מגדירים מחדש את היחס לגרמניה: מה מחפשים הישראלים בברלין? - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מגדירים מחדש את היחס לגרמניה: מה מחפשים הישראלים בברלין?

צעירים ישראלים שהתעייפו מתאילנד ומהודו, לצד אמנים, אנשי אקדמיה ומדענים, הולכים שבי אחרי הסצנה הברלינאית ■ הם לומדים את השפה, נוסעים להתגורר בה ומתרפקים על התרבות ■ ברלין, מצדה, משקיעה כסף באסטרטגיית החיזור, בדרך לברוא את עצמה מחדש

דור גליק, 24, נזכר בגעגוע בשעות הבוקר של ימי שישי. השעות האלה, שבתל אביב נחשבות לזמן הקדוש של בתי הקפה, הוקדשו אצלו בשנים האחרונות לשיעורי גרמנית במכון גתה. החל בשנה השנייה לשירותו בגלי צה"ל, קיבל גליק אישור מיוחד לצאת פעם בשבוע ללימודים במכון, ושם הוא גילה "ערבוב נהדר של סטודנטים מבוגרים שהגיעו ללמוד את השפה בעיקר בגלל קשרי משפחה", לצד "צעירים כמוני שיש להם משיכה לשפה". העניין בגרמנית, שהתעורר אצלו כשהשתתף במשלחת בני נוער לגרמניה, נהפך עם השנים לציר מרכזי בחייו. מיד לאחר השחרור נסע גליק לחופשה בת חודש בברלין, ולאחריה שהה בה חודש נוסף שהוקדש ללימודי גרמנית אינטנסיביים בזכות מלגה שקיבל ממכון גתה. לאחר שנתיים זכה במלגה אחרת, על שם העיתונאי היהודי-גרמני ארנסט קרמר, וזכה לעבוד שלושה חודשים בדסק חדשות החוץ של העיתון "די ולט".

הוא שב משם באחרונה, עמוס בחוויות וברשמים מעולם העיתונות הגרמני, ובימים אלה הוא מתכוון לארוז שוב את המזוודות. הוא מתכנן לשהות בברלין שלושה חודשים כדי להעמיק את לימודי השפה ולעבוד כעיתונאי, ושוקל להתחיל בשנה הבאה לימודים לתואר ראשון באוניברסיטה החופשית בברלין.

ביקור בבוקר שישי במכון גתה, השוכן בבית אסיה, מספק חוויה מפתיעה. כשבתי הקפה במרכז תל אביב מתפקעים מצעירים שעסוקים באופן מוצהר בלא לעשות דבר לקראת סוף השבוע, במכון התרבות הגרמני מתמלאות ארבע כיתות הפועלות במקביל. בכל אחת נלמדת השפה ברמה שונה. דבר מהרעש או מהזיהום העירוני לא חודר פנימה, והקול הדידקטי של המורות, העוברות על פתרון עבודות הבית מהשבוע שעבר, צלול ורם.

הכיתות אינן גדולות והנוכחות של צעירים, רבים מהם ממש אחרי השירות הצבאי, בולטת: טליה ריכטר, 21, נולדה בגרמניה, חיה שם עם הוריה כמה שנים וכעת שוקלת ללמוד תואר שני במדינה; גל מורן, 19, ואבי אינגבר, 22, מספרים סיפור דומה - משפחותיהם התגוררו בעבר בגרמניה והם שוקלים לחזור למדינה בשנים הקרובות לצורך לימודים ועבודה.

גל תורן, 23, הגיעה בראשונה לגרמניה בעקבות חילופי בני נוער בין ערים תאומות ומספרת על המשיכה האישית שלה לשפה הגרמנית: "הייתי בברלין לפני שנתיים והשפה קרצה לי, משהו במבטא של האנשים. בישראל לא אוהבים אותה. הקונוטציה מובנת, אבל מאחורי המבטא יש גם אנשים שמדברים בנועם וחיים חיים רגילים".

"אני אוהב את איך שהגרמנית נשמעת", מצטרף גליק. "זאת שפה יפה ולא מפחידה, עם כל המודעות לקונוטציות. אני דור שלישי למשפחה של ניצולי שואה. בני הדור השני נרתעים מאוד מגרמנית, אבל מעניין שדווקא הניצולים עצמם שמחים לשמוע אותי מדבר בשפה שקשורה לילדות שלהם. לא נתקלתי בניצולים שהגרמנית שלי עוררה בהם רתיעה, להפך. זה פער דורי מעניין".

להגדיר מחדש את היחס לגרמניה

השחקנית הדס קלדרון, גם היא דור שלישי לניצולי שואה, גדלה בסביבה שבה השפה הגרמנית היתה בגדר טאבו והרעיון לבקר בגרמניה היה בלתי מתקבל על הדעת. למרות זאת, בשנים האחרונות היא מצאה את עצמה לומדת גרמנית מדי שבוע ואף נוסעת לגרמניה כדי להעלות מחזה משותף לשחקנים ישראלים וגרמנים העוסק בסיפורים האישיים של כל אחד מהם, בני הדור השלישי. המחזה, "קוראים לי יקה", הוא פרי שיתוף פעולה בין תיאטרון בית לסין לתיאטרון היידלברג.

קלדרון מגדירה את עצמה כמי ששייכת לדור שהוא "נר זיכרון בעל כורחו". סבה הוא משורר היידיש הנודע אברהם סוצקבר, שנפטר לפני שלושה חודשים בגיל 97. סוצקבר, חתן פרס ישראל, היה ניצול גטו וילנה, פרטיזן ואחד העדים במשפטי נירנברג.

הסיפור של גליק, כמו גם זה של קלדרון, לא מתרחש בחלל ריק. החיבור המחודש שלהם עם גרמניה הוא חלק ממארג יחסים צפוף שנרקם בשנים האחרונות בין גרמניה לצעירים ישראלים, לרוב אמנים, מדענים, שחקנים, מוסיקאים, אנשי אקדמיה ועיתונאים. פריחתה של ברלין כבירה הצעירה, התוססת והזולה של אירופה, בשילוב פעילותן של קרנות גרמניות רבות בישראל, דוחפת להגדרה מחודשת של היחס של מובילי דעת קהל צעירים בישראל אל גרמניה.

אחד הסימנים הברורים של המגמה הזאת נמצא בסטטיסטיקה שמספק מכון גתה, האחראי על הפצת השפה והתרבות הגרמנית במדינות רבות בעולם. הסניף הישראלי שלו רושם בשנים האחרונות עלייה אטית אך מתמדת במספר הסטודנטים לגרמנית. בסמסטר הקיץ של 2007 נרשמו ללימודי גרמנית במכון כ-450 סטודנטים. מספרם גדל בהתמדה בשלוש השנים האחרונות והיה כ-500 בקיץ האחרון. זה אינו זינוק חד, אלא גידול אטי ומתמשך שככל הנראה מעיד על מגמה.

גם בבית הספר לשפות ברליץ מספרים על עלייה במספר לומדי הגרמנית במשך העשור האחרון. ב-2000, למשל, למדו גרמנית 200 תלמידים, וב-2004 הגיע המספר ל-380. בשנה החולפת ירד מספרם, כנראה בעקבות המיתון, והגיע ל-260 תלמידים (ראו תרשים).

מעניינים לא פחות הם הנתונים הנוספים שאסף מכון גתה מהסקר האחרון שהעביר בין תלמידיו: 55% מהסטודנטים הם צעירים בני 16-34. 50% הם בוגרים צעירים, כלומר בטווח הגילים 19-34. 43% מהסטודנטים ציינו כי המניע שלהם ללמוד גרמנית מקורו בעניין בשפה ובתרבות. המניעים האחרים נותרו הרחק מאחור: 10% אמרו כי הם רוצים לעבור לחיות בחו"ל, 8% הגיעו לשיעורים לצורכי לימוד ומחקר, 8% נוספים עשו זאת לצורך תקשורת עם בני זוג, חברים ומשפחה, ורק 7% הגיעו ממניעים מקצועיים. 24% אמרו כי יש יותר ממניע אחד להחלטתם ללמוד גרמנית.

הנתונים האלה מצביעים על עניין גובר בלימודי גרמנית בקרב קבוצה שמתחברת לגרמניה באופן שונה ממה שהיה מוכר בעבר בישראל: צעירים אורבנים ויצירתיים, בעיקר מאזור תל אביב, שרואים בלימוד השפה הזדמנות לעתיד ולא רק עיסוק בפצעי העבר.

מנהל מכון גתה בתל אביב, ד"ר גאורג בלוכמן, כלל לא מופתע מהנתונים. "בהחלט יש עלייה בפופולריות של לימודי הגרמנית, עלייה מתונה ומתמדת. השינוי המשמעותי שאני רואה הוא במטרותיהם של אלה המגיעים אלינו. יש כאלה שעדיין לומדים גרמנית בתקופות מתקדמות של החיים שלהם, אחרי גיל 40, בעיקר בגלל קשרים משפחתיים לשפה, למשל זיכרון הילדות של סבתם שקראה להם אגדות בגרמנית לפני השינה. אבל במקביל, יש עלייה במספר הצעירים שאין להם שום קשר לגרמניה, אפילו לא 12 דורות אחורה. הם פשוט מגלים עניין אותנטי בשפה".

בלוכמן מזכיר גם הוא את הפריחה של ברלין כגורם מרכזי לשינוי הזה: "אני בן 56, ילד שנולד לאחר המלחמה. עבורי זה מדהים שברלין צברה כזאת פופולריות בקרב צעירים. בילדותי זאת היתה ניו יורק. החיים היו שם, זה היה מקום של חלומות ושל אפשרויות. כעת ברלין קיבלה את ההילה הזאת.

"כיום קיים מיתוס לגבי ברלין - הכל אפשרי שם. לחשוב שאנשים רואים כך את הבירה הגרמנית, זהו נס בעיניי. הסטריאוטיפ על גרמניה הוא של מדינה מסודרת שבה לכל דבר יש את המקום שלו, וזה פוגע באפשרות הצמיחה של הפרט. אבל ברלין נהפכה ליעד לצעירים שרוצים לחגוג את החופש שלהם. היא מאפשרת חיים זולים וזו עיר שאין לה צורה מסודרת. יש בה המון נישות וכל אחד יכול למצוא בה את הנישה שלו.

"המגמה הזאת התחילה באטיות בשנות ה-90, ולפני שמונה-תשע שנים הגיעה למסה קריטית שהפכה את ברלין ליעד לצעירים המעוניינים לספוג אווירה בינלאומית. במובן הזה, ברלין מחליפה גם את הודו, שהיתה בעבר מקום מפגש לצעירים שרצו ללמוד על העולם דרך היכרות עם אנשים".

מעבר לגיל הצעיר של הסטודנטים, בלוכמן מצביע גם על האיכות הגבוהה של רבים מהם: "צריך לעשות פרויקט יצירתי עם הסטודנטים שלנו. רבים מהם שייכים לאליטה העתידית - אמנים, אינטלקטואלים, אמנים ויזואלים, מוסיקאים, שחקנים - המון אנשים שעוסקים ביצירה, וזה לא כולל את הסטודנטים של בצלאל שפונים למכון גתה בירושלים. חלק מהסטודנטים שייכים למגזר העסקי, אבל זאת אינה קבוצה גדולה. אני מניח שבמעגלים האלה השפה השלטת היא בכל מקרה אנגלית, אז אין להם סיבה של ממש ללמוד גרמנית. מעבר לעניין הפרקטי, לימוד השפה הגרמנית נהפך לחלק מסגנון חיים שמתייחס לברלין כאל מרכז, המכה של החיים האורבניים והיצירתיים של המאה ה-21".

"נחשפתי לתרבות מורכבת"

פריחתה של ברלין כעיר בוהמיינית, זולה ותוססת, עניין שדובר בו רבות שנים האחרונות, אינה הגורם היחידי המניע ישראלים רבים לפנות ללימוד השפה ובהמשך גם לבלות תקופות קצרות או ארוכות בגרמניה. מאחורי המגמה מתקיים מנגנון כלכלי בלתי פורמלי, המניע קשרים אלה באמצעות קרנות רבות הפועלות בישראל. הן יוצרות עבור צעירים הנתפשים כ"הנהגה צעירה" הזדמנויות אישיות להתחבר לתרבות של המדינה שמבקשת לברוא את עצמה מחדש.

חלק מהקרנות מייצגות מפלגות גרמניות, עניין ייחודי לפוליטיקה הגרמנית. לפי השיטה הגרמנית, כל מפלגה זוכה בתקציב לפעילות תרבותית וחינוכית מחוץ לגרמניה, בהתאם לגודלה בפרלמנט. כזאת היא קרן קונרד אדנהאואר של מפלגת CDU (המפלגה הנוצרית הדמוקרטית), מהגדולות שפועלות בישראל. הקרן מרבה לתמוך בשנים האחרונות בפרויקטים העוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובדיאלוג בין-דתי.

קרן פרידריך אברט של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית תומכת בפרויקטים בתחום החינוך ובחיזוק החברה האזרחית; קרן פרידריך נאומן של המפלגה הליברלית עוסקת בקידום הדיאלוג הישראלי-פלשתיני; קרן היינריך בל של מפלגת הירוקים מסייעת ליוזמות בתחום זכויות האדם, האקולוגיה והדמוקרטיה; וקרן רוזה לוקסמבורג של מפלגת השמאל די לינקה (Die Linke) הרחיבה באחרונה את פעילותה בישראל.

במקביל פועלות קרנות בלתי מפלגתיות, דוגמת קרן העתיד ישראל-גרמניה והקרן החברתית של תאגיד המו"לות ברטלסמן (שבאחד הפרויקטים שלה, המיועד לעיתונאים ישראלים וגרמנים, השתתפה גם כותבת שורות אלה). לצד אלה מתקיימים עוד פרויקטים רבים, תוצר של מלגות מיוחדות שניתנות על ידי מכון גתה, משרד החוץ הגרמני ומשרדי ממשלה אחרים וכן פרי שיתופי פעולה בין אוניברסיטאות, מכוני מחקר ומוסדות תרבות.

רבים מהסטודנטים שמגיעים ללימודי גרמנית במכון גתה (או בכל מסגרת אחרת המציעה קורסים בגרמנית, כגון בית הספר לשפות ברליץ או האוניברסיטאות השונות) מספרים על הזדמנות חד פעמית שנפתחה בפניהם לנסוע לכמה חודשים לגרמניה ודחפה אותם ללמוד את השפה, לפני הנסיעה או אחריה. עבור חלק מהם נהפכה ההזדמנות לנקודת מפנה של ממש מבחינה אישית ומקצועית.

לימור וידס-יורן, 31, מספרת כי הזהות המקצועית שלה צמחה מתוך לימודי השפה הגרמנית. וידס-יורן עובדת כמנהלת פרויקטים דו-לאומיים בלשכת המסחר והתעשייה ישראל-גרמניה, הישראלית הראשונה שלוקחת חלק בצוות המקצועי הגרמני במקום. הלשכה היא עמותה ישראלית הפועלת במימון ממשלת גרמניה ועוסקת בקידום שיתופי פעולה עסקיים בין ישראל לגרמניה ובתיווך בין חברות ליזמים בישראל ובגרמניה.

היא החלה בלימודי גרמנית במכון גתה בגיל 19, במקביל לשירות בגלי צה"ל. "התחלתי את הלימודים מתוך אהבה לשירה ולספרות הגרמנית ומתוך עניין בהיסטוריה", היא מספרת. "אין לי חיבור משפחתי לגרמניה, אבל הסיפור הגרמני תמיד ריתק אותי. יש שם את כל המרכיבים שיוצרים עניין - אימה וסקרנות, עושר תרבותי ומעשי זוועה, סיפור של בניית אומה מחדש".

המתח בין משיכה לדחייה כלפי גרמניה לא התעורר אצלה באופן אישי: "הערצתי את התרבות הגרמנית במשך שנים, ולא היו לי קונפליקטים. רציתי להתקרב לשם. יש המון רומנטיקה סביב צרפתית ואיטלקית, ואילו גרמנית נתפשת כשפה פרקטית. אני חושבת שזו שפה יפה מאוד ואני אוהבת אותה. בגרמנית אתה לועס את המלים, מדבר עם כל הפה והנשמה.

"נחשפתי לתרבות מורכבת. פגשתי אנשים צעירים שמאוד מודעים לעבר שלהם וזה מרשים אותי. הם באמת מתמודדים עם העבר באופן ישיר ולוקחים אחריות. מצד שני, הם מכבדים את התרבות שלהם. אני עושה כעת קורס מתקדם בגרמנית במכון גתה, ועדיין צריכה ללמוד על הבגדים המסורתיים בכל מדינת מחוז. כמו הרבה דברים, הם יודעים לעשות את זה יפה ומסודר".

נמרוד ענבר, 35, דוקטורנט לגיאו-פיסיקה באוניברסיטת תל אביב, החל את הקשר עם גרמניה כשקיבל מלגה למחקר בן חצי שנה במדינה. בהמשך מצא את עצמו קורא ספרים בגרמנית, צופה בסרטים גרמניים ומתוודע בהדרגה לקשרים שבין הזהות הישראלית לשפה העברית ולגרמניה.

"זה התחיל בפרויקט שהייתי מעורב בו ולקחו בו חלק גרמנים, ירדנים ופלסטינאים", הוא מספר. "בהמשך קיבלתי מלגה כדי לעשות אנליזה לדוגמאות מקידוח נפט בגרמניה. זאת היתה המוטיווציה המדעית. המלגה היתה תוצר של שיתוף פעולה בין משרד המדע הישראלי לגרמני, וכללה סטודנט ישראלי שנסע לגרמניה וגרמני שהגיע לישראל.

"כשהייתי שם, שאל אותי אחד הפרופסורים למה אני לא מדבר גרמנית. אמרתי לו שאם ישלח אותי ללמוד גרמנית, אני אלך. הוא מצא לזה מימון ולמדתי את השפה במשך שלושה חודשים. במקביל, חייתי בסביבה של גרמנים ורכשתי חברים. התחלתי לגלות כל מיני דברים, למשל שסבא וסבתא שלי דיברו יידיש וגרמנית וחיו את השפה הזאת. ראיתי פתאום שיש המון ביטויים ומונחים בעברית שהם בגרמנית, למשל בתחום הבנייה, ויש בישראל המון שמות משפחה שמקורם בגרמנית. זאת שפה שארוגה בעברית ובזהות הישראלית".

כששב לישראל, למד קורס נוסף בגרמנית באוניברסיטה, אך לא המשיך מעבר לכך. "כרגע אני לא לומד גרמנית, אבל אני מנסה לשמור על הידיעות שלי וממשיך לקרוא ספרים וסיפורים".

המרצפות מדממות

אליענה שכטר, 34, שחקנית ובימאית, מתארת את מערכת היחסים שלה עם גרמניה כ"רומן משונה". הקשר הגרמני שלה החל כשביימה הצגה עם תלמידי תיכון עירוני א' בתל אביב, שבה שיחקו וניגנו לצלילי מוסיקה שכתבו אסירים בגטו טרזיינשטט שבצ'כיה.

"הבמאי יהודה ג'אד נאמן צפה בהצגה והתלהב", מספרת שכטר. "הוא הציע לי לעשות פרויקט משותף עם בני נוער בגרמניה. קונסרווטוריון 'שווארין' ממזרח גרמניה מימן חלק גדול מהעלות, יחד עם משרד החוץ הישראלי, קרן רקנאטי וחלק מההורים של הילדים". בהמשך יצר נאמן את הסרט התיעודי "זיטרה" שעקב אחרי העבודה המשותפת של התלמידים על היצירה המגוללת את סיפורם של האסירים המוסיקאים במחנה.

מכאן, מספרת שכטר, העניין שלה בגרמניה גבר והלך. "זה כמו המנהרה שאליה צוללת עליסה בארץ הפלאות", היא אומרת. "ככל שאתה מעמיק בזה יותר - זה קורא לך יותר. אני לא מגיעה ממשפחה עם רקע של שואה, אבל יש לי משיכה לסיפור וזה מעסיק אותי מגיל צעיר. אחרי הפעם הראשונה בברלין נסעתי שוב כדי להופיע עם המחזה, למדתי גרמנית במכון גתה במשך שנה ואחר כך נסעתי לגור בה חודשיים. למדתי שם גרמנית ועבדתי כעוזרת במאי בתיאטרון פרינג'. זה היה כיף. חזרתי הביתה ועשיתי סרט קצר על חמש נשים שגרו בגטו ונסעתי להציג אותו בברלין.

"בפעם האחרונה זה כבר היה לי יותר מדי. קראתי את 'הברלינאי האחרון' של יורם קניוק, על הקושי שלו להיות בגרמניה, ופתאום לא יכולתי להיות שם יותר, חטפתי התקפת היסטריה. בביקור האחרון הלכתי ברחוב ואמרתי - המרצפות פה מדממות, אני לא יכולה להיות פה.

"יש משהו מאוד קוסם באירופה. ברלין היא עיר מדהימה ויש תחושה שגורשנו משם. בנוסף, זאת עיר זולה שמגיעים אליה אנשים מכל העולם והתחושה היא שיש בה המון אפשרויות למישהי כמוני. אז הנה, מצד אחד אני עוסקת בשואה ומצד שני מפתחת את האמנות שלי. אבל אז פתאום אמרתי לעצמי - מה אני עושה פה? מה אני עושה עם הרעים, המקרבנים? מה אני צריכה מהם ולמה לי להיות פה?

"חזרתי לישראל והפסקתי ללמוד גרמנית, וכרגע אני עסוקה בשאלות האלה. אני רוצה לחזור לשם, אבל כרטיס הכניסה שלי כאמנית הוא דרך העניין הזה. אתה יודע שאם תעשה הצגות על השואה, תוכל לנסוע לגרמניה. זה מעורר רצון, אבל גם דחייה. זה קונפליקט לא פתור. העבודה עם הנוער היתה חשובה מאוד, אבל אקורד הסיום של הפרויקט היה צורם. השאלה אם הפיוס הוא אפשרי בכלל אינה פתורה".

השאלות שהעסיקו את שכטר בשהותה בברלין עלו בשנים האחרונות בשורה של ספרים ישראליים שעסקו ביחסים המתחדשים בין שתי המדינות. הראשונה לשים את האצבע על המשיכה הישראלית לברלין היתה פרופ' פניה עוז-זלצברגר, שפירסמה ב-2001 את הספר התיעודי "ישראלים, ברלין". ב-2004 יצא לאור ספרו של קניוק "הברלינאי האחרון" המתעד את מסעותיו לגרמניה במשך 20 שנה ומעלה שאלות בנוגע לזהות החדשה שאימצה המדינה. ב-2006 פירסם עמוס עוז, שזכה בשניים מהפרסים הספרותיים היוקרתיים בגרמניה - פרס גתה ופרס היינריך היינה - קובץ של שלוש מסות, תחת הכותרת "על מדרונות הר געש", שבהן עסק בשאלת הנורמליות של היחסים בין ישראל לגרמניה. ב-2007 פירסם חיים באר את הספר "לפני המקום", רומן המפגיש ארבע דמויות של ישראלים וגרמנים, בהן הסופר "חיים באר", על גדות אגם ואנזה שליד ברלין. ב-2008 פרסמה הסופרת רות אלמוג את הרומן "זרה בגן עדן", שעוסק בקשר הנרקם בין אשה גרמנייה לישראלית.

עוז-זלצברגר, השוהה כעת בשבתון באוניברסיטת פרינסטון, ממשיכה לעסוק בשאלות אלה בהרצאות שהיא נושאת בפני גרמנים. היא מכנה את היחסים העכשוויים בין שתי המדינות "אנומליה חדשה" ולא "נורמליזציה" - שלדעתה אינה ניתנת להשגה. היא מסכימה כי התרומה של הקרנות השונות לחיזוק הקשר של פרטים מישראל לגרמניה היא משמעותית מאוד, אבל לדעתה אינה עומדת בבסיס העניין של ישראלים כלפי מדינה זו.

"הקרבה והמשיכה של הרבה ישראלים לגרמניה מקורן עמוק ואמיתי, ושום קרן לא יכולה היתה להמציא או לעודד קשרים משוללי יסוד", היא אומרת. "הקרנות אינן סיבה, אלא זרז לתהליך המתרחש ממילא. זה תהליך טוב בעיני, מפני שיש בגרמניה לא מעט דברים ששייכים, כך או אחרת, ליהודים ולישראלים. גרמנים שמצפים לנורמליזציה, טועים. הגרמנים אמנם לא הלכו לשום מקום, אבל היהודים כן הלכו ורק כעת הם מתחילים לחזור לגרמניה ולמזרח אירופה, כתיירים וכמבקרים. זהו מסע של גילוי ושל היזכרות, וגם של היכרות חדשה עם גרמנים. במסע הזה אין מה לדבר על מחילה, על שכחה, או על נורמליזציה".

קלדרון, שהקריירה שלה שלובה כעת בסיפור הגרמני, עוסקת באותן שאלות. היא משחקת במחזה "ברנז'ה" מאת בועז גאון בבית ליסין, אבל כבר עסוקה בחזרות להצגה שכתב עדו נתניהו, אחיו של ראש הממשלה, על משפחה יהודית בברלין לפני עליית היטלר לשלטון. בנוסף, היא צפויה להמשיך לנסוע לברלין כדי להופיע בהצגה "קוראים לי יקה".

"מה התסכול? אתה מגיע לגרמניה ואין לך על מי להוציא את הכעס", אומרת קלדרון. "הגענו להיידלברג היפהפייה, וכולם נחמדים ומחייכים. חיפשתי את גרמניה הנאצית, והמסכה החייכנית הזאת יצרה עבורי קונפליקט. אני הרי יודעת מה קרה כאן למשפחה שלי. האנשים האלה, שראו זוועות מול העיניים שלהם, מתהלכים כעת בינינו. אז הם יכולים להיות חברים שלי והם אצלי בפייסבוק ואני אשן אצלם כשאגיע לביקור, אני לא מעודדת אנטי-גרמניות. אבל הקונפליקט תמיד יהיה שם.

"כנראה שהגרמנים תמיד ישקיעו כאן כספים ויעודדו יצירה. זה החלק שלהם כדי לעשות תיקון לעצמם. אם אנחנו מקבלים את הכסף כדי לעשות אמנות, זה לא קשור לזוועות שנעשו. ההיסטוריה של גרמניה קיימת גם בלעדיי ולא משנה מה אני אגיד על זה. שאלת המחילה כלל לא קיימת מבחינתי. הסיבה פשוטה. המחילה אינה שלנו לתת".


ההתנחלות הישראלית החדשה תומר מיכלזון

כמה שעות לפני ערב יום הכיפורים האחרון, בעוד רגליי מהלכות ברחובות היפים של רובע מיטה (Mitte) בברלין וראשי שקוע בשרעפים נוגים על השקט המיוחד בין קודש לחול שחסר, הגיחו מולי שני ישראלים שהלכו לאיבוד ונזקקו לעזרה באנגלית קלוקלת. לאחר בירור קצר בעברית, התברר כי השניים הגיעו רק לפני כמה ימים במטרה להשתקע בעיר, הודות לסל הקליטה וללימודי השפה שהדרכון הגרמני הקנה להם, אך בינתיים כבר הספיקו להפסיד את כל כספם בקזינו המקומי, וחושבים כעת לנסות את מזלם במקום אחר באירופה.

זה קרה ימים ספורים לפני שחזרתי לישראל לאחר מגורים של שנתיים בעיר, שכבר הצליחה להוציא ממני כמעט כל וידוי ונדר אפשרי. למעשה, הם היו הישראלים החדשים האחרונים שפגשתי שם מתוך גל הגירה שנדמה כי הגיע לאינפלציה חסרת תקדים בשנים האחרונות. כה הרבה נכתב על דמות היהודי הנודד, שכמעט אפשר לשרטט קו מפותל אך ישיר, שמחבר בין בנימין וסנדריל מבטלון ב"מסעות בנימין השלישי" של מנדלי מוכר ספרים לבין יוסי וארז מראשון, ביום הכיפורים האחרון בברלין. הכמיהה שמופיעה ב"מסעות בנימין השלישי" לאותה ארץ אי-שם ערטילאית שהמפעל הציוני מבקש לכונן, שינתה שוב, בפעם המי-יודע-כמה, את פניה ואת מחוז חפצה.

לפני עשר שנים היתה זו ניו יורק, לפני 20 - לונדון, וכיום זו ברלין. למרות הנטייה הטבעית שלנו ללקט גאווה לאומית בכל פינה בגלובוס, קולומבוס הישראלי לא גילה את ברלין לפני כולם. העובדה שהיא המקום הקוסמופוליטי החם להיות בו כרגע, ידועה כבר זמן מה לרוב אזרחי העולם. "ברלין איז הפנינג", כפי שאמרה לי פעם אמריקאית שהיגרה לעיר. אך להבדיל מערים מרכזיות אחרות בעולם, או כאלה שמתיימרות להיות כאלה, היא עדיין נותרה צנועה ופשוטה - כמו הבחורה הכי יפה בכיתה שאינה יודעת שהיא כזאת.

עם נפילת החומה, לאחר ששבעה ממהלומות ההיסטוריה, החלה ברלין לפתח תיאבון בריא לרוח צעירה שתנשב ברחובותיה ותעצב אותם מחדש. הלך רוח זה, בשילוב העובדה שהיא עדיין זולה למחיה לעומת שאר בירות אירופה, הפכו אותה לכור היתוך מנצח - שמושך אליו מכל העולם אנשים שוחרי תרבות וחופש, סטודנטים צעירים, אנשי עסקים, אמנים שאפתנים ובעצם כל אחד שמעוניין לתהות על קנקנו, או על סתם קנקן של בירה.

סיבות שונות מביאות את הישראלים לעלות לרגל לעיר שחוברה לה יחדיו. יש את נציגי הדור השלישי שבאו לחקור את ההיסטוריה המשפחתית ואת יתרונותיו של הדרכון הגרמני שהוציאו, ויש את האמנים, וההיפסטרים בעקבותיהם, שבאו כי זו הסצנה הנכונה להיות בה עכשיו. יש את כרישי ודגיגי הנדל"ן שרוצים להכות על הברזל בעודו חם ויש את ההומואים שרצו בסיס קל"ב (קרוב לברגהיין, מועדון הלילה מספר אחת בעולם) כדי ליהנות מהחופש ומסף הריגוש הגבוה של בירת ההומואים האירופית.

בעוד ישראל נאבקת עם העולם על הבנייה במזרח ירושלים, היהודי הנודד אינו ממתין בשקט לסיום הסכסוך. הוא חושב קדימה ומנסה את מזלו במזרח ברלין, שם מתעצמת ונבנית בימים אלה התנחלות ישראלית חדשה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#