פעם חברת כנסת, היום דירקטורית, תמיד פוליטיקאית - מפת הקשרים של נחמה רונן - כללי - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פעם חברת כנסת, היום דירקטורית, תמיד פוליטיקאית - מפת הקשרים של נחמה רונן

לנחמה רונן כישרון מיוחד: היא יכולה להתאים את עצמה כמעט לכל מפלגה, דעה, טייקון וצבע ■ וכך, בלי ניסיון עסקי מוכח היא נהפכה לדירקטורית מחוזרת והתברגה למשרות נחשקות ■ "הכי מקורבת, הכי חזקה, הכי קובעת - זאת היתה השיטה שלה מאז ומתמיד"

תגובות

מאי 2000, כנסת ישראל. דליה איציק, השרה לאיכות הסביבה, מסתובבת גאה בפתיחת התצוגה של מכונות החזרה אוטומטיות של בקבוקי משקה, מתוצרת החברה האמריקאית אנויפקו (Envipco). עבור פעילים סביבתיים שנכחו במקום, היה זה יום חג: עוד ציון דרך בלידתו של חוק הפיקדון המאפשר קבלה של החזר כספי עבור בקבוקים בנפח של עד ליטר וחצי.

החוק חוקק בשלהי הכהונה של ממשלת נתניהו הראשונה, לאחר שעבר כמה מכשולים, שאחד מהם היה התנגדותה של מנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה דאז, נחמה רונן. על התנגדות זו אמר פרופ' אמנון רובינשטיין, אז יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת: "תצילינה האוזניים השומעות עובדת מדינה בכירה המתנגדת לחוק שהוא מהאינטרס העליון של משרדה".

זאת היתה הסיבה לכך שמי שהסתובב בפתיחת התערוכה, הופתע מאוד לראות את דמותה של רונן מציצה מאחורי אחת המכונות, מציגה בגאווה את הרעיון החדש. "שאלנו אותה - מה את עושה פה? את הרי גדולת האויבות של חוק הפיקדון", משחזר אדם שהיה נוכח באירוע ההוא. "אז התברר לנו שהיא קיבלה את תפקיד יו"ר חברת ממן לשינוע מטענים, שנכנסה למיזם משותף עם אנויפקו. עד היום יש כאלה שמגחכים כשהם נזכרים בסיטואציה". מקורביה של רונן מבטלים את הסיפור, ומסבירים שהדרג המקצועי במשרד היה זה שהתנגד לחוק הפיקדון. ובכל זאת, נראה שזאת אינה הפעם הראשונה שבה החליפה רונן עמדות וצבעים בקריירה הפוליטית והעסקית שלה.

מהלך הקריירה של רונן ממחיש את הקשרים ההדוקים, הדוקים מדי, הנוצרים במעגלים של עולם הפוליטיקה והעסקים, בתפר שבין הון לשלטון. רונן, ואת זה יגידו גם מבקריה, יודעת לנהל, לפחות במובן התפעולי של המלה. מצד שני, קשה למצוא אצל רונן, בעלת תואר ראשון בחינוך ובהיסטוריה ותואר שני במינהל ציבורי, ניסיון עסקי מוכח, כישרון מיוחד לעסקים או מומחיות מיוחדת.

למרות זאת, בזכות תפקידים שמילאה בעבר ואלה שהיא ממלאת בחברות של האישים הבכירים באוליגרכיית ההון הישראלי - מוזי ורטהיים, משפחת עופר, איזי בורוביץ', מוריס קהאן, משפחת דנקנר ושרי אריסון - היא נחשבת לאחת הנשים המקושרות בעולם העסקי. מבקריה טוענים כי אחת הדרכים שלה לעשות זאת היא לתמרן בין אג'נדה שונות ולהתאים את עצמה לאנשים שעמם היא מבקשת לעבוד.

פרסומים מביכים בפרשת הולילנד

דוגמה נוספת לאופן שבו מזגזגת רונן בין עמדות היא פרשת הבנייה באדמות שליד אתר הפסולת חירייה. כשהיתה מנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה, פעלה רונן נמרצות לסגירת האתר, ועד היום היא מציגה את העברת הפסולת לאתר דודאים שבנגב כאחד מהישגיה הגדולים. כבר בתקופה ההיא החלו לחצי פיתוח על הקרקעות שבאזור חירייה, ולדברי גורמים בכירים במערכת עמדת המשרד היתה התנגדות לכל בנייה. זאת מתוך כוונה להפוך את המקום בעתיד לפארק, שאכן מוקם בימים אלה - פארק אריאל שרון.

דליה בארי, שהיתה בתקופת רונן מנהלת מחוז תל אביב במשרד: "עדיין לא היו אז תוכניות ספציפיות, אבל העמדה העקרונית של המשרד היתה שהבנייה לא יכולה לממן את הפארק, כי זאת תהיה פגיעה בפארק עצמו. ברגע שאתה מחליט שמבחינה תכנונית צריך להיות פארק, אי אפשר לכרסם בזה".

אלא שב-2004 נשכרה רונן על ידי חברת הזרע, אז חברה בת של פולאר שבשליטתו של אביגדור קלנר, כדי לסייע בתוכניות בנייה שניסתה חברת הזרע לקדם באדמות שליד חירייה. החברה חכרה בעבר קרקע ממינהל מקרקעי ישראל לשימוש חקלאי, אך קיבלה אישור לתכנן בה בנייה למגורים, מהלך שנחקר כעת.

קלנר הוא כיום אחד החשודים בפרשת הולילנד, שחלק ממנה נוגע לניסיונותיה של חברת הזרע לבנות בחירייה. שמה של רונן מופיע בטיוטת כתב התביעה שהגיש עד המדינה בפרשה. אותו עד מדינה, שעמו נפגשה רונן במהלך מגעיה עם היזמים, טוען שהיא קיבלה 107 אלף שקל תמורת ייעוץ ליזמי הפרויקט בחירייה.

הפרסומים שקשרו את רונן לפרשת הולילנד היו מביכים מאוד עבורה, בלשון המעטה. רונן, שבין שלל תפקידיה משמשת גם כדירקטורית בבנק הפועלים, שלחה מכתב לדירקטורים בבנק ולגורמים אחרים שעמם היא נמצאת בקשר עסקי, והסבירה שאין לה קשר לפרשה. רונן עבדה במשך כשנה כיועצת לפרויקט, ובעיקר ניסתה למצוא פתרונות שיאפשרו לבנות על השטח של חברת הזרע, מתוך תפישה שכך אפשר יהיה לממן את בניית הפארק ואת תחזוקתו. לפני שלושה שבועות הגיעה רונן למשרדי יאח"ה כדי לתת עדות. מקורבי רונן טוענים כי חוקרי המשטרה הבהירו לה שהיא לא חשודה בפרשה. ממשטרת ישראל נמסר בתגובה שהם אינם מוסרים פרטים מתוך חקירות מתנהלות.

עצם העובדה שרונן, שבמשך השנים ידעה למתג את עצמה כבעלת אג'נדה ירוקה, נשכרה על ידי יזמי נדל"ן לטובת בניית דירות על חשבון פארק, מעוררת שאלות עקרוניות.

"כשהיא כיהנה כמנכ"לית המשרד, התרשמתי שהיא מנהלת אותו לפי סולם ערכי ברור של הגנה על הסביבה: תכליתית, ישירה וברורה", אומר מקור בכיר באחד ממשרדי הממשלה. "כשהיא נשכרה על ידי חברת הזרע, האכזבה היתה גדולה. היא, כמנכ"לית לשעבר, היתה אמורה לדעת שהרעיון של בנייה לצורך מימון הפארק לא עובד ולא מתיישב עם ערכים סביבתיים. עיריית תל אביב, לדוגמה, בנתה את פארק הירקון מבלי לבנות דירה אחת. חבל שרונן בחרה להיות חרב להשכיר".

מקורבי רונן אומרים בתגובה שבתקופתה עניין הבנייה באזור חירייה כלל לא היה על הפרק. "היו כל מיני יזמים שבאו עם רעיונות שונים, אבל רונן עסקה רק בסוגיה של סגירת אתר הפסולת. הייעוץ לחברת הזרע אחר כך נועד למצוא פתרונות, לתוכנית שבה יתמכו שני הצדדים".

רונן הכירה גם את פרויקט הולילנד בירושלים. ב-1996, כמה חודשים לאחר כניסתה לתפקיד מנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה, נפגשה עם נציגי היזמים, שבהם גם עד המדינה, כדי לדון בתוכנית. מנהל מחוז ירושלים במשרד לאיכות הסביבה הביע התנגדות לתוכנית בישיבה, אך במסמך הסיכום של הפגישה רשמה רונן: "המשרד תומך עקרונית בתוכנית הולילנד". מבחינת רונן, אין בכך סתירה: התנגדותו של מנהל המחוז נגעה לעניינים ספציפיים שיש לשנות בתוכנית, ואילו המשרד תמך בה באופן עקרוני.

חוזרת לכנסת, ממשיכה לעסקים

מבט על הדרך שעשתה רונן חושף התגלגלות מתפקיד אחד לשני, במעין חד-גדיא ישראלי של עולם קשרים צפופים וחמים. היא נכנסה לפוליטיקה בגיל צעיר: ב-1983-1996 היתה רונן פעילה מרכזית במפלגת צומת, תמיד לצדו של היו"ר רפאל איתן (רפול) המנוח. היא פגשה את רפול בזכות קשריה עם קצין בכיר בצבא, שאותו הכירה כששירתה בצנחנים, תחילה כפקידה פלוגתית ולאחר מכן כפקידת לשכה.

ב-1996, כשרפול מונה לשר לאיכות הסביבה, מונתה רונן למנכ"לית המשרד, מינוי שעורר תמיהה בחוגים פוליטיים על רקע העובדה שלא היה לה ניסיון ניהולי משמעותי או היכרות עם סוגיות של איכות הסביבה. לקראת בחירות 1999, היא עזבה את המשרד והצטרפה למפלגת המרכז בראשות יצחק מרדכי. לאחר הבחירות - ולאור העובדה שלא הצליחה להיכנס לכנסת - מינה אותה מרדכי, שר התחבורה דאז, ליו"ר חברת ממן.

רונן היתה דירקטורית מטעמו של איזי בורוביץ', מבעלי המניות בממן ובעל השליטה בחברת כנפיים (ארקיע). את בורוביץ' היא הכירה כשהיתה מנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה, וביקשה לסגור את שדה התעופה דב על רקע בעיות סביבתיות. הוויכוח נהפך לידידות מופלאה, ובורוביץ' הצליח לשכנע את רונן לא לסגור את השדה.

במקביל ייסדה רונן את עמותת צלול, שנלחמה בכלובי הדגים במפרץ אילת בפרט, ובזיהום חופי הים בכלל. פעילות העמותה מומנה על ידי איש העסקים מוריס קהאן, שעמו מנהלת רונן יחסים טובים עד היום. פעילות העמותה היתה שנויה במחלוקת על רקע האינטרסים המסחריים של קהאן במפרץ אילת.

ב-2001-2003 היתה רונן ח"כית מטעם מפלגת המרכז, וב-2004 חזרה לתפקיד יו"ר חברת ממן. הפעם מינתה את רונן משפחת לבנת, בעלת השליטה בממן, שהכירה אותה בקדנציה הקודמת שלה כיו"ר. במקביל, פנה אליה איש העסקים מוזי ורטהיים והציע לה לעמוד בראשות תאגיד המיחזור, הגוף האחראי מטעם חברות המשקאות הגדולות על יישום חוק הפיקדון.

ב-2006 קיבלה רונן פנייה ממשפחת דנקנר, שהציעה לה להיות דירקטורית מטעמה בחברת תעשיות מלח. כעבור זמן קצר קנתה את החברה שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים. ההיכרות בין רונן לאריסון הובילה למינויה כדירקטורית בבנק הפועלים, בפברואר 2010. בין לבין, מונתה רונן ב-2007 לדירקטורית בבתי הזיקוק, לאחר שמנכ"ל החברה יוסי רוזן הציע לה להיות דירקטורית האמונה על סוגיות של איכות הסביבה.

לאחר מכן התמנתה רונן גם לדירקטורית בחברת קמ"ן אחזקות שבשליטתו של רוני אלרואי, חתנו של יצחק תשובה. תא"ל במיל' גיורא ענבר, שהכיר אותה ב-2003 כאחת החברות ב"יוזמת ז'נווה", הוא זה שפנה אליה. היא נאלצה לוותר על תפקיד זה כשמונתה לדירקטוריון בנק הפועלים.

תצלומים: עופר וקנין, סיון פרג', מוטי קמחי, דודו בכר, אייל טואג ויח"צ

סיכום ביניים: פעילה פוליטית ללא ניסיון ניהולי משמעותי מתמנה למנכ"לית משרד ממשלתי, בונה תדמית ירוקה שבעלי הון מסוימים מוצאים אטרקטיבית, ומשם מדלגת מתפקיד לתפקיד בזכות קשרים והיכרויות עם האנשים הנכונים. שני תפקידיה המרכזיים קשורים לחברות מונופוליסטיות או לחברות שזקוקות לקשר טוב עם הממשל, שאת עבודתו היא מכירה מצוין.

והשכר? אין תלונות. ב-2008 הרוויחה רונן 775 אלף בחברת ממן, וב-2009 הרוויחה 795 אלף שקל. במלים אחרות: כ-66 אלף שקל לחודש, פי 17 משכר המינימום במשק, בעבור משרה המוגדרת "חלקית". על המשרה השנייה, בתאגיד המיחזור, אין נתוני שכר מלבד העובדה שבשנה שבה נכנסה רונן לתפקיד, קפצו בהוצאות על שכר הדירקטורים בתאגיד ב-49%.

"היא הצליחה למנף מבחינה מסחרית את התקופה שבה היא היתה מנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה. עשתה את הסיבוב הכי חזק בשוק", אומר יועץ אסטרטגי המכיר את רונן עוד מהתקופה שבה היתה פעילה פוליטית. "היא התפרנסה יפה מאוד במשך כל השנים מכך שהיא צבעה את עצמה בירוק. צריך לשאול: מה לה ולממן? איך אדם כזה, שלא ברור מה הכישורים שלו, מצליח להתחבר לכל כך הרבה בעלי הון?"

מקורבי רונן, מנגד, טוענים שלכל תפקידיה היא מונתה בזכות כישרונה כמנהלת - אחרת לא היתה ממשיכה לכהן כיו"ר ממן וכיו"ר תאגיד המיחזור. "לדעתי, היא מנהלת מצוינת", מוסיף גיורא ענבר, "דעתנית, לא מתקפלת, יודעת להגדיר מטרות בבהירות ולהשיגן".

שמאלנית או ימנית?

רונן נולדה ב-1961 במושב אביחיל שבשרון, לאב עובד אחזקה בחברת חשמל ולאם מורה. הוריה המפא"יניקים לא כל כך אהבו את עבודתה לצד רפול - אמנם מושבניק, אבל בצד הימני של המפה הפוליטית. עם זאת, רונן לא היתה פעילה פוליטית "שרופה", וחברה לרפול רק מתוך רצון למצוא עבודת קיץ סטודנטיאלית. עמדותיה הפוליטיות של רונן היו במשך השנים עמומות ונראו מבחוץ כמלאות סתירות. לחבריה הסבירה שמאז ומעולם היתה במרכז, גם כשעמדה לצדו של רפול כשזה תמך מעל כל במה במפעל ההתנחלויות.

לקראת בחירות 1999, כשצומת חדלה למעשה להתקיים, יזמה רונן הקמת מפלגה חדשה בשם קול הסביבה, עם פרופ' אלון טל, מייסד העמותה הסביבתית אדם טבע ודין. ניסיון זה לא צלח והרשימה נבלעה במפלגת המרכז, שם הוצבה רונן במקום השביעי. היא נכנסה לכנסת רק ב-2001, בעקבות התפטרותו של אמנון ליפקין-שחק. ב-2003, כשגם מפלגת המרכז התפרקה, רסיסי המפלגה חברו לליכוד, אך רונן לא הצליחה להשתלב במקום ריאלי ברשימת המפלגה לכנסת. עד היום ידוע מרכז הליכוד של בחירות 2003 כאחד המושחתים ביותר שהיו: פעילי ליכוד אף הציעו לרונן דיל מפוקפק של קניית קולות תמורת כסף, אך היא סירבה, והמקרה אף הגיע לחקירת משטרה.

בשלהי 2003 היתה רונן אשת הימין שחברה ליוזמת ז'נווה שהוליך יוסי ביילין, יוזמה שעוררה סערה פוליטית רבה והולידה את "הסכם ז'נווה" - מתווה מפורט של הסכם שלום עתידי שבו מסכימה ישראל לנסיגה מחלקים של מזרח ירושלים ולשיבה של מספר מצומצם של פליטים.

מבולבלים? גם אנחנו. "במלה אחת, אופורטוניסטית", אומר פעיל פוליטי ותיק באחת ממפלגות הימין. "בעיני היא תופעה ייחודית גם בהשוואה לאנשים כמו אורי שני או משה טרי, שהיו פעילים בפוליטיקה ואחר כך תפסו משרות יפות בעולם העסקים. הם תמיד היו ונשארו בימין - אותה מעולם לא עיניין אם זה ימין או שמאל".

ח"כ לשעבר בצומת מוסיף: "מעולם לא סמכתי עליה. היא היתה הרבה שמאלה מצומת, אבל השתלבה במפלגה כי רפול קרא לה. ב-1997, בהצבעה על ההסכם לנסיגת צה"ל מחברון, החלטנו בסיעה להתנגד להסכם, ורפול היה חלק מזה. חצי דקה לפני ההצבעה, היא משכה את רפול מהמליאה, אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. למה בכל זאת היא הלכה לליכוד ב-2003, כשאריאל שרון עוד דיבר על 'דין נצרים כדין תל אביב'? היא תמיד שחתה עם הזרם, מעולם לא נגדו. החיבור לטייקונים אופייני לה מאוד. זאת היתה דרכה - להתחבר למקום שבו החמאה מרוחה על הלחם".

מקורבי רונן אומרים בתגובה שהחבירה לליכוד נעשתה בעקבות החלטה שקיבלה אז מפלגת המרכז.

רונן יצאה מהפוליטיקה עם צלקת שהיתה קשורה בניסיון שלה להקים את מפלגת קול הסביבה. בתקופת כהונתה כמנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה, היתה רונן מעורבת בטיפול בבעיית הבוצה הסמוכה לשכונת גני אביב בלוד, שאותה בנתה חברה שבבעלותו של הקבלן דודי אפל. בינואר 1999 העביר לה אפל סכום של 50 אלף שקל כתרומה לקראת הבחירות. בעקבות כך נפתחה נגדה חקירה פלילית, ובפברואר 2004 המליצה פרקליטות מחוז תל אביב להגיש נגדה כתב אישום. פרקליט המדינה דאז, ערן שנדר, החליט לסגור את התיק. אגב, לפני כחודשיים הורשע אפל במתן שוחד בנוגע לאותו פרויקט בנייה בדיוק.

רונן נשמה לרווחה בעת שהתיק נסגר, אך "זכתה" להערה לא נעימה משנדר, שנבעה מכך שאת הכסף מאפל קיבלה בזמן שעוד נחשבה באופן רשמי לעובדת מדינה, גם אם בפועל כבר לא שימשה כמנכ"לית המשרד. "קבלת כספים בעת שהיתה מנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה, בייחוד מאדם שהיתה עמו בקשרים במהלך תפקידה, מהווה מהלך פסול - ואף שבנסיבות אלה לא עלה לכדי עבירה פלילית, יש בו כדי להוות חשד לעבירת משמעת", כתב שנדר בהערה לרונן.

בראיון שהעניקה ל"ידיעות אחרונות" ב-2004, טענה רונן שהיתה זו בסך הכל פנייה תמימה לאפל, לאחר שהפעיל הפוליטי עו"ד יעקב ברדוגו, שאותו הכירה רונן בעת עיסוקה בפוליטיקה, אמר לה כי אפל מעריך אותה מהתקופה שבה שימשה מנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה, וכי יוכל לעזור לה.

עם זאת, גם כיום יש הסבורים שמדובר במהלך תמוה, גם אם לא פסול ברמה החוקית. "היא ידעה שאפל הוא חבר מרכז ליכוד", אומר מקור שהיה מעורב אז במערכת הפוליטית. "ממתי מפלגה חדשה פונה למפלגה מתחרה כדי לבקש כסף? זה נשמע סביר? זה כמו שמקימי קדימה יבקשו תרומה מחברי מרכז ליכוד".

תורם אחר לקול הסביבה, כפי שנחשף כאן בראשונה, היה איש העסקים סטף ורטהיימר, לשעבר בעל חברת ישקר שבגוש תפן. לטענת מנחם שנהר, לשעבר מנהל מחוז צפון במשרד לאיכות הסביבה, רונן דרשה ממנו להקל על המפעלים בגוש תפן בסוגיות סביבתיות. "לכלל המפעלים בתפן היה מערך טיהור שפכים שפעל עד אז רע מאוד", אומר שנהר. "בעניין זה, התבקשתי על ידי רונן להקל בדרישות".

סטף ורטהיימר מסר בתגובה: "אמירתה של גברת רונן למר שנהר, כפי שזו מתוארת בכתבה, אינה בידיעתי ומעולם לא הייתה בידיעתי או על דעתי".

שנהר מוסיף שהיו עוד מקרים שבהם ביקשה ממנו רונן להקל על מפעלים, למשל מפעל פניציה שבבעלות איש העסקים עודד טירה, לימים מנכ"ל התאחדות התעשיינים. "ישבתי אצל טירה ואמרתי לו שהוא צריך להוריד את כמות הפליטות של המפעל, בהתאם להחלטה שהתקבלה במשרד בעבר", מספר שנהר. "הוא אמר לי: 'חיים, אתה לא יודע על מה אתה מדבר. לפני 20 דקות דיברתי עם נחמה רונן, והיא קיצצה את הקיצוץ בחצי'. גם במקרים אחרים רונן היתה בצד של המפעלים ולא בצד של התושבים, דבר שהפוך לחלוטין מהעמדה שהמשרד לאיכות הסביבה אמור לנקוט".

שנהר מצביע על בעייתיות נוספת בהתנהלות של רונן במשרד: ניסיונות למינויים פוליטיים. "היא רצתה שאני אקבל לעבודה כל מיני אנשים שהיו קשורים לצומת. אם צחי הנגבי ואהוד אולמרט חשודים במתן ג'ובים למקורבים, היא לא נופלת ביכולתה לא מזה ולא מזה. אני זוכר מקרה של עולה חדשה מבולגריה, אירנה פרחי, שעברה את כל המסננת המקצועית והתקבלה לתפקיד מהנדסת מים ושפכים. אחרי שבוע התקשר אלי הממונה על כוח האדם במשרד, ואמר לי שאני מתבקש לפטר אותה ולקבל מקורבת של רונן. אמרתי לנחמה: 'איך אתם לא מתביישים, ככה אתם קולטים עלייה?'"

לדברי שנהר, הוא עצמו פוטר בהליך של "פיטורי שר", בין השאר כי סירב לדרישותיה בעניין מינויים פוליטיים. טענות על ניסיון למינוי פוליטי עלו בשיחות עם מנהל אחר במשרד לאיכות הסביבה. מקורבי רונן דוחים בתגובה את טענותיו של שנהר וכל טענה אחרת למינויים פוליטיים. הם מדגישים שמדובר בעובד בעייתי, שבשל בעיות משמעת החלו הליכי הפיטורים נגדו עוד בימיו של יוסי שריד כשר לאיכות הסביבה. המקורבים דוחים גם את הטענות שלפיהן ביקשה רונן משנהר להקל על מפעלים מזהמים.

בעניין הקשר לסטף ורטהיימר, מאשרים מקורביה של רונן שהיא התערבה, אך טוענים שבמקרה זה פעל שנהר באופן לא תקין, בלשון המעטה. לדבריהם, המפעלים בגוש תפן טיפלו ביוזמתם במערכת השפכים באופן ראוי להערכה, אך שנהר התעקש להציב להם סטנדרטים מחמירים יותר. "זה היה עוד מקרה שבו שנהר פעל באופן בעייתי, והרבה עובדים הודו לרונן כשהיא פיטרה אותו", אומרים המקורבים.

בהקשר זה יש לציין שבשלב מסוים יוסי שריד אכן שקל לפטר את שנהר בשל יחסים בעייתים שהיו לו עם יחידות אחרות במשרד. במכתב מפברואר 1995, כתב שריד לשנהר: "אלמלא הערכתי את מסירותך לעבודה - היו מביאים תיכף ומיד לפיטוריך". עם זאת ב-1997, כשכבר לא היה שר, כתב שריד לרפול מכתב המלצה חם על שנהר. בין השאר כתב שריד ששנהר הוא "ישר, הגון, אמין ועומד על דרישות החוק".

סוגיות פנים-משרדיות אלה לא הגיעו לכותרות העיתונים. מה שכן זכה לתשומת לב הוא פעילותה הסביבתית של רונן. המשרד לאיכות הסביבה היה מאז ומתמיד חביב התקשורת, מעצם היותו מעין אופוזיציה פנימית בתוך הממשלה למשרדים כלכליים אחרים. העובדה שרפול לא התעניין בסוגיות איכות הסביבה הקלה על רונן לתפוס את קדמת הבמה, ולא מעט תיארו אותה כשרה האמיתית במשרד.

"כבר כשהיתה העוזרת של רפול, היא ניסתה לשדר שהיא בעלת הבית. הכי מקורבת, הכי חזקה, הכי קובעת. זאת היתה השיטה שלה מאז ומתמיד", מאבחן אדם שהכיר את רונן כשעסקה בפוליטיקה.

בין הישגיה במשרד אפשר למנות את סגירת אתר חירייה, מהלך שהחל עוד בימיו של שריד, את המאבק נגד בניית המרינה בחיפה, את התחלת העבודות לשיקום נחל הירקון, ואת סגירת נתב"ג לטיסות לילה. מנגד, רונן זכתה לביקורת מצד פעילים סביבתיים, שטענו כי לא פעלה בתקיפות מספיקה נגד גורמים מזהמים שונים, ולא זכורה כבעלת יוזמות מיוחדות.

בלה גבעון, מנכ"לית עמותת נגב בר קיימא: "להגיד לך שנחמה רונן עשתה כמנכ"לית המשרד משהו יוצא דופן לטובת הסביבה? אני לא זוכרת דבר כזה. בסולם של 1 עד 5, הייתי נותנת לה את הציון 1.25, אולי 2".

"לחשוב איך מקדמים אג'נדה"

אם בתחילת שנות ה-2000 רונן עדיין נהנתה מהמיצוב הירוק, הרי שבשנים האחרונות תדמית זו נשחקה בהדרגה, עד שב-2007 קיבל תאגיד המיחזור שבראשו עמדה את אות "הגלובוס השחור" מטעם הארגונים הסביבתיים, תואר גנאי חריף המוענק לרוב למפעלים ולגופים הפוגעים בסביבה. האות ניתן בשל המחלוקת החריפה עם הירוקים, ובראשם ארגון אדם טבע ודין, שטענו שתאגיד המיחזור רוקן מתוכן את חוק הפיקדון ואחראי למצב העגום של מיחזור בקבוקי השתייה בישראל.

התאגיד הצליח בין השאר לשכנע את הממשלה לאשר את הפחתת איסוף הבקבוקים מ-85% ל-65%, והצליח למנוע, בעזרת לוביסטים ויצירת ברית עם הח"כים של ש"ס, את הרחבת חוק הפיקדון למכלי משקה של ליטר וחצי. היועץ הסביבתי דניאל מורגנשטרן, מיוזמי חוק הפיקדון, ערך חישובים שונים על סמך נתוני המשרד לאיכות הסביבה ומצא שבין 2001 ל-2006, תאגיד המיחזור לא אסף 2.5 מיליארד בקבוקים שיכול היה לאסוף. את החישוב הציג מורגנשטרן בתצהיר שהגיש לבית המשפט, כחלק מהליך משפט בינו לבין תאגיד המיחזור (עוד על כך בהמשך). "שוויים של המכלים ש'נעלמו' מגיע מדי שנה לכ-120 מיליון שקל נוספים הנותרים בכיסי היצרנים, בעלי התאגיד", נכתב בתצהיר.

תאגיד המיחזור, יש לציין, הוא במהותו גוף ציבורי שאמור להחזיר לציבור את 30 האגורות שהוא מוסיף למחירם של בקבוקי משקה קטנים. עם זאת, השקיפות בגוף הזה היא בעייתית, בלשון המעטה. התאגיד מדווח על נתוניו הכספיים רק למשרד לאיכות הסביבה, מתוך טענה שהוא לא יכול לחשוף את הסודות המסחריים של חברות המשקאות. עם זאת, בדו"ח שכתב ב-2006 משרד רואי החשבון זיו האפט, שמונה מטעם המשרד לאיכות הסביבה, נמתחה ביקורת חריפה על התאגיד ונקבע שהוא לא העביר את מלוא הנתונים לצורך כתיבת הדו"ח. כמו כן, נמתחה ביקורת על הוצאות הנהלה והוצאות כלליות גבוהות מדי ועל כך שכספי הפיקדון משמשים לפעילות נגד חוק הפיקדון ונגד מדיניות המשרד לאיכות הסביבה.

לפי הדו"ח, כספים של תאגיד המיחזור - כלומר, כספי ציבור - שולמו ללוביסטים (משרד גורן-עמיר) וליועצי תקשורת (אירינה שלמור), שנבחרו ללא מכרז. ב-2006 קיבלו שני הגופים יחד סכום של 682 אלף שקל. כמו כן, שכרה של רונן כדירקטורית קפץ משמעותית בין 2005 ל-2006, כשכלל שכר הדירקטורים עלה ב-49%. "עלייה חריגה מאוד", נכתב בדו"ח. את המשכורות של ראשי התאגיד, ובכלל זה של רונן, מסרבים ראשי התאגיד לחשוף, אף שברור מאליו שהדבר לא יפגע בסודות המסחריים של חברות המשקאות.

"זה מקומם", אומר גלעד אוסטרובסקי, אחראי תחום המיחזור באדם טבע ודין. "איך יכול להיות שתאגיד שהתכלית שלו ציבורית לא משתף פעולה עם מחברי הדו"ח? יש כאן גרוטסקה של חיבור מצמרר בין התאגידים לבין הח"כים של ש"ס, המתייצבים כאיש אחד נגד חוק פיקדון, ועל הפעילות הזאת מנצחת נחמה רונן. הדבר המקומם ביותר הוא ההתעטפות שלה באדרת ירוקה".

לכאורה, מלחמת העולם בין הירוקים לבין נחמה רונן הסתיימה כשידה של רונן על העליונה. לאחר משא ומתן ממושך בין הצדדים יחוקק בקרוב חוק האריזות, שאמור להקיף את המיחזור של כלל האריזות של מוצרי הצריכה, ולא רק את הבקבוקים.

אף שבארגוני הסביבה משבחים כמה צדדים חיוביים של החוק, הרי שמשמעותו היא שחברות המשקאות קיבלו פטור להרחבת חוק הפיקדון על בקבוקי 1.5 ליטרים למשך שש שנים, דבר שבוודאי לא יזיק לדו"חות הכספיים שלהן. עד 2014 אמורים התעשיינים להגיע לרמה של 50% איסוף וולונטרי של הבקבוקים הגדולים, ובמידה שלא יגיעו - ייצא לפועל חוק הפיקדון לבקבוקים אלה ב-2016. חברות המשקאות, שמאז ומתמיד טענו שיעדי האיסוף המקוריים לא התאימו לשוק הישראלי, אף התחייבו להגדיל בהדרגה את איסוף הבקבוקים הקטנים.

רענן בורל, ממייסדי החברה להגנת הטבע, סבור שבמבט לאחור צריך לפרגן לרונן בסוגיית חוק הפיקדון. "נכון, התעשיינים לא היו צדיקים ואפשר לכעוס שהם לא נתנו לחוק הפיקדון להתרחב למכלי משקה גדולים. אבל לצד העיכוב הזה, חוק האריזות קורם עור וגידים, וזה מטפל בכל הבעיה. על זה מגיע לרונן שאפו. לפעמים צריך לחשוב איך מקדמים אג'נדה, ולא רק מבקרים".

רונן רואה בירוקים שנלחמו נגדה סוג של פנאטים דתיים, שנאחזים באידיאולוגיה שזמנה עבר. היא, מבחינתה, מייצגת את הרוח החדשה: שיתוף פעולה בין הירוקים לבין התעשיינים והגופים המזהמים, כדי ליצור ביחד סביבה טובה יותר.

יפתח קרמר, שעבד לצד רונן כדובר המשרד לאיכות הסביבה וכיום עובד עמה כדובר בז"ן, מסביר: "העולם הסביבתי צריך להתברך באנשים כמו רונן, שהוכיחה במשך השנים את יכולתה. יש לה רגל אחת בעולם הסביבתי ורגל אחת בעולם העסקי. זה מודל נכון ומוצלח. היכולת הזאת, לשנות דברים מבפנים, חשובה מאוד".

מנגד, יש פעילים ירוקים שעדיין נלחמים ברונן, לעתים בלית ברירה. כך במקרה של דניאל מורגנשטרן, שמתח בשנים האחרונות ביקורת חריפה על רונן ועל תאגיד המיחזור, ובשל כך הגיש נגדו התאגיד תביעת דיבה, שרונן תמכה בה לגמרי. הטענה העיקרית שהרגיזה את רונן היא האמירה שתאגיד המיחזור אינו מחזיר את כספי הפיקדון לצרכנים אלא לחברות המשקאות. תאגיד המיחזור שקל הגשת תביעה גם נגד אדם טבע ודין בגין הענקת "הגלובוס השחור", אך ויתר עליה בסופו של דבר.

"תביעת הדיבה נגד מורגנשטרן לא ראויה ומזכירה משטרים אפלים", אומרת עו"ד ציפי איסר-איציק, לשעבר מנכ"לית אדם טבע ודין. בכתב ההגנה שהוגש על ידי עו"ד עודד אפיק, טוען מורגנשטרן שהסיבה לכך שמוזי ורטהיים שכר את רונן לעמוד בראש תאגיד המיחזור היא התנגדותה לחוק הפיקדון, עוד כמנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה.

מורגנשטרן כותב בתצהירו: "היתה זו גברת רונן שזכתה בתפקיד הנחשק והמתוגמל כדבעי - גידול של 49% בשכר הדירקטורים בשנת כניסתה לתפקיד - כתגמול הולם להתנגדותה הנחרצת לחוק הפיקדון במרוצת כל תקופת כהונתה כמנכ"לית המשרד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#