מה הקשר בין יואב גלנט למשה קצב? - כללי - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה הקשר בין יואב גלנט למשה קצב?

שניהם גייסו את הכלל לטובת השאיפות שלהם

14תגובות

יואב גלנט כבר לא יהיה רמטכ"ל צה"ל. גם משה קצב כבר לא נשיא המדינה. בין השניים, השונים כל כך ברקע, במסלול החיים ובדימוי הציבורי קיימים קווי דמיון מפתיעים ומדאיגים. הדמיון בלט במיוחד בהופעתו של יואב גלנט בערוץ 2 ביום שלישי, הופעה שהזכירה את מופע האימים של קצב בנסיבות דומות, כאשר הבין שכבר לא יהיה יותר נשיא המדינה.

לכאורה מה הקשר בין המושבניק כחול העיניים, לוחם השייטת האמיץ, מלח הארץ, גלנט, למשה קצב, המסורתי והעסקן המפלגתי מעיירת הפיתוח קריית מלאכי. על רקע זה לא פחות ממדהים לראות את התגובה הדומה של השניים, ברגע שהתקשורת, ואחריה גם המערכת המשפטית והפוליטית, הפנו את הגב אל האיש, שאך לפני רגע היה כמעט כל יכול.

 המעשים המיוחסים לשניים שונים לכאורה בתכלית. אך קיים גם בהם קיים דמיון בסיסי. שני האישים הסיגו גבולות מתוך תחושה של יהירות, כוח, אי אכפתיות ואדישות כלפי החוק, ואמונה שלי זה לא יקרה, ולי זה מותר. גבולות החלקה במושב עמיקם, שונה אמנם מהגבולות ביחסים בין שר ונשיא לבין הפקידה, היועצת או מנהלת הלשכה, אבל בשני המקרים חציית הגבול היא מעשה כוחני, המבוסס על המעמד הציבורי, על הסמכות שאנו נתנו להם, כאשר נתנו להם דרגות, מינוי של שר או נשיא, רכב צמוד, נהג, ולשכה.

דפוס הפעולה הדומה, הממשיך במשך שנים לדרוש את חלקו, גם כאשר הוא מעבר לגבול המותר, ודפוס הפעולה הדומה כאשר נחשפים הדברים, מלמדים שאנו עומדים בפני תופעה כללית, ולא רק אישית. בשני המקרים חדורים האישים תחושה עזה שנעשה להם עוול נורא, ששפכו את דמם, ושהם הקורבן האמיתי. לרגע הם לא מצליחים לראות את המעשים שהם עצמם עשו. כמו בטרגדיה יוונית הם הולכים לקראת הסוף הידוע מראש, תוך הכחשה מוחלטת של המציאות. החיבוקים היו אבהיים ולא משמעותיים, כמו גם אי הדיוקים וההטעיות במסמכים שנכתבו. אצלם מדובר בטעויות קלות, אי הבנות לכל היותר, אבל הצד השני, והתקשורת, הם זדוניים ומונעים מאינטרסים פוליטיים ואישיים זרים.

כאשר אנו מתבוננים היטב בגלנט וגם בקצב, אנו רואים אנשים שמשוכנעים באמת שלהם. להם מותר. ולמה מותר להם? בגלל שהם שירתו את המדינה ותרמו לה. כפי שגלנט אמר באופן כל כך חשוף ובוטה בראיון לגדי סוקניק: הגנתי על המדינה ועכשיו המדינה צריכה להגן עלי. על המשפט הזה הוא חזר שוב, כדי להדגיש שהוא לב העניין. (או אולי המסר שסוכם עם יועץ התקשורת)

האנשים הללו, שעשו קריירה של כבוד, כוח, תנאים מפליגים, הכרוכים בשליטה וניהול של רבים, וגם צברו ממון, שבויים ברטוריקה של שרות ציבורי, כאילו היו מתנדבים שהקריבו את חייהם לטובת הכלל. כמובן שהדברים הפוכים. הם גייסו את הכלל לטובת השאיפות שלהם וניצלו את כוחם לרעה. השקר הזה, כאילו כהונה כשר, נשיא, או רמטכ"ל היא מתנה שהאיש נותן לנו, ולא ביטוי לשאיפותיו רצונו וכוחו של אותו אדם, הוא השקר שמאפשר להם לטעון גם הלאה, כי הכל נעשה לטובת הציבור. כן, גם לטובת המושב, גם לטובת עצי הזית (לא לעקור נטוע), וגם לטובת הבחורות שעבדו איתו שבעצם רצו מגע וקשר עם הנשיא המכובד והחשוב. אם המדינה זה אני, אז טובת המדינה היא טובתי, ועל תבלבלו אותי עם זוטות. התגובה של משה קצב ושל יואב גלנט היא דומה, שניהם טעו לכל אורך הדרך בניהול המשבר התקשורתי המשפטי והפוליטי אליו נקלעו. הטעויות האלה אינן מקריות.

ד"ר יובל קרניאל הוא מומחה למשפט ותקשורת מהמרכז הבינתחומי הרצליה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#