הזוגות הצעירים, הקורבנות העיקריים של עליית מחירי הדירות - נושא שלא יורד מהכותרות. המחירים עלו בעשור האחרון ב-70%, עלייה ריאלית של 35%. יתרה מכך, בתקופה זו, המדינה הפסיקה לסייע לזוגות צעירים ברכישת דירה - ב-2002 היה היקף הסיוע למשכנתאות 5.7 מיליארד שקל ואילו כיום הוא 1.2 מיליארד שקל בלבד. לנוכח נתונים אלה והשיח הציבורי הבלתי הפוסק על סוגיית הדיור, אפשר היה לצפות שצעירים מכל רחבי ישראל ימלאו את כיכר רבין כמה וכמה פעמים, דבר שלא קורה.

מנגד, בשנתיים האחרונות קמו כמה תנועות מחאה מקומיות באזורים שונים, שמטרתן להיאבק לטובת דיור לצעירים. שתי תנועות בולטות במיוחד הן "עתיד 2014" (המכונה גם עמ"י) באזור השרון ותנועות "התעוררות בירושלים", שעוסקת בסוגיות נוספות הקשורות בירושלים, מלבד דיור. איתי פיינה, תושב הוד השרון וחבר בהנהגת "עתיד 2014" מנסה להסביר מדוע, בעצם, הרחובות נותרו ריקים מזוגות צעירים וזועמים.

"קשה להוציא צעירים לרחובות. אנשים במעמד הביניים מנסים לשרוד. הם קמים בבוקר, מפזרים את הילדים לגנים ולבתי הספר, חוזרים בערב מהעבודה, סחוטים ובלי כוחות", הוא אומר. "ובכל זאת, התנועה הצליחה לארגן הפגנה של 1,000 איש באזור רעננה, והיא מתכננת בעוד חודש הפגנה גדולה הרבה יותר. לא מדובר פה בשכבות מצוקה. אני עורך דין במקצועי, יש לי חברים רואי חשבון ואקדמאים ואנחנו לא מצליחים להבין איך דירה בסיסית עולה 2 מיליון שקל. זה פשוט מטורף, חסר היגיון. אני מדבר עם המון צעירים שמתקשרים אלי, הם מיואשים ואיבדו תקווה. האנשים מן המניין אינם מיוצגים וזו בעיה קשה. לכן, אין ברירה אלא להמשיך במאבק ולצאת לרחוב".

מירב כהן, ממייסדות תנועת "התעוררות", דווקא הגיעה למסקנה הפוכה - מעט יותר ריאלית כנראה - בכל הנוגע ליציאה לרחוב. בשלב מסוים העדיפה התנועה פעילות לובי של שכנוע מקבלי החלטות על פני ארגון הפגנות. "מעמד הביניים הוא הקהל שהכי קשה להוציא להפגנות. לכן החלטנו לא להתמקד בהפגנות, כפי שעשינו בתחילת דרכנו, אלא להשקיע מאמץ בפגישות עם שר השיכון ועם בכירים במינהל מקרקעי ישראל".

לדברי כהן, אין זה מקרי שעדיין לא קמה תנועה מחאה ארצית הנלחמת בעליית מחירי הדיור. "חשבנו על הרעיון הזה, אבל בתחום הדיור מה שטוב להוד השרון - לא בהכרח טוב לירושלים, כי לכל אזור יש את הצרכים שלו, ששונים מאוד זה מזה. לדוגמה, אם מחליטים על בניית דירות קטנות כמדיניות ארצית, זה לא בהכרח ייטיב עם ירושלים. החרדים מעוניינים בדירות אלה, אך בירושלים צריך לעודד את האוכלוסיה העובדת".

מלבד מעמד הביניים הכורע תחת הנטל, יש בישראל שכבה רחבה של עובדים עניים, שבכלל לא יכולים לחלום על אפשרות של קניית דירה, גם אם מחירי הדירות יחזרו לשפיות. מדובר בעובדים הפשוטים: עובדי ניקיון, עובדי אבטחה ועובדי קבלן אחרים שבפועל, גם אם לא נעים להודות בכך, נהפכו לשקופים עבור בני מעמד הביניים ומעלה. לכאורה, הם אלה שנמצאים במצב הקשה ביותר וצריכים לצאת לרחובות, אך גם זה לא קורה. עמותת "מען" היא אחד הגופים שמנסים לייצג את העובדים האלה, ושמה דגש מיוחד על שילוב נשים ערביות בעולם התעסוקה - משימה סיזיפית ואפורה הזוכה לתהודה תקשורתית פחותה הרבה יותר מאשר כינוס הפגנה.

לדברי אסף אדיב, מנכ"ל העמותה, העובדים האלה מגיעים מכל המגזרים: הם רוסים, אתיופים, ערבים וחרדים - אך הסכסוך החברתי בין השכבות השונות הוא לא זה שמונע מהם לצאת לרחוב. "המתח בין הקבוצות קיים, אבל בשטח הוא לא מעניין אותם כי האמון במנהיגות שואף לאפס. כל עוד המצב הכלכלי יציב יחסית והאבטלה נשמרת ברמות סבירות, אז זה לא קורה".

פרופ' פניה עוז-זלצברג, היסטוריונית ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, מסכימה כי רק אירוע חמור באופן קיצוני יצליח להעיר ישראלים מתרדמתם: "אם היה מתרחש אירוע בסדר גודל של מלחמת יום הכיפורים, הישראלים היו ברחוב, ובגדול", היא קובעת. "קטסטרופה מסוג זה או אירוע אפוקליפטי מבחינה מוסרית וציבורית, כמו הטבח בסברה ושתילה, מוציאים את האנשים לרחובות. לעומת זאת, סוגיות כמו העלאת מחיר הדלק רחוקות מסף הסיבולת של הציבור הישראלי. כלומר, מספיק טוב לנו כחברה כדי לא באמת להתרגש מדברים כאלה. אנחנו חברה שלרבים מהפרטים בה טוב בחיי היום-יום שלהם יותר משהם מוכנים להודות בפומבי. המים רחוקים מלהגיע עד נפש. אם חלילה יגיעו המים עד נפש, נראה את הישראלים יוצאים לרחובות".

לדבריה, נורמות ההתנהגות במרחב הציבורי משפיעות לא פחות על היעדר המחאה. במדינות אחרות, לדבריה, הנורמות שונות: "אין לנו את ההרגלים הצרפתיים של מחאה בנושאים כלכליים, של עלייה על הבריקדות באופן מאורגן, וגם לא את המסורת האמריקאית, שבה היחיד יוצא להפגין נגד הממסד ומצטרפים אליו אחרים. נורמות כאלה מתקיימות אצלנו רק בנושאים המדיניים-ביטחוניים. לזה צריך לצרף את המישור המילולי: החברה הישראלית היתה מאז ומעולם חברה מילולית מאוד, דבר שנטוע בשורשים היהודיים, עם שתמיד דיבר יותר מאשר עשה.

"הנורמות הציבוריות שלנו לא כוללות יציאה לרחובות כנוהל בדוק ומנוסה במצבים של משבר כלכלי, למשל. בעבר, כשהמצב הכלכלי היה גרוע מהמצב הנוכחי - בימי הצנע בשנות ה-50 או במהלך משבר מניות הבנקים בתחילת שנות ה-80 - ישראלים לא יצאו לרחובות. אנחנו חברה עם הרגלים של התבטאויות חריפות מאוד, ששואבות לתוכן אנרגיה של מחאה מעשית. הטלוויזיה והרשתות החברתיות באינטרנט נהפכו לגורמים שמשככים מחאה. למי שפעיל באינטרנט נדמה שהוא הביע מחאה אמיתית. אנחנו חברה וירטואלית מאוד גם בגילויי הזעם הציבורי שלנו - הזעם הישראלי תפור על הפייסבוק ומותאם לטוויטר".

אדיב נותן הסבר נוסף לתרבות שנוצרה בישראל, שאינה מעודדת מחאה: "בהיסטוריה של ישראל הזכויות החברתיות ניתנו על ידי מדינה שהוקמה במסגרת של ההסתדרות, זה לא דבר שנלחמו עליו בתוך המדינה. כשאתה פוגש מישהו בבריטניה, הוא יספר לך על האבא והסבא שלו, חברים באיגוד, שהשתתפו בשביתות מיתולוגיות. אצלנו המיתולוגיה קשורה למאבקים צבאיים. לכן זה לא מקרי שכשהעלו את גיל היציאה לפנסיה בישראל אף אחד לא פצה פה, אבל בצרפת מאות אלפים יצאו לרחוב".

לדבר יער, האדישות שמגלה הציבור כלפי תופעות רבות שפוגעות בו נוגעת לעצם אופיה של החברה הישראלית. "אנחנו חברה קונפורמית, שדעת הקהל שלה נעה בתוך טווח מאוד מסוים של רעיונות ודעות. קח לדוגמה את ציבור הסטודנטים, שום מהפכה לא יוצאת משם, ובבחירות שמתקיימות שם אין דבר יוצא דופן לעומת הבחירות לכנסת. ב-1968 הייתי מרצה צעיר שחזר מלימודי הדוקטורט בארה"ב. אלו היו ימי השיא של מחאת ילדי הפרחים, שבה חזיתי מקרוב. באתי לישראל וראיתי שאת הסטודנטים לא מעניין שום דבר, מלבד שכר הלימוד שלהם. ניסיתי, יחד עם מרצים אחרים, לארגן את הסטודנטים, לראות למה הם לא תוססים יותר, אבל לא יצא מזה כלום. מדהים לחשוב שזה קרה לפני יותר מ-40 שנה, ודבר לא השתנה".

יער מסביר כי הקונפורמיות של החברה היהודית-ישראלית נטועה בימי הגלות. "כקולקטיב, במשך כל שנות הגלות, יהודים השתדלו להימנע מקונפליקט עם השלטון כדי לא 'למרוד במלכות'. זו היתה מורשת משותפת הן ליהודי אשכנז והן ליהודי ארצות ערב".

אורנה עמוס דווקא נשמעת אופטימית. בימים אלה, כחלק מפעילותה ב"כוח לעובדים", היא מנסה לארגן את עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון כך שייצאו למחאה, ובהמשך היא מתכננת לארגן את עובדות הניקיון בכלל המוסדות האקדמיים בישראל. לדבריה, עובדי כוח אדם עוד ייצאו יום אחד לרחובות, צריך רק להתאזר בסבלנות. "כיכר רבין עוד תתמלא בעובדי קבלן מכל רחבי ישראל, אבל זה ייקח זמן, מכיוון שהמחאה חייבת לבוא מתוכם, ולא רק מארגונים שתומכים בהם מבחוץ", היא מסבירה, "דרושות כמה שנים כדי לארגן את העובדים האלה, לבנות את הכוח והעוצמה שלהם יחד איתם, אחרי שנים רבות של דיכוי כלכלי, אישי ופוליטי. אנחנו, כאזרחים, חושבים שאם תרמנו 50 שקל לאיזו עמותה או עשינו לייק בפייסבוק, הנענו פעילות אזרחית. אבל האמת היא שמדובר בתהליכים מורכבים שלוקחים זמן רב".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#