הטריפ של מגנוס: בן 61, יושב על חוף בתאילנד ומשכנע מטייל שלא עומדת לדרוס אותו רכבת - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הטריפ של מגנוס: בן 61, יושב על חוף בתאילנד ומשכנע מטייל שלא עומדת לדרוס אותו רכבת

"מזעיקים אותנו כשהמשימה נהפכת לבלתי אפשרית: אם אחרי 36 שעות וחקירה רצינית לא מאתרים את המטייל - אז יש בעיה" ■ "שואלים אותי, למה אני מסכן חיים בשביל מתים. הם לא מבינים שאני מסתכן בשביל החיים - בשביל ההורים" ■ חיליק מגנוס יגיע עד קצה העולם כדי לחלץ את הילד שלכם

3תגובות

שעת לילה מאוחרת בחופי קו-פנגן שבתאילנד. חיליק מגנוס וערן יושבים על שפת הים. מגנוס הגיע לשם כדי להחזיר את ערן (שם בדוי), 25, הביתה לאחר שלקה בפסיכוזה כתוצאה משימוש בסמים. זו לא היתה משימה קלה: ערן לקה בפסיכוזה מגלומנית המאופיינת ברושם שאתה כל יכול. "אתה אולי תתפלא", אמר ערן למגנוס, "אבל אני הולך לשחות הביתה". ערן חלץ את נעליו, נכנס לים והחל לשחות. מגנוס לא ניסה לעצור אותו, הוא ידע שאינו יכול. ממדיו הגדולים של ערן והעובדה שלקה בפסיכוזה העניקו לו כוח פיסי עצום. הוא לקח סירה קטנה והחל ללוות את ערן בתוך המים. אחרי חמש שעות ערן התעייף. מגנוס שלף אותו מהמים, הכניס לסירה ושב לחוף. שלושה ימים אחר כך, הם הגיעו לישראל.

שעות ארוכות בילינו עם מגנוס, "המחלץ הלאומי" - והסיפורים שסיפקו 16 שנה בתחום החילוץ האיתור וההצלה לא נטו להסתיים: איך איתר את גופתו של עמרי להד, שנעלם בקולומביה, בקבר עלום בברזיל; כיצד התחקה אחר צעדיה של ליאת אוקין שנהרגה בטרק בניו זילנד; ומה הוביל אותו אל גופתו של גיא בן זאב, שנהרג במפולת שלג בפרו. כל אלה, ורבים נוספים, קנו לו שם עולמי של מחלץ נועז ויצירתי, שיגיע לכל מקום על פני הגלובוס כדי לחלץ מטיילים במצוקה. מגנוס נהפך לשם דבר בתחום החילוץ לא רק בביצה המקומית: לפני ארבע שנים, פיטר נשיא בוליביה שרשרת בכירים במשטרה, אחרי שמגנוס - במשימה מטעם ממשלת אוסטריה - איתר גופות של נעדרים אוסטרים וחשף פעילות מאפיה מקומית.

איך הגיע מגנוס לעבוד עם ממשלת אוסטריה? "מפה לאוזן. אנחנו לא מפרסמים. יש לנו הרבה לקוחות בחו"ל. יש לנו רקורד שאף יחידה בעולם לא יכולה להראות. ההצלחות שלנו הן לא יד המקרה או תוצאה של מזל. אנחנו גוף כלכלי שצריך להתפרנס. לכן אנחנו חייבים להצליח. אין לי את הפריווילגיה לחפש - אני צריך למצוא. זו משימה מוגדרת - עם זמן ותקציב. זו משימה ברורה ואכזרית".

מגנוס אמנם מעיד כי הוא חולש על עסק כלכלי - אבל שאלות פיננסיות זוכות להתעלמות מנומסת. מצד שני, ברור שההימור על עיסוק יחיד במינו, מבוקש ונועז, שעל הדרך הפך אותו לשם דבר - תרם לא מעט לחשבון הבנק שלו.

"הבעיה היא שמזעיקים אותנו כשהמשימה נהפכת לבלתי אפשרית", אומר מגנוס. "למה? כי במדינת ישראל אפשר לפתור את הבעיה בעזרת הדוד שהיה בשב"כ, השכן שהיה במוסד והחבר של הבת שהיה אלוף משנה. כולם עוזרים ותומכים וכולם רוצים לבצע חיפוש בחינם באיזשהו מקום והרי כולם כשירים. למה? כי כולם נהגו על ג'יפ לפחות פעם אחת בצבא, ואז זה לא מצליח והם מגיעים אלינו. זה עסק ביש. הרבה פעמים קוראים לנו אחרי שכבר ניסו למצוא ואז זה נהפך לקשה יותר, אנחנו צריכים לסנן בין העקבות האמיתיים לבין אלה שבחשו בהם. 15 יום חיפשו כי חשבו שימצאו לבד".

כמה זמן זה לוקח לך?

"בדרך כלל תוך 36 שעות אנחנו מאתרים את המטייל. מאחר שהוא לא מצפין את צעדיו, הוא פועל באופן גלוי ויש לו התחככות בנקודות ברורות כמו אכסניה, מסעדה ומפעילי תיירות. אם אחרי 36 שעות וחקירה רצינית יש אפס מידע - אז יש בעיה. ייתכן שמדובר באירוע פלילי או שיש תקלה חמורה כבר מההתחלה, כמו במקרה של עמרי להד".

להד טייל בדרום אמריקה עד שנותק עמו הקשר. מגנוס שהוזעק על ידי חברת הביטוח לקולומביה, המקום האחרון שבו נצפה להד, החל לחפש אחריו. " עמרי נעלם בקולומביה ולבסוף מצאנו אותו בקבר אלמוני בברזיל. פרק הזמן מהרגע שבו הבנו שיש אפס מידע ועד שהוצאנו אותו מקברו האלמוני היה ארבעה ימים. זה לא הוקוס פוקוס ועל אף שיש לי זקן ואני קרוב לבאבא בובה - מדובר בשיטות עבודה, באנשים עם רקע עצום ועם ניסיון בבניית פאזלים. כדי להתחקות אחר מטייל נעדר צריך להבין את דרכי החשיבה שלו בזמן אמת.

"כך גם מצאנו מצאנו את ליאת אוקין בניו זילנד. יחידת החילוץ של ניו זילנד, שהיא הטובה ביותר מסוגה בעולם, ניהלה חיפוש עם תקציב דמיוני במשך 23 יום. אני הייתי חייל בצוות. אחרי 23 יום הם נואשו, ואנחנו לקחנו את הפיקוד. אופן החשיבה והניתוח שלנו היה שונה לחלוטין. ניסינו לבדוק איך חושבת בחורה בת 36 שבדיוק סיימה תואר שני בעבודה סוציאלית. זו בחורה שעושה את הטרק הראשון בחיים שלה, עם תיק ששוקל פי שניים ממנה, עם נעליים לא מתאימות, ועם רצועה אחת מהתיק שכבר נקרעה לה. הבאנו בחורה בממדים שלה והלכנו אחריה כדי לראות מה היא תחליט ואיך היא תפעל. על הבסיס הזה הצלחנו למצוא את גופתה".

והיחידה הניו זילנדית לא עשתה את זה?

"לא. הם לא הצליחו להבין מה אנחנו עושים".

אבל אמרת שזאת אחת היחידות הטובות בעולם.

"טכנית הם עושים עבודה טובה יותר".

איך גיליתם את עקבותיה של ליאת?

"שיערנו שהיא עלתה איזו עלייה ואז בטח ירדה לבקתה שהיא ראתה מלמעלה, וכך מצאנו אותה. היא הניחה את הדברים שלה על סלע והלכה לישון. באותו לילה ירדו 350 מ"ל גשם, היא כנראה היתה בהיפותרמיה, היתה עייפה ונסחפה. אחרי עשרה מטרים הופיעה מדרגה גבוהה - והיא נפלה ונהרגה. זה מסלול שאפשר ללכת בו לבד, אבל לה היה קשה והיא סטתה ממנו".

מה קרה עם עמרי להד?

" זה היה מקרה קשה, כי היו לנו הסחות. גוסטבו, בעל האכסניה שעמרי לן בה בלילה האחרון שבו נצפה, הטעה אותנו כשאמר שעמרי לא עבר באותה אכסניה. נכנסנו לפייסבוק ושלחנו הודעות. חזרה אלינו צרפתייה שאמרה שהיא לנה עם עמרי ביום האחרון שלו באכסניה הזאת. בשלב הזה גוסטבו נזכר בעמרי, אבל לא היה קצה חוט.

"שלחנו אנשים לראות לאן ממליצים לטייל באזור, אספנו מודיעין ופרשנו רשת של אנשי מפתח שמעבירים מידע: נהג מונית, בעלי אכסניות, מוכרים, מסעדנים - אתה מתגמל אותם קצת ומבקש מהם לאסוף מידע.

"בבוקר בא אלי נהג מונית וסיפר שאשה שהסיע אותה סיפרה שלפני שבועיים היא היתה בברזיל והיה שם זקן שיכור שהטריד אותה. הזקן הזה אמר להם, 'היה כאן מישהו שהוכש על ידי נחש ומת, הלוואי שיכיש גם אתכם'. התקשרנו למשטרה באותו אזור בברזיל, הם כמובן לא ידעו כלום. נסענו לשם. אחרי טרטורים, התברר שעמרי הוכש ונפטר בבית החולים.

"בשלב הזה התחלנו לחפש את מה שאפשר להביא להורים הביתה. נמסר לי שכמה שיכורים - בכל בית קברות דרום אמריקאי יש שיכורים שקוברים את המתים בשביל קצת שתייה ואוכל - קברו אותו. אז הלכתי לשם ומצאתי את השיכור. חפרנו כמה פעמים עד שמצאנו אותו".

יש לך גם סיפורים שנגמרים טוב?

"בטח, רוב הסיפורים".

אתה סוחב את זה אתך?

"ודאי, לכן אני יושב בבית לפעמים. יש משימות גדולות שאחריהן צריך לנוח, היו לי גם משימות שנמשכו חמישה חודשים. משימות מטיילים הן בדרך כלל משימות קצרות. איתורה של ליאת אוקין היה משימה ארוכה - 43 יום בחוץ, בהרים. זה קשה מאוד".

"הישראלי? מטייל פנטסטי"

את מגנוס, 61, אנחנו פוגשות בביתו שבמושב דקל שבנגב, בסמוך לגבול מצרים ולעזה. המשרד שלו, הממוקם בצד הבית, הוא קרון רכבת ישן, עמוס ספרי מטיילים ומפות. על הקיר תלויים שבעה שעונים המורים את השעה במקומות שונים בעולם, ועל שולחן העבודה ניצבים שלושה מכשירי טלפון, מסמכים רבים ומכתבי תודה בשפות שונות. שום דבר מהסובב אותנו לא מעיד על רווחה כלכלית יוצאת דופן. "איפה אתן גרות?" הוא שואל. "תל אביב", אנו משיבות. "מסכנות", הוא אומר. "אין כאן מזגן, אתן תתרגלו", הוא מוסיף ומושיט לנו שתי כוסות מים בספלים כהים. "אם תרצו, ניכנס אחר כך הביתה ונבקר את ההנהלה, שם תמיד יש מזגן". "הנהלה?", אנחנו שואלות. "אשתי אסתי היא ההנהלה", הוא משיב.

את החברה שלו הקים ב-1994. תריסר שנים לפני כן, הוא עזב עם משפחתו את סיני, שם היה מנהל רשות הטבע והגנים. בשני העשורים האחרונים הקיף מגנוס את הגלובוס כמה פעמים, אבל לסיני הוא ממאן לחזור. "אני יודע איך גן עדן נראה, אני הייתי שם. חיינו את המים והשמים, היינו תמימים ואוהבים, חסרי אינטרסים לחלוטין, לא ידענו מה זה כסף, לא היתה לו משמעות. מקומך בחברה נרכש רק על ידי כישרונך. הגעתי לשם אחרי הצבא, עזבתי בגיל 36 ומאז לא חזרתי. אחזור כשנכבוש בחזרה, זה היה הבית שלי ואני רוצה לזכור אותו. שניים מהחברים שהיו אתי בסיני הם שכנים שלי עד היום - אחד מהם מלווה אותי מאז הטירונות. אנחנו מתכננים עכשיו טיול 'אחרי צבא'", הוא צוחק. "אולי בניו זילנד".

אחרי שעה של שיחה, מתחילים להתרגל לחוש ההומור הציני של מגנוס, שעוד יחזור לא מעט בהמשך, מתבל מעט את הסיפורים הקשים שאסף במשך שנות העבודה הרבות. הרעיון להקים את החברה עלה כשחבר שמע כי חברות הביטוח מחפשות אדם שיקים יחידה לחילוץ מטיילים - ומיד חשב על מגנוס. "הוא אמר לי, 'תשתמש בידע שצברת ותקים יחידה לחילוץ נעדרים. תעבוד עם חברות הביטוח וככה גם תטייל בעולם'. אני חייתי כל חיי בשטח, למדתי לקרוא אותו. בשבילי, גיאולוגיה ובוטניקה הן שעונים. כשאני מגיע למקום אני יכול להגיד תוך רגע מה הטמפרטורה הממוצעת, מה כיוון הרוח, מה צומח באזור - ואיפה הצפון. כשיודעים לקרוא את שעוני הטבע, מבינים הכל תוך רגע.

"אז אירגנתי יחידה וציוד, ובמהירות מצאנו עצמנו עונים לשאלה הבלתי נמנעת, 'איפה הילד?' מהר מאוד הבנתי שלספק את התשובה הזו לאמא או לאבא זה דבר שכרוך במבצע גדול. כשאני שומע את הטלפון ואת הקול הרועד - אני נחרד כולי. אני יודע מה זה ילד. אני יכול להיות גיבור על ילדים של אחרים, אבל לא על שלי. כשזה נוגע לילדים שלי - אני מיד נכנס להיסטריה".

החברה שהקים מגנוס - "מגנוס איתור וחילוץ בינלאומי" - עובדת בשיתוף עם כל חברות הביטוח המקומיות, מלבד הראל. לא כך היו הדברים תמיד: הראל היתה מי שגילתה את מגנוס, ועמה הוא עבד בבלעדיות בתחילת הדרך, אך לפני כשבע שנים - לאור מחלוקת סביב החילוץ של גופתו של גיא בן זאב, שנהרג במפולת שלגים בפרו - עלו היחסים על שרטון. מגנוס משתדל לא להטיח האשמות בהראל כולה, וטוען כי "לא מדובר במדיניות של חברת הביטוח". הוא מטיל את האשמה על "פקיד בכיר" בחברה, שאת שמו הוא מסרב לחשוף.

"נוצר שם מצב של תת-ביטוח והנטל הכספי נפל על המשפחה", אומר מגנוס. "החלטתי שלא נעבוד ביחד, גם אם כיום כבר לא ייתכן מצב של תת-ביטוח - חברות הביטוח מכסות הכל". בהראל סירבו להגיב על הדברים.

לשאלה כיצד נוהגות שאר חברות הביטוח משיבה אסתי, אשתו של מגנוס העובדת עמו: "'כלל ביטוח' שלחו את חיליק לניו זילנד על חשבונם. הם תרמו למשפחה מאות אלפי שקלים לצורך החיפוש - ואפילו לא פירסמו את זה".

למה הם עשו זאת?

אסתי: "כדי לעזור למשפחה. למנכ"ל יכולים להיות בנים שמטיילים ולסמנכ"לית בן שמטייל - הם רואים את עצמם כאבא וכאמא, ואם הם יכולים - הם עוזרים.

"השגרירים שלנו למשל הם השגרירים היחידים בתבל שילד ידפוק להם בבית באמצע הלילה ויגיד שכואבת לו הבטן - והם יכניסו אותו פנימה. היה מקרה של בחורה שנלכדה מתחת לסלע. נדרש ציוד רציני כדי לחלץ אותה. להרים את הסלע. אל על הטיסו מפה 980 ק"ג של ציוד ולא גבו שקל. ב-16 שנות עבודה עוד לא פניתי פעם אחת לישראלי - כולל כאלה שעזבו את הארץ ונישאו למקומיים - ושמעתי את המלה 'לא'".

חיליק: "זה קרה לנו פעם אחת, אסתי".

אסתי: "טוב, כנראה מחקתי את זה מהראש".

באחת מחברות הביטוח הגדולות סיפרו כי מגנוס אמנם אינו היחיד בתחומו - אבל נהפך לדמות בולטת בתחום בעיקר בשל הקילומטראז' שצבר לאורך הקריירה והשליטה שלו בשטח.

מלבד העבודה של מגנוס מול מרבית חברות הביטוח, עבודה רבה מוקדשת דווקא למשימות פרטיות. מדובר באותם מטיילים שלא רכשו ביטוח לפני הטיול - 40% מהמטיילים, להערכתו של מגנוס. "כשקורה לחבר'ה כאלה אסון, הם צריכים לגייס כסף. יש כל מיני סוגים של חילוצים. זה מתחיל ב-100 אלף דולר ויכול להגיע ל-500 אלף דולר. חילוץ יכול לקחת גם חודשיים-שלושה. אף אחד לא מבטיח שביום שאתה בא - אתה מוצא את המטייל".

בניגוד להערכתו של מגנוס, לפי נתונים של אחת מחברות הביטוח הגדולות אחוז המטיילים הלא מבוטח גדול הרבה יותר ומגיע ל-80% מהמטיילים. הסיבה להפרש בין ההערכות נובעת גם מכך שחלק גדול מהמטיילים שמאריך את הטיול שוכחים להאריך את הביטוח בהתאם. עלותו של ביטוח איתור וחילוץ הוא כמה דולרים בודדים ליום - ומשתנה בהתאם לתוספות שונות. על פי הערכות, בכל שנה יש מאות מקרים שבהם נדרש איתור של מטיילים.

חברות הביטוח מספקות נתונים שונים גם בנוגע לעלויות האיתור והחילוץ: לדבריהן, העלות היא כאלפי דולרים עד מאות אלפי דולרים - ועלות חילוץ של חצי מיליון דולר היא מקרה נדיר. בנוסף, הן מעריכות כי מדי שנה מתבצעים עשרות חילוצים של מטיילים ישראלים.

מי שמנהל את הפעילות העורפית הוא בנו של מגנוס, איל, 37. מלבד אנשי הצוות בישראל מקושר מגנוס עם רשת בינלאומית של אנשי קשר וחילוץ בעולם, הנרתמים למשימות באופן מיידי במידת הצורך. "רוב האירועים הם פשוטים ואפשר לפתור אותם באופן מקומי, עם הצוותים המקומיים", אומר מגנוס. "אבל אי אפשר להחזיק צוות חילוץ ישראלי בלבד, כי רוב האירועים קורים באתרי אקסטרים שאין כמותם בישראל".

מה התפתח בתחום החילוץ במשך השנים?

"עניין הזמינות, בגלל ההתפתחויות הטכנולוגיות. פעם היינו בעיכוב נורא בגלל הקושי לתקשר באופן מיידי. מצד שני, כיום כשהזמינות כל כך גבוהה בסלולר ובאינטרנט - החרדה של ההורים הרבה יותר גדולה. לא מזמן היה לנו שיא חדש בהורים לחוצים. קיבלתי טלפון מאמא מודאגת שאמרה שהילדה לא נחתה. היא טסה דרך קטאר, והאמא החלה להילחץ שאולי חטפו אותה. ביררתי את שעות הטיסה והתברר שהילדה עוד לא היתה אמורה בכלל לנחות, כי עד הנחיתה יש עוד 45 דקות".

תמיד שולחים חילוץ?

"בישראל כולם שולחים - בעולם ממש לא. יש פעמים שבהן משאירים אנשים קבורים בשלג. אחת השאלות ששואלים אותי היא 'למה אתה מסכן חיים בשביל אנשים מתים?'. הם לא מבינים שאני לא מסכן חיים בשביל המתים, אלא בשביל החיים, בשביל ההורים. אם הבן נפטר, הם רוצים לפחות לקבל את הארון".

מלבד מחלקת החילוץ והאיתור, החברה כוללת גם יחידה שעוסקת בנפגעי סמים - בעיקר נפגעי פסיכוזה. אסתי מטפלת במשפחות הנפגעים מישראל, מכינה אותן לקראת החזרה של בן המשפחה לישראל ומדריכה בנוגע לטיפול הדרוש עם הנחיתה.

במקרה של פגיעות נפשיות מסמים רוב המטיילים אינם מבוטחים: הסיבה היא שרוב חברות הביטוח אינן מבטחות מפני פגיעה כזו, מלבד הפניקס. הביטוח אינו כרוך בתוספת אלא כלול מראש בביטוח איתור וחילוץ.

למה מבקשים ממך להחזיר ארצה נפגעי סמים - ההורים או החברים לא יכולים לעשות זאת?

"כשאדם נהפך לפסיכוטי הוא נמצא מחוץ למעגל הלוגי. הוא לא שפוי ולא חושב בהיגיון. הוא מבוהל מאוד, מדבר הרבה ומוצף בשטף של מחשבות. נפגע פסיכוטי רגיש מאוד לסביבה - הוא יודע בדיוק מה את חושבת ומה את מרגישה.

"הבעיה היא שכשאדם שפוי מפעיל היגיון ולוגיקה מול אדם פסיכוטי - הוא משיג את ההפך ממה שהוא מבקש. האדם הפסיכוטי לא נמצא בבקרת תבונה, הוא לא מבחין בין מציאות לדמיון. מה שנראה לו ומה שנדמה לו הם באותו מגרש. הוא רואה בכוס הזו (מגנוס מרים כוס לשם הדגמה, ש"מ, ש"ש) טלוויזיה - זה גשמי בשבילו ב-100%. אם תתעקשי אתו שזו אינה טלוויזיה אלא כוס - הוא יחשוב שאת משוגעת.

"אם תשתפי אתו פעולה - כלומר, אם תאמרי שגם את חושבת שהכוס היא טלוויזיה - הוא יחשוב שגם לך יש בעיה, כי הוא יודע שמשהו אצלו לא בסדר, ולכן גם עליך אי אפשר לסמוך. הוא מזהה את הפחד של האנשים סביבו ויכול ליהפך לאלים ולכוחני. היה בחור צעיר, פסיכוטי, ששישה אנשים ניסו לאחוז בו ולא הצליחו - הוא ניער את כולם. אנשים פסיכוטים מקבלים כוחות אימתניים".

אז איך מביאים בחור כזה הביתה?

"דרך שיחה. אני מראה לו שאני רגוע, שהכל בשליטה ושאני אוהב אותו. כך, אגב, אפשר לנהל את כולם סביבך, בלי קשר לפסיכוזה. קל להגיד, אבל קשה לעשות. פעם הגעתי למישהו כזה, ושלושה חברים שלו מגולני לא נכנסו לחדר כי הם פחדו שירביץ להם. אני נכנס, אני רואה בחור מטונף, שוכב על המיטה. אני מעיר אותו, מלטף אותו, מחבק אותו ואני אומר לו 'אני חיליק, באתי להיות אתך, ומרגע זה, מה שאני אומר לך זה מה שיקרה. אנחנו עושים הכל ביחד והכל כיף'. וכבר נעשה לו נוח ונעים. ואני ממשיך: 'עכשיו אנחנו לוקחים את התיק שלך, לוקחים מונית ונוסעים לשדה התעופה. יחד נעבור את הבידוק הביטחוני המצחיק'. הבחור יושב ומסתכל עלי, המום לגמרי, הוא בכלל לא מכיר אותי. אבל הוא מרגיש שיש פה מישהו שיודע שהכל בסדר.

"כשצריך לצאת הוא מתחיל לפחוד, הוא בפרנויה, הוא לא יכול לצאת מהחדר. אני אומר לו 'עכשיו אני סופר עד שלוש ואני מרים אותך על הידיים, אני אחבק אותך בכוח נוראי אבל באהבה ונצא מכאן יחד'".

אולי זו לא השיטה, אולי זה אתה.

"לא, זו השיטה. אני מראה לו בביטחון מלא - ברמת הביטחון בכך שהשמש תזרח - שהוא יהיה בסדר. אם אתה מצליח לשדר את הביטחון בעניין הזה, זה עובד. פעם היה לי רופא שנכנס לפסיכוזה. הוא נשכב על הרצפה והתחיל לצעוק: 'רכבת דורסת אותי'. אני לא יכול להגיד לו שאין פה רכבת, כי הוא יחשוב שאני מטורף. אני מתעלם לחלוטין ומדקלם את המנטרה שלי: 'השעה היא 11:54, אני חיליק ואני מרגיש על הכיפאק. תיכף ניכנס הביתה למזגן, נפגוש את ההנהלה, נשתה מיץ ונאכל פרי. יהיה לנו מאוד כיף'".

כמה מטיילים ישראלים לוקים בפסיכוזה בשנה?

"אני לא אוהב לדבר במספרים, כי לא מדובר במתמטיקה. גם כשמבצעים מחקרים, המספרים הולכים עם האינטרסים של אותו גורם". מחברות הביטוח נמסר כי מדובר בעשרות מקרים.

האם מטיילים ישראלים לוקים יותר בפסיכוזה מאחרים? אולי הצורך שלהם בפורקן אחרי השירות הצבאי חזק יותר?

"לפני שנתיים הייתי באוסטריה ופגשתי שם את הבמאי יואב שמיר, יוצר הסרט 'פליפ', שעוסק בנפגעי סמים ישראלים בהודו. הוא מקשר את הנטייה הזו לשירות הצבאי. אני מופיע בסרט, רואים אותי מטפל במישהו פסיכוטי. הוא הזמין אותי להקרנה בפסטיבל בווינה. הסרט זכה לתשואות אדירות אבל עיצבן אותי באופן בלתי רגיל. אחרי הסרט התקיים פאנל, ואז הוזמנתי במפתיע לעלות לבמה. בניגוד לכולם, לא היו לי מחמאות רבות לסרט. אז אמרתי: 'אתה אולי עשית סרט, אבל אני בסיפור הזה כבר 16 שנה. החיבור שאתה עושה בין השירות הצבאי לסמים - אין לו שום אחיזה במציאות'. באוסטריה, באיטליה ובצרפת יש יותר אחוזים של נפגעי סמים מבישראל, ואף אחד משם לא שירת בצבא הישראלי".

אבל זה לא רק שמיר, הרבה ישראלים חושבים כך.

"לישראלים יש הרבה דעות פופוליסטיות שאין להן כל אחיזה במציאות. הם מעבירים אותן מאחד לשני, ומרוב העברות הן נהפכות לאמת צרופה. יש למשל 'עובדה' ידועה שלפיה לבקשת שר הפנים אלי ישי, קיצרו את ויזות השהייה בהודו. איך זה התחיל? ישי ביקר בהודו, ותוך כדי הביקור מישהו החליט שהוא ביקש מהממשל לקצר את הוויזות, כאילו ממשלת הודו פועלת לפי בקשות של אלי ישי. זו כבר נחשבת לאמת צרופה".

מה המאפיינים של המטייל הישראלי?

"הוא מטייל פנטסטי, הרבה יותר טוב משאר המטיילים בעולם. המטיילים הישראלים הם רציניים, נבונים, פיקחים, אכפתיים ומשקיעים מחשבה ולימודים בתכנון הטיול. הדבר החשוב ביותר הוא שהם מחוברים זה לזה. לא סתם מחוברים - ערבים זה לזה. זה ביטוי שקשה להבין אותו - אני ערב לכן שתחיו ושתהיו בריאות. לנו זה מובן מאליו, אבל זה לא קיים בשום מקום בעולם. זה יותר מסולידריות - סולידריות יש במשחקי כדורגל. ערבות הדדית זה משהו יהודי חזק".

למה? אירופאים לא ערבים זה לזה?

"ממש לא. גרמני יטפס על עץ ויצעק. חבורת גרמנים תעבור, הם יסתכלו עליו כאילו הוא קוף".

ראית תופעה כזו?

"ודאי. יצאתי פעם לחפש מ"פ בגבעתי שיצא לטרק, והלך לאיבוד יחד עם מטייל אוסטרי. ניסינו לגייס כסף למסוק. טילפנתי לאבא של האוסטרי, כדי שיעזור קצת בכסף לחיפושים. הוא אמר לי, 'תשמע, יש לי יום הולדת ב-12 לחודש. הוא תמיד מתקשר - אין מה לדאוג'. זה היה אבסורד: מה אין מה לדאוג? הוא נעדר כבר 28 יום. דבר כזה יקרה אצל ישראלים? האם ייתכן שעיתונאי ישראלי יכתוב שזו בעיה של המטייל שהוא הלך לאיבוד, שזה חוסר אחריות מצדו? בחיים לא".

במה המטייל הישראלי פחות מוצלח?

"הבעיה במטייל הישראלי נעוצה בכך שאין לנו תרבות של טיול בשטח פתוח. ישראלים לא מבינים שאי ידיעה יכולה להיות קטלנית. אין 'לא ידעתי' - התפקיד שלך הוא לדעת. עוד תכונה היא שהישראלים חושבים שהצבא הכשיר אותנו להתמודד עם כל העולם ובן דודו. אם אני אבוא למטיילים צעירים ואציע להם ללמוד איך לעבור טרק - הם יאמרו, 'אתה תלמד אותנו?' הם ייעלבו. כשאני בא לנווט עם אוסטרים או עם גרמנים, אני רואה שהם מנווטים יותר טוב מהקצין שהיה אתי ביחידה. אצלנו אדם שחזר מהודו פעם אחת נחשב למי שיודע הכי טוב. הוא יספר לך שהכי טוב לישון אצל 'קסיוס' ולאכול אצל 'בוזיוז', למה? כי שם הוא אכל וישן.

"הייתי בהודו מאות פעמים, ובכל פעם אני מבין פחות ופחות - אבל כולם מאמינים לבחור שרק עכשיו חזר מהודו, כי 'הוא לא יעבוד עלינו, הוא לא מנסה למכור לנו כלום'. הבחור הזה יספר לכן שכשעולים לטייל בחבל לדאק בצפון הודו, לא צריך לשכור מעילים וכפפות - סתם עולה 15 רופי ליום, צריך לסחוב אותם למעלה ובכלל חם שם למעלה. אבל מה, הוא היה באוקטובר כשיש שמש יוקדת, ואתן עולות באפריל, בתקופה שבה יש שלג בגובה של שישה מטרים ורוח במהירות של 120 קמ"ש. ואז מה קורה עם העצות הידידותיות האלה? אנשים עולים להר וקופאים מקור. הם מקבלים מחלת גבהים ואני בא לחלץ אותם".

סמים הם בולים?

אסתי מגנוס הצטרפה אל העסקים של בעלה כבר בתחילת הדרך ("נוצר צורך בדסק עורפי, כדי לקשר בין חברות הביטוח להורים"). במקביל, היא שוקדת על דוקטורט בסוציולוגיה. הנושא, איך לא: הורי תרמילאים שנפגעו מסמים ("זו תופעה שמעולם לא נבדקה, המשפחה היא המפתח לריפוי"). בדקות הראשונות קשה להתרכז. הבית של הזוג מגנוס עמוס פריטים מכל העולם המסודרים למופת, ומאחורי כל פריט מסתתר סיפור. "בכל פעם שחיליק נוסע הוא מביא לי מתנות, בדרך כלל תכשיטים, כי זה לא תופס הרבה מקום בתיק. המתנות הן מעין סובלימציה לגעגועים". שיחה על העבודה השוטפת שלה חושפת כי אסתי מתמצאת היטב בטרמינולוגיה של עולם הסמים הקלים.

"אבא ואמא קמים בבוקר לעוד יום רגיל, ופתאום מגיע טלפון או מייל והעולם מתהפך באחת", אומרת אסתי. "מבחינתם השמים נפלו, קרה משהו איום ונורא. אמא שחיכתה לילד שלה כל יום עם ארוחת צהריים אומרת לעצמה שזה קרה כי היא חנקה את הילד וכי היא אמא קרייריסטית. כולם מרגישים אשמים ושואלים את עצמם איפה טעו. התפקיד שלי הוא להסביר להם שהשמים לא נפלו. צריך לפרק את הפחד הזה שהלך הילד. מדובר במצב הפיך, ואם מתנהלים בו נכון - יהיה בסדר.

"אני עומדת מול הורים ואני רואה כמה מעט הם יודעים, גם אני לא ידעתי כלום עד שלמדתי בעבודה. אני אומרת לאמא, 'את צריכה לחפש לו בחדר, מתחת לניירות, בגרביים, בתיק - לבדוק שאין סמים. היא שואלת אותי, 'מה אני מחפשת? איך זה נראה? זה פרחים? אולי בולים? כדורים? איך אני אדע שזה זה?'". באילו סמים מדובר?

אסתי: "לפי הממצאים שלנו - מדובר בכל מוצרי הקנאביס".

אבל אלה נחשבים לסמים קלים.

אסתי: "כן, אבל החומרים בהודו הם לא מה שעישנו בשנות ה-60, אז אחוז ה-THC, החומר הפעיל בסמים, היה 13%-15%. כיום בזנים טובים זה כבר מגיע ל-20% - ויש כל מיני שיטות שבהן זה מגיע אפילו ליותר".

אבל זה תלוי גם בכמויות הסמים שצורכים, לא? אפשר לחטוף התקף פסיכוטי מעישון חד פעמי?

אסתי: "יש ישראלים שעושים צ'ילומים (מכשיר עישון, ש"מ וש"ש) מהבוקר עד הערב - זאת הבעיה. אני האחרונה שתגיד לעורך דין שחוזר הביתה ורוצה צינגלה, שלא יעשן. זה קורה בגלל המינונים הגבוהים שאנשים צורכים, וגם מכיוון שהודו ומקומות נוספים פשוט תוקפים את החושים. המטייל רחוק מהבית ומנותק, ויש עליו השפעות מאוד חזקות".

אפשר לאפיין את הנפגעים לפי מאפיינים דמוגרפיים?

אסתי: "לא. זה לא קורה יותר במשפחות עניות או עשירות וגם לא קורה יותר אצל קיבוצניקים. זה קורה לכולם. יש גם צד אישיותי שמתואם עם המקרים הפסיכוטיים. מתוך הניסיון, אנחנו יודעים לומר שרוב הנפגעים הם אנשים עם סף רגישות גבוה יותר. חיליק אומר בצחוק שאם אתה מטומטם - יש לך תעודת ביטוח".

חיליק: "אם אתה מטומטם וטיפש ובלום - אין מה שיפגע בך".

אסתי: "זה אמירה כזאת, זה לא באמת".

חיליק: "את אומרת שאנחנו מכירים כמה מטומטמים שגם נדפקו".

היכן מתרחשות רוב הפגיעות?

אסתי: "קודם כל בהודו, אחר כך בדרום אמריקה, ותאילנד היא במקום השלישי".

יש כאלה שחוזרים הביתה ונראים בסדר - אבל בעצם חל בהם שינוי בעקבות שימוש בסמים?

אסתי: "כן, קוראים לזה הפגיעה השקטה. אלה חבר'ה שחוזרים הביתה ולכאורה הכל רגיל, אבל אבא ואמא מבחינים שמשהו השתנה. קשה לשים את האצבע על מה השתנה בדיוק. אנשים נכנסים למין מצב פסיבי כזה, כאילו הדרייב לחיים שאופייני לגיל הזה - כבה. למזלנו, ברוב המקרים - ובכלל בקרב אנשים שלקו בפסיכוזה - העניין עובר. לפעמים אחרי שנה ואפילו שנתיים".

איך מכינים את ההורים? מה שומעים בטלפון הראשון?

אסתי: "בטלפון הראשון אני שומעת נשימות כבדות. אני אומרת 'אני כאן - תבכי'. אני מסבירה שהילד לא אשם, הוא נפגע בפיגוע. זה לא פיגוע ביטחוני - זה פיגוע חברתי, תרבותי. מבחינת הצעירים בהודו, לעשן ג'ראס זה כמו שאלך עכשיו לפיצוצייה לקנות מנטוס. רוב העבודה עם ההורים היא בטלפון, אלא אם יש לנפגע אחים צעירים ממנו, אתם אני לרוב נפגשת. כשהנפגע הוא הבכור או הבכורה, הפגיעה היא כפולה - כי מדובר לא פעם באחים שרואים בהם סוג של אלוהים, והם חוזרים מטיול כמו ילדים בני ארבע.

"יש כללים של עשה ואל תעשה. אם נניח גרים בקומב גבוהה מקומה שנייה, צריכים לדאוג שהכל יהיה נעול. ב-16 השנים האחרונות קרה מקרה טרגי אחד - ההורים הביאו את הילד לדירה בקומה שמינית בראשון לציון, והבחור קפץ מהחלון אל מותו. אבא אחד אמר לנו פעם 'נלחמתי בכל מלחמות ישראל ונפצעתי, אבל זה היה הקרב של החיים שלי'. אבל כמה שזה נשמע הזוי, ברוב המקרים המשפחות האלה נמצאות במקום טוב יותר משהן היו לפני כן. אנשים לומדים לומר כל מיני דברים, כמו 'אבא אני אוהב אותך' - דברים טריוויאליים".

היו מקרים שבהם חזרתם בידיים ריקות?

חיליק: "המקרה של גיא דואדי, לפני שבע שנים. הוא עלה עם חברתו הטורקייה לטייל בהר מעל מנאלי. לפי הסיפור שלה הוא נקע את הרגל, היא ירדה לחפש עזרה וכשעלתה עם עזרה למעלה הם לא מצאו אותו. הם עלו פעמיים, סרקו את המקום את ההר ברמה של מציאת פקק בקבוק וחוט צמר - ולא מצאו. הגענו באיחור של 15 יום ופעלנו לפי המידע שנתנו לנו. המידע כנראה היה לא נכון. זה לא עוזב את המשפחה. אי אפשר להמשיך כי לא נסגר מעגל, לא התאבלו, לא נפרדו".

אסתי, חיליק חוזר לפעמים ממקומות אקזוטיים בחו"ל ואומר לך - "בואי ניסע לשם?"

"אין מקום שחיליק חוזר ממנו ולא אומר לי שחייבים לנסוע לשם. חיליק מכור. כשהוא חוזר מחילוץ הוא אומר לי, 'תקשיבי, אני עייף, אני כבר לא ילד'. אבל בכל פעם שנכנס מקרה, הוא משתנה לחלוטין. הוא מכור לאדרנלין. אי אפשר לעצור את זה. הסגנון שלנו שונה. חיליק יכול לצאת לחודש עם תרמיל קטן. אני צריכה את כל החפצים שלי לידי. אני עוברת עם הבית ממקום למקום. הוא יישן באוהל ויאכל פתי-בר כל היום, וזה בסדר".


כפר איזון - שיקום לנפגעי סמים

תהליך השיקום של נפגעי סמים לאחר טיול אורך כחמישה חודשים. השלב הראשון, עם החזרה לישראל, הוא לרוב בחיק המשפחה. המטייל הפגוע נמצא עם משפחתו במשך כשבוע עד שחולפת השפעת הפסיכוזה. לאחר מכן, אם הוא מעוניין בשיקום, הוא עובר לכפר איזון הממוקם בקיבוץ שדות ים, ומעניק מסגרת טיפולית לתרמילאים וצעירים במשבר, שנפגעו מסמים או ממשברים רוחניים בישראל ובחו"ל.

הכפר הוקם לפני תשע שנים על ידי עומרי פריש, עובד סוציאלי במקצועו. פריש מספר כי הקמת הכפר נבעה מצורך שזיהה במתן מענה לנפגעי סמים ומשברים רוחניים. "עד לפני הקמת הכפר נפגעי סמים היו מאושפזים במחלקות פסיכיאטריות סגורות", אומר פריש. "חשבנו שדרושה שיטת טיפול שונה. תפישת הטיפול שלי היא הוליסטית, ומחקר שנעשה על פני שלוש שנים הוכיח אחוזי הצלחה גבוהים של 94%".

הכפר הוקם בעיקר מתרומות ומדי שנה, כך מציין פריש, הוא מגייס תרומות בסך 700 אלף שקל, המקלות על משפחות נפגעים שידם אינה משגת לשלם את ההוצאות. פריש מסביר כי עלות השהות בכפר - שנעה בין ארבעה לחמישה חודשים - היא 12,000-2,000 שקל לחודש ("תלוי במצב הכלכלי של המשפחה"). לעתים משתתפים במימון השהות גם גורמים ממשלתיים כמו ביטוח לאומי ומשרד הביטחון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#