העסקה הכדאית במשק: פרופסורים כותבים דו"חות ובעלי ההון משלמים מאות אלפי שקלים - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

העסקה הכדאית במשק: פרופסורים כותבים דו"חות ובעלי ההון משלמים מאות אלפי שקלים

רשויות ובעלי הון בישראל ובעולם גילו דרך יעילה להוציא לפועל תוכניות שנויות במחלוקת - לרתום לטובתם את האקדמיה ■ העסקה המוצעת לפרופסורים כדאית: כתבו דו"ח חתום בשמכם הטוב, ובתמורה תזכו לתשלום נאה של מאות אלפי שקלים ■ בארה"ב כבר כתב פרופסור מכובד על יציבותה הפיננסית של איסלנד - רגע לפני שקרסה ■ כמה מאמרים מופרכים - וקנויים - מסתובבים אצלנו?

תגובות

בימים אלה מוקרן בבתי הקולנוע בארה"ב הסרט התיעודי "עבודה מבפנים" (Inside Job) שעוסק במשבר הפיננסי העולמי של השנים האחרונות. הבמאי צ'ארלס פרגוסון בוחן בסרט את הגורמים שהובילו למשבר, שבעקבותיו איבדו מיליוני אנשים את פרנסתם ואת בתיהם. על הכוונת שלו מצויים אנשי מפתח בכלכלת ארה"ב, כמו פוליטיקאים ועיתונאים - אך גם אנשי אקדמיה. כולם, על פי הסרט, תרמו לצמיחתה של כלכלה מושחתת שמוטטה בסופו של דבר את המערכת על רבים ממשתתפיה.

אחד המקרים המטרידים המובאים בסרט הוא זה של פרדריק מישקין, פרופסור למינהל עסקים מאוניברסיטת קולומביה, שכיהן בין השאר כבכיר בבנק הפדרלי בארה"ב. מישקין כתב ב-2006 דו"ח מיוחד על כלכלת איסלנד תחת הכותרת "יציבות פיננסית באיסלנד". בין השאר כתב בדו"ח כי "הכלכלה התאימה את עצמה לליברליזציה פיננסית, בעוד שבמקביל ננקטו צעדי רגולציה ופיקוח זהירים וחזקים יחסית". העיתוי לא יכול היה להיות גרוע יותר. איסלנד היתה בין המדינות הראשונות שספגו פגיעה ישירה במשבר הכלכלי, ובקיץ 2008 העמיד אותה משבר זה על סף פשיטת רגל.

אבל לא חוסר הדיוק, בלשון המעטה, של מישקין הוא מה שבעייתי כאן. במהלך ראיון אתו מודה מישקין בפני המצלמה שעבור הכנת הדו"ח קיבל סכום של 124 אלף דולר. המממנת היתה לשכת המסחר של איסלנד, שהזמינה את כתיבת הדו"ח ממישקין, כלכלן בעל שם עולמי. עובדת המימון לא צוינה בדו"ח. מישקין מתגונן ומסביר שנתן אמון בנתונים שקיבל מהבנק המרכזי באיסלנד, שהתבררו כמטעים והביאו אותו למסקנות השגויות. דבר מדהים הנראה בסרט הוא מסמך קורות חיים שכתב מישקין. במסמך זה ציין כמה מאמרים שכתב, לרבות המאמר על איסלנד, אלא שהכותרת עברה שינוי: מ"יציבות פיננסית באיסלנד" היא נהפכה ל"חוסר יציבות פיננסית באיסלנד". תגובתו המהוססת של מישקין היא שמדובר בשגיאת הקלדה.

בנוגע למקרה של מישקין אומר בסרט דיקן בית הספר למינהל עסקים בקולומביה, גלן הוברד, כי מי שכותב דו"ח מסוג כזה צריך לציין בגוף המאמר את הקשרים הפיננסיים שלו עם מי שהזמין את כתיבת הדו"ח. עם זאת, הוא מאשר כי אין מדיניות המחייבת כותבי דו"חות מהסוג הזה לציין את מקורות המימון של המחקר.

מישקין הוא אולי דוגמה קיצונית למי שהלך רחוק מדי עם המחקר הממומן, אבל הוא לא היחיד בזירה. ישנם מקרים נוספים של אנשי אקדמיה בארה"ב המתגייסים לטובת מטרות תמורת כסף - אך להבדיל ממנו, הם יעשו זאת כשהדבר תואם את דעותיהם. מקרה ידוע הוא של סטיבן שאבל, פרופסור למשפטים ולכלכלה מאוניברסיטת הרווארד. שאבל קיבל תשלום גבוה כדי לכתוב מחקר אקדמי לחברת אקסון, שבו הסביר מדוע אין להטיל עליה פיצויים עונשיים בגין הזיהום הידוע שנגרם על ידי מכלית הנפט אקסון-ואלדז במימי אלסקה ב-1989. המאמר הסביר שסוג הנזק אינו מצדיק את הטלת הפיצויים, ובנוסף ציין שאבל במפורש שהמימון למחקר התקבל מאקסון וכי היה יועץ החברה במשפט. אלא שבמקרה זה, המחקר משקף גם את תפישת עולמו הידועה גם כך של שאבל.

אסכן את המוניטין?

התופעה של חוות דעת בעלות גושפנקא אקדמית, הניתנות בתמורה לתשלום - הולכת וצוברת תאוצה בשנים האחרונות גם בישראל. המטרה היא להציג חוות דעת אובייקטיבית לכאורה, שכן מי שנותן אותה אינו מבעלי החברה או נושא משרה בה. ואולם בפועל, היות שניתן תשלום עבור חוות הדעת - לרוב מדובר בתשלום של מאות אלפי שקלים לדו"ח - הגדרת האובייקטיביות כבר אינה ברורה כל כך.

בישראל הדבר בא לידי ביטוי לא פעם בדיונים ממשלתיים המערבים בעלי הון. כך למשל, השמיע בחודש שעבר נוחי דנקנר, בעל השליטה בקבוצת אי.די.בי, את ההצהרה הבאה: "אין כל בעיה של ריכוזיות במשק, אלא להפך - המשק תחרותי וחזק, מאופיין ברגולציה טובה ויעילה ונמצא בנקודת זינוק מהטובות אי פעם להמשך צמיחה מואצת". דנקנר גזר את המסקנה הזו ממחקר שערכו הכלכלנים ד"ר יעקב שיינין ופרופ' אפרים צדקה - מחקר שמומן על ידי קבוצת אי.די.בי.

השניים, מחברת "מודלים כלכליים", בדקו את הריכוזיות במשק הישראלי ומצאו שהיא "ממוצעת בהשוואה לעולם". "בניתוח שערכנו, המתבסס על הנתונים של אחד החוקרים הבכירים בתחום, מתברר כי קיים מתאם שלילי מובהק בין רמת הריכוזיות במשק לבין שווי השוק של חברה ציבורית ממוצעת (המשמש כמדד עקיף לגודלה של הכלכלה)", נכתב במחקר. "דהיינו: ככל ששווי השוק של חברה ממוצעת נמוך יותר, כך רמת הריכוזיות באותו משק גבוהה יותר. מהנתונים של החוקר לה פורטה (La Porta) עולה, כי רמת הריכוזיות בישראל אינה חריגה, ואף קטנה במקצת, מהרמה המתאימה למשק".

הכלכלן פרופ' דוד לבהרי מהאוניברסיטה העברית לא קונה את התוצאות המפתיעות. "כל מחקר שממומן באופן נדיב על ידי גוף כמו אי.די.בי - לא הייתי רואה בו את מקור האמת", הוא טוען. "אי אפשר להתעלם מהממצאים. אני בהחלט יכול לראות במחקרים כאלה את העקבות של מזמין המחקר". לבהרי מציע לבדוק בעקביות את חוות הדעת שכותבים יועצים כלכליים עבור גופים עסקיים. "אתה תמצא שהאנשים האלה לוקחים תמיד את אותו צד. הייתי רוצה לראות את הכלכלנים האלה מגנים על התחרותיות במשק, על הצרכנים ועל פירמות קטנות. אני אף פעם לא רואה אותם בצד הזה".

בתגובה אומר ד"ר יעקב שיינין: "כתבנו בעמוד הראשון של הדו"ח שהעבודה הוזמנה ומומנה על ידי אי.די.בי, אבל הבהרנו שהקבוצה לא התערבה בשום שלב בעבודה ולא במסקנות שלה. לא התעלמנו מכך שאפשר לחשוד בנו שאם מישהו מימן אותנו אז העבודה מייצגת את האינטרסים שלו. צריך לזכור שמישהו תמיד מממן את המחקרים שלנו, וזאת לא המדינה. בדקנו את העובדות לעומקן ונזהרנו מהבעת דעה כשדיברנו על היעדר ריכוזיות. לא יכול להיות גילוי נאות יותר".

בתשובה לשאלה אם ייתכן מצב שבו תפרסם "מודלים כלכליים" עבודה שמסקנותיה מנוגדות לאינטרס של הגורם המממן, מסביר שיינין שההסכם של "מודלים כלכליים" עם המזמין הוא שזכותו לגנוז את הדו"חות שהם כותבים. מקרים כאלה, הוא אומר, אירעו לא פעם. שיינין מצביע על כך שמסקנת הדו"ח שלו היא שאין ריכוזיות עודפת במשק הישראלי: "לא אמרנו שאין ריכוזיות בכלל", הוא מבהיר, "ובכל מקרה לא פירסמנו את הדו"ח באצטלה אקדמית. לא ציינו בשום מקום בדו"ח שפרופ' צדקה מלמד באוניברסיטת תל אביב או שאני מלמד שם".

מקרה דומה התרחש בדיון בוועדת הכלכלה בעניין תמלוגי הגז בראשית אוקטובר: הוועדה דנה בשאלת גובה התמלוגים העתידיים שיידרשו מחברות המחפשות נפט וגז בשטח המדינה. הדיון היה סוער. בשלב מסוים הצטרף אליו איש העסקים יצחק תשובה, כשהוא מלווה בפרופ' אמיר ברנע, מומחה למימון מבית הספר למינהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה, ובפרופ' יצחק סוארי מהחוג לחשבונאות באוניברסיטת תל אביב, שהיה מועמד מוביל לתפקיד נגיד בנק ישראל. השניים כתבו חוות דעת שמשמעותה הגנה על המשקיעים והתנגדות להעלאת תמלוגי המדינה מתגליות הגז.

"אין לי ספק ששיעור התמלוגים, כולל הטבות המס, לא קיפח את הממשלה בזמן אמיתי, דהיינו בזמן שבו הוענקו הרישיונות", כתב ברנע בנייר עמדה שהוגש לוועדת ששינסקי. "אין לי ספק שלשינוי בשיעור התמלוגים על רישיונות קיימים - אשר עלול משפטית להיחסם על ידי מימוש זכויות רכושיות של היזמים - השפעה פוטנציאלית שלילית על הענף... ועל המשק בכללו עקב השלכות אי הוודאות הפיסקאלית על השקעות בכלל ועל השקעות זרות בפרט, שכתוצאה ממנה נוצרת עלות כלכלית משמעותית למשק". עוד כתב כי: "להעלאה משמעותית בשיעור התמלוגים על רישיונות חדשים, שהיא כאמור אפשרית, יכולה להיות השפעה כלכלית שלילית בטווח הארוך, בשל אי ביצוע חיפושים ואי ניצול של מאגר הגז ופחות הכנסות למדינה מתמלוגים או ממיסוי רווחים".

ד"ר איציק ספורטא, מרצה לניהול מאוניברסיטת תל אביב, הוזמן לדיון כחבר הנהלה של פורום פעולה אזרחית, הפועל להגדלת חלקה של המדינה בתמלוגים. "הדיון בוועדה נוהל כמו כנס לוביסטים", הוא מספר. "זו היתה ישיבה של חברות הגז ותומכיהן. סביב השולחן היה רוב עצום שתמך במקבלי השכר מחברות הגז. אני לא מבין איך אנשי האקדמיה האלה מוכנים לשרת את האינטרסים של בעלי ההון. איפה האינטגריטי שלהם? אם לא הייתם מקבלים כסף עבור התמיכה, הייתם אומרים את אותו דבר?

"הדו"חות האלה נראים כמו דו"חות מוזמנים. אני תוהה: אם מישהו היה משלם לאותם חוקרים יותר, הם היו כותבים דו"ח הפוך? כאיש מחקר, לא אכתוב לעולם עבודה כשאני יודע מראש מה אמורות להיות תוצאותיה".

ברנע מתקומם נגד עצם הטענה שאין לאקדמאים ולכותבי חוות הדעת יושרה. "זה מעליב. אנחנו אנשים בוגרים עם הרבה ניסיון ומוניטין. המוניטין הוא הנכס העיקרי שיש לנו ועליו אנחנו שומרים. אני מטפח את המוניטין שלי שנים. אז אני אסכן אותו בשביל פיצוי כספי? מגיעה לאדם תמורה עבור העבודה שהוא עושה, אבל לבוא ולהגיד שבגלל התמורה הזו הוא נמכר? זה מעליב ולא נכון. אתה יודע כמה עבודות אני לא מקבל וכמה חוות דעת אני לא כותב, מכיוון שהן מנוגדות לעמדה שלי? את זה אף אחד לא רואה ולא שואל. לפעמים כואב הלב לקרוא את הביקורות האלה נגדנו, אבל אני מקבל את זה כחלק מהתהליך".

טוענים נגדכם שחוות הדעת שכתבתם לטובת חברות הגז הן מוזמנות.

"אני מאמין ב-100% בחוות הדעת שכתבתי. אומרים לנו: 'ברוני הגז קנו אתכם', אבל איך אפשר לומר זאת כשבזמן שכתבתי את חוות הדעת הזו, כתבתי גם חוות דעת מטעם המדינה במשפט שלה נגד חברת פלאפון? המדינה זכתה במשפט, בין השאר בזכות חוות הדעת שלי, וגם שם חשבתי שאני צודק. הסכום ששילמה לי המדינה לא בר השוואה לסכום שקיבלתי כאן. לבקר אותנו זו גישה פופוליסטית שנשמעת יפה".

ברנע מדגיש כי אינו בוחר את לקוחותיו ואינו מתחשב במידת הפופולריות של עמדותיו בציבור. לפני כמה שנים כתב חוות דעת לטובתו של ישראל פרי, שהורשע בהונאת המיליונים של ניצולי השואה. "כתבתי לו חוות דעת, שלפיה נעשה לו עוול בכך שהאשימו אותו בגניבה. חשבתי שהוא לא הבין את מורכבות העסקה שהיה מעורב בה ושהורשע בגללה. הייתי בדעה הזאת ואני נשאר בדעה הזאת, אף שלא היתה פופולרית במיוחד. גם שם אמרו לי: 'קנו אותך'". ברנע מספר על תגובות פוגעניות שקיבל בגלל העובדה שניצב לצדו של פרי. "היה לי מאוד לא נעים לקרוא טוקבקים עלי, שהתייחסו לנושא השואה".

ברנע סבור, בכל זאת, שראוי לפרסם גילוי נאות במחקרים שהתבססו על מחקר תמורת תשלום, שיכלול גם פירוט של מומחים שדחו את הצעת בעל ההון לייצר מחקר - אם היו כאלה. הוא מודה שדחה את כתיבתן של חוות דעת רבות כי היו מנוגדות לעמדתו. לזכותו של ברנע יש לציין כי תקף את דירקטוריון בנק הפועלים על אופן מינוי ופיטורי יו"ר הדירקטוריון, אף ששרי אריסון היא תורמת גדולה של המוסד שבו הוא עובד בחצי משרה - המרכז הבינתחומי בהרצליה.

אריסון אינה היחידה שנודעה בתרומותיה לאקדמיה - כמוה, גם נוחי דנקנר תורם הרבה למוסדות אקדמיים, בהם גם הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. חברת נטוויז'ן שבשליטתו של דנקנר אף תרמה מרכז מחקר לבית הספר למינהל עסקים באותה אוניברסיטה. במקרה של דנקנר, הקשר שבין אקדמיה לעסקים נראה הדוק אף יותר לנוכח העובדה שפרופ' שרון חנס - סגן דיקן הפקולטה למשפטים - הוא אחיו של ליאור חנס, מנכ"ל בכיר בקבוצה של נוחי דנקנר.

ברנע מציין כי הוא מודע לביקורת הרבה המופנית כלפי אנשי אקדמיה, שבמקביל לעבודתם במוסדות המחקר וההוראה עוסקים בייעוץ פרטי. "אני וחבריי לא מערבים את העבודות הפרטיות שלנו עם ההוראה ועם העבודה האקדמית. מי שנותן ייעוץ לעולם לא יעשה אותו בתוך האוניברסיטה. מורים שעוסקים במינהל עסקים או במשפטים מעורבים במקרים כאלה וזה קורה בכל העולם".

אנשי אקדמיה מסבירים כי הסיבה לכך שבעלי הון בישראל מצליחים לגייס לא פעם חוקרים לטובתם נעוצה - בראש ובראשונה - בעובדה שהמחקר האקדמי על ישראל דל למדי. חוקרים בישראל, הם מסבירים, במיוחד מתחומים כמו מינהל עסקים וכלכלה, מפרסמים לרוב מחקרים בחו"ל, ואלה אינם עוסקים בישראל. כתוצאה מכך, הם צוברים את המוניטין שלהם ומייצרים ידע אקדמי על תהליכים שאינם מתרחשים כאן, וכך לא נצבר ידע אקדמי אובייקטיבי מספק על כלכלת ישראל. לאור זאת, מרבית המחקרים שנעשים בישראל הם מחקרים המוזמנים על ידי גורמים כלכליים, ולכן עולה לגביהן החשד כי הם מוטים מראש לטובת המזמין.

חרב להשכיר

ח"כ כרמל שאמה-הכהן (ליכוד) סבור שאחת הבעיות בהופעתם של אנשי אקדמיה בדיונים מהסוג שנערך בוועדת הכלכלה היא שבציבור מסתכלים על האנשים האלה כעל חוקרים אובייקטיבים, בעוד שבפועל ישנה הטייה. "אם איש אקדמיה שבא לוועדה לא נשכר על ידי אחד הצדדים ואין ניגוד עניינים, דעתו מבורכת. ברגע שמדובר באנשי אקדמיה שנשכרים באופן גורף על ידי צד מסוים ומייצרים דעה שלא הביעו כלל בעבר, אתה מרגיש שיש כאן חליפה שנתפרה לפי מידות הלקוח". לעומתו, ברנע טוען שגיוס מומחים כדי לשכנע בצדקת עמדתו של בעל אינטרס מסוים הוא דבר הטבוע בשיטה המשפטית שלפיה פועלות החברה והמדינה.

אתה מודע בוודאי להשפעה ולמעמד שלך כאיש אקדמיה על האופן שבו מתקבלות חוות הדעת שלך.

"בניגוד למדעי הטבע, בכלכלה אין אמת אחת. יש זוויות שונות. המומחים מחווים את דעתם ויש מי שמכריע בין שתי חוות דעת. זו מהות השיטה המשפטית שאנחנו פועלים בה. מה ההבדל בין רופא שמופיע בבית משפט לבין מומחה כמוני? הרי הרופא חשוף לשאלות ולחקירות, ואני מניח שהשופט מתרשם מכמה שהוא יסודי ואמין. מבלי להצטנע, אני יכול להגיד שבדרך כלל, כשהגשתי חוות דעת בפסקי דין, היתה התייחסות אלי כאל מומחה מקצועי, רציני ואמין - גם אם לשופט היו מסקנות מנוגדות לעמדה שלי".

ברנע מסביר כי חוות הדעת מהסוג שהוא מגיש הן לב לבה של הפעילות העסקית. כיום, לדבריו, אי אפשר להציג הצעת רכש בלי חוות דעת כלכלית. כל הערכת שווי של חברה חייבת להיות מלווה בחוות דעת כזו. "כל חוות דעת היא לגיטימית גם אם היא סותרת אחרת. סביר שבתחומים כמו אלה שאני עוסק בהם, יהיו שתי דעות שונות".

ח"כ שאמה-הכהן בא לדיון בוועדת הכלכלה עם דעה מוצקה התומכת בהעלאת תמלוגי הגז. הוא סבור שחבריו לוועדה מפוכחים דיים כדי להפריד בין הערכתם לאנשי האקדמיה לבין גיבוש עמדתם העקרונית. עם זאת, הוא שופע ביקורת על הופעתם של הכלכלנים הבכירים לצד בעלי העניין. "אין לי בעיה עם דעות של אנשי אקדמיה בדיונים עקרוניים, אבל הבעיה היא שזה מתחיל לקבל ריח של עבודה מוזמנת. אני נגד שימוש באנשי אקדמיה כחרב להשכיר. יש תחושה שיוצאים פה לשופינג של חוות דעת וברור שהחשבוניות על שכר הטרחה לא קטנות. ככה אני מבין שלמומחה יש דעה מטעם ולא דעה אקדמית נטו. ראינו כאן דוגמה קיצונית בפרשת תמלוגי הגז, כששכרו את כל מי שנמצא בשוק ולא נשאר מישהו פנוי שיוכל לייצג את עמדת המדינה".

בניגוד לדבריו של שאמה-הכהן, מתברר כי מישהו פנוי דווקא היה בנמצא - ולא סתם, אלא מישהו מהשורה הראשונה. פרופ' ברק מדינה, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, כתב עבור משרד האוצר חוות דעת התומכת בהעלאת תמלוגי הגז. עבור המסמך הזה הוא לא קיבל תמורה. "אני לא אמא תרזה", מסביר מדינה. "כשבא אלי גוף עסקי אני גובה שכר טרחה. במקרה המסוים הזה, מכיוון שחשבתי שמדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית, לא דרשתי שכר טרחה. חברות הגז פנו אלי אבל סירבתי לפנייתן כי חשבתי שהן לא צודקות, אף שיכולתי לקבל סכום יפה. בעניין הזה אני רוצה להאמין שחבריי לאקדמיה כותבים לפי מיטב מצפונם".

אנשי אקדמיה רבים שעמם שוחחנו הביעו חשש דומה: הם דיברו על כך שמחקר אקדמי עלול לשעבד את עצמו לטובת אינטרסים זרים דוגמת אלה של מזמיני המחקרים. "הבעיה היא שלפעמים מזמיני המחקר מזמינים גם את התוצאות", אומר פרופ' גבי וימן מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה. הוא מספר כי כאשר שהה בשנת שבתון באוניברסיטה בסינגפור, הגיש יחד עם עמית מקומי הצעת מחקר לראשי האוניברסיטה שכחלק ממנה תיבדק תדמיתה של סינגפור בתקשורת העולמית.

וימן מספר שהנהלת המוסד, שהיתה כפופה לממסד הפוליטי במדינה, השיבה בשלילה. כשביקש וימן לברר מדוע לא קיבל תקציב למחקר, השיבו לו: ומה יקרה אם יתברר שתוצאות המחקר שליליות? זו מבחינתו דוגמה מובהקת למזמין מחקר המעוניין לשלוט בתוצאותיו. "אני מאוד רוצה להאמין, עד טיפשות אולי, שחוקרים יכולים לעמוד על שלהם גם מול מזמינים רחבי כיס ויד", אומר וימן, "ובכל זאת אנחנו רואים הרבה פעמים ממצאים סותרים של מחקרים על אותו נושא, ועוד יותר משונה שישנה התאמה בין הממצאים לבין זהות המממן. במקרה כזה כל האורות האדומים נדלקים".

מדינה סבור שפעילותם של אנשי אקדמיה כיועצים פרטיים היא לגיטימית כל עוד נשמרת ההפרדה בין האצטלה האקדמית לבין העיסוק הפרטי. לדעתו, חבר סגל אקדמי שצובר ידע בתחומו צריך להשתמש בו לא רק במסגרת הפעילות האקדמית הצרה, אלא להפיץ אותו לחברה באמצעות התקשורת, בייעוץ לוועדות ציבוריות ובסיוע לגופים פרטיים. לגבי שאלת התמורה אומר מדינה כי אינו רואה בעניין קושי מובהק. העיסוקים הפרטיים, לדבריו, צריכים להיות מותנים בזמן מוגבל, וחייבים להיות מופרדים מהמחקר כדי שהמחקרים ישמרו על אובייקטיביות.

"אולי אני תמים", אומר מדינה, "אבל התואר 'פרופסור' מקומו באוניברסיטה. אם אתה מחוץ לפעילות האקדמית, אל תציג עצמך כפרופסור. במובן הזה חוות הדעת לא צריכות להיות מוכתרות בתואר האקדמי. מלבד זאת, צריך לקחת בעירבון מוגבל את חוות הדעת של אנשי האקדמיה. הן לא שונות מנותני ייעוץ אחרים כמו כלכלנים או עורכי דין". גם מדינה שותף לחשש שהציבור עלול ללכת שולל אחרי דעה המובעת מפיו של איש אקדמיה בחושבו שמאחוריה עומדות אותן אמות מידה המופעלות במחקר אקדמי.

דוגמה נוספת של איש אקדמיה שמאמין בהתגייסות המחקר לטובת החברה היא זאת של אריה לוציאן בבצ'וק - פרופסור למשפטים מאוניברסיטת הרווארד, שנמנה גם עם סגל המרצים באוניברסיטת תל אביב. בבצ'וק כתב בעבר חוות דעת ללא תשלום לפסגות, כשעסקה במאבק על הסדר האג"ח של אפריקה ישראל.

בבצ'וק, אחד המומחים החשובים בעולם בדיני תאגידים, ציין במפורש שהוא מחווה את דעתו ללא תשלום, מכיוון שהוא סבור שהמאבק בהסדר האג"ח של אפריקה ישראל הוא בעל חשיבות לאומית. באותה חוות דעת כתב בבצ'וק כי אין מניעה להדיח את לב לבייב מהשליטה באפריקה ישראל, שהודיעה כי יש חשש שלא תעמוד בפרעון האג"ח שלה. ממרומי מעמדו כאיש אקדמיה בהרווארד, יכול בבצ'וק לומר דברים כה נחרצים משום שהוא לא תלוי - ואינו זקוק - לאף טייקון ישראלי.

החלטות שלא לטובת הציבור

אחד התחומים שבו בולט ביתר שאת עירוב התחומים הבעייתי שבין אנשי האקדמיה לאינטרסים עסקיים הוא תעשיית התרופות. ביולי 2002 הניח ח"כ אופיר פינס (עבודה) על שולחן הכנסת הצעת חוק שלפיה יהיה אסור לרופאים לקבל תגמול כלשהו מחברת תרופות. תגמול, על פי הצעת החוק, הוגדר כתשלום בכסף, במימון או בסבסוד נסיעה לחו"ל. הצעת החוק נפלה. באוגוסט 2005 התקבלה החלטת הממשלה שנגעה לצמצום ניגודי העניינים בשיווק תרופות.

ההחלטה התייחסה לאיסור על קבלת מתנות שמעניקים יצרנים, יבואנים או ספקים של תרופות או ציוד רפואי לעובדי קופת חולים או לעובדי בתי חולים ציבוריים. מתנה, כך נקבע, היא גם מימון או סבסוד של הוצאות לינה, לימודים, כנס או נסיעה לחו"ל, וכי עובד שקיבל מתנה בניגוד לאמור יעביר את שוויה למעבידיו והם יעבירו אותו למדינה.

הלשון היבשה של החוק מעוררת חיוך בקרב מי שמצויים מאחורי הקלעים של מערכת הבריאות בישראל, ולא רק בגלל הניסוח. בכיר במוסד מחקר רפואי מספר שדרש פעם לאסור על השתתפות תועמלנים של חברות תרופות וציוד רפואי בישיבות הצוות של המחלקות במוסד. "רציתי לעשות זאת", מספר הבכיר, "למען יראו וייראו. הרי במשך עשר דקות יושבים כולם ומקשיבים לתועמלנית כי לא נעים. בכל זאת היא הביאה פיצות וגלידות לישיבה. אבל ראשי המוסד סירבו לבקשה. אמרו לי שבישראל כולם חיים מתרומות, שאי אפשר לקיים כנס מקצועי בלי חסות מתעשיית התרופות. זהו שורש הבעיה - שגם אנשים שנמצאים בראש הפירמידה לא מבינים שיש כאן עניין שצריך להעלותו לפני השטח. המודעות הציבורית חשובה פה. אם אתה מכור, ההחלטות שלך הן לא לטובת הציבור".

לפני כמה חודשים, בצעד חריג, החליטה ההסתדרות הרפואית לחשוף מיוזמתה את הסכומים שמועברים אליה מחברות התרופות. מהנתונים עולה שב-2009 הועברו להסתדרות כ-700 אלף שקל מגופים מסחריים. מחצית הסכום הועברה מחברות התרופות כדי לקדם קמפיינים של ההסתדרות בנושאים רפואיים שונים. כך למשל, מתברר שההסתדרות קיבלה 80 אלף שקל מחברות ששיווקו חיסונים לשפעת החזירים, ובמקביל היא ניהלה קמפיין שקרא לרופאים ולכלל הציבור להתחסן נגד המחלה.

בארה"ב, מסבירים מומחים לאתיקה בתחום הבריאות, הרגישות לתחום גדולה הרבה יותר מאשר בישראל. זה לא מפריע, כמובן, לחברות התרופות שם להשקיע סכומי עתק בתועמלנות רפואית בקרב הרופאים, ואלה האחרונים אכן מעדיפים לפעמים את טובתם האישית על זו של החולה. דניאל קרלאט, פסיכיאטר אמריקאי, חשף במאמר שפירסם ב-2007 ב"ניו יורק טיימס" כיצד עובדת השיטה. הוא סיפר שנשכר על ידי יצרנית תרופות כדי להרצות בפני רופאי משפחה בארה"ב, ולשבח בפניהם תרופה מסוימת נוגדת דיכאון בשם אפקסור.

עם זאת, דרשו מעסיקיו של קרלאט שיימנע מלדווח לרופאים על החסרונות האפשריים של התרופה, שכללו למשל יתר לחץ דם ותופעות לוואי של גמילה. קרלאט מספר במאמר שההכנסות שלו ממסע ההרצאות הגיעו לסכומים של עד 1,000 דולר לשעה. התחושה שהמערכת הרפואית נתונה להשפעתן של חברות התרופות מקבלת גם חיזוקים מדעיים. ממחקר שמפרסם החודש המגזין הרפואי PLOS Medicine עולה שרופאים נוטים לתת מרשם לטיפול תרופתי שחברת תרופות מעודדת אותם לתת, ולא תמיד הדבר נעשה בהתאמה מלאה לצורכיו של החולה. מהמאמר עולה כי בקרב רופאים שקיבלו תדריכים או מידע אחר מחברות תרופות, נרשמה נטייה גדולה יותר למתן מרשם לטיפול התרופתי.

אחד החששות הגדולים שמביעים אנשי אקדמיה נוגע לחדירה הגוברת והולכת של גורמים עסקיים לתחום האקדמי. בראיון עיתונאי שהעניק השנה אמר פרופ' צבי גליל, שהודח מתפקידו כנשיא אוניברסיטת תל אביב: "אוניברסיטת תל אביב מתנהלת כמו חונטה. אין בה שום סטנדרטים של יושרה. אנשי עסקים יושבים יחד בוועד המנהל של האוניברסיטה ובדירקטוריונים של החברות שהם מנהלים... כשאני יושב בדירקטוריון שלך ואתה בשלי, ושנינו יושבים אחר כך בוועד המנהל של האוניברסיטה, זה דופק גם את החברות וגם את האוניברסיטה. אחרי זה הם גם יוצאים לאותן מסיבות, מבלים יחד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#