איך נבחרים להדליק משואה ומדוע יש כל כך הרבה ציניות שאופפת את הטקס המדובר? - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך נבחרים להדליק משואה ומדוע יש כל כך הרבה ציניות שאופפת את הטקס המדובר?

לדליה דורנר, יו"ר מועצת העיתונות, אין מושג ירוק מי המליץ עליה להשיא משואה, ושמו של פרופ' אריאל פלדשטיין עלה, כנראה, בקרב כמעט חצי מהעם ■ טקס הדלקת המשואות בהר הרצל ביום העצמאות מצליח לעורר התרגשות ומתח בקרב המשתתפים והמארגנים, וזוכה לרייטינג מרשים של 37% - יותר מהגמר של "האח הגדול"

25תגובות

אם בנימין זאב הרצל מתהפך בקברו בימים אלה, זה בטח מפני שמפריעים לו לישון. סביב מצבת האבן השחורה על ההר הנושא את שמו, נבנים והולכים פיגומים גבוהים עטופים ביריעות בד, מסכים שטוחים מתחברים אליהם ועל הכל משקיפים עשרות פנסי תאורה. משמונה בבוקר ועד תשע בלילה, כמעט ללא הפסקה, נשמעות על ההר הלמות תופים מלוות בתרועות חצוצרה, צעדים קצובים של מאות רגליים וצעקות מוגברות ברמקול: "הכתף שק! דגלני היחידות, קדימה צעד! הפסקה קצרה! לכו לשתות מים!" ב-16:00 מגיעים מאות רקדנים עם המוסיקה שלהם, ובין לבין מתיישבות ליד המצבה קבוצות של תלמידים ומחוות דעתן על החזרות. ואת כל זה הוא צריך לסבול בכל שנה למשך יותר מחודש. כאילו שלחזות את המדינה לא היה מעייף מספיק. סביב קברו של הרצל נערכות בימים אלה ההכנות לטקס הדלקת המשואות הממלכתי, המציין בכל שנה את סיומו של יום הזיכרון ואת כניסתו של יום העצמאות. ב-60 שנות קיומו, נהפך הטקס לחלק קבוע מהווי יום העצמאות בבתים רבים. כבר כמה שנים הוא כובש את שלושת הערוצים המרכזיים - וכנראה גם את הערוץ הרוסי - ובשנה שעברה השיג 37% רייטינג. אלה נתוני צפייה בסדר הגודל של גמר "האח הגדול", רק בלי המחלוקת בין אוהדי אלירז למעריצי סער: להפך, בבסיסו של טקס יום העצמאות עומדת החתירה לקונסנזוס לאומי דביק.

בשנים האחרונות זוכה הטקס לקיתונות ביקורת (כמו טענות על כך שהוא מיליטריסטי, מיושן, קיטשי ולאומני מדי) ולפעמים נראה שמרוב כבלי מסורת עבותים, ומרוב ניסיון להגיד הכל בלי לפגוע באף אחד, הטקס הממלכתי איבד קשר למציאות הלא-ממלכתית בעליל. עם זאת, נתוני הרייטינג מלמדים שגם עם שסוע, מסוכסך ורב-תרבותי שואף להתאחד פעם בשנה סביב חבורת חיילים מסודרים בצורת טלסקופ. הטקס עולה מיליוני שקלים, ההכנות נמשכות שבועות, ועל אף שכלבי הביקורת נובחים - השיירה, בכל שנה, עדיין עוברת.

3.5 מיליון שקל - זאת עלות הטקס. הרבה כסף, ולדברי מנכ"לית מרכז ההסברה חנה הכהן, הממונה על ארגון הטקס, הוא אף פעם לא מספיק. אבל זה תג המחיר שהמדינה מוכנה לשלם כדי לשמר את מדורת השבט האחרונה. לא קל להשיג את הכסף: תקציב המרכז לכל הטקסים היה השנה 7 מיליון שקל בלבד. תקציב הטקס על פי החוק לא עודכן שנים רבות, בעוד מחירי ההפקה מאמירים והולכים. הכהן צריכה לרדוף בכל שנה אחר מימון לטקס הבכיר בכל הטקסים הממלכתיים. המאבק קשה במיוחד בשנים האחרונות, בשל תקנות חדשות של משרד האוצר, בנוסף לחוק המכרזים, שמחייבות את המרכז לערוך כעשרה מכרזים רק עבור הטקס הזה, מה שמייקר מאוד את העלויות.

מה עושים? מסתדרים איכשהו. "משרד הביטחון משלם על חלק מהטריבונות", מונה הכהן. "עיריית ירושלים תשתדל לעשות ניקיון בהר. ההסתדרות הציונית, שאחראית על ההר, תשים לי פרחים. גופי השידור משלמים את הוצאות השידור שאני מפיקה. אם חסר מיליון, משרד ראש הממשלה או השר שלי ישלימו לי. הכסף יגיע מאיפה שהוא. אף אחד לא יפגע בטקסים".

15 אלף ביקשו - 5,000 יקבלו

בתקופה שבין פסח ליום העצמאות הומה מרכז ההסברה זמזום קדחתני של פעילות, והכהן מצליחה בקושי לדחוס אותי ללוח זמנים צפוף, שכולל דיון ארוך בכנסת וישיבה בת שלוש שעות עם כותב הטקסטים של מדליקי המשואות. בעת שיחתנו פותח מישהו את הדלת כל עשר דקות כדי להזכיר להכהן שמחכים לה בחוץ - ואריה אורגד, מנחה הטקס (השנה הוא חולק בראשונה את ההנחיה עם שמירה אימבר), נכנס להגיד שלום. הכהן, הר געש מטופח של פעילות נמרצת, מדברת במהירות שיא כדי להספיק הכל.

המרכז עבר בשנים האחרונות ממשרד החינוך למשרד הממשלה וממנו למשרד ההסברה והתפוצות, ובדרך קוצצו בו עשרות עובדים. כרגע הוא מונה רק תשעה עובדים קבועים, המתוגברים על ידי פרילנסרים בעתות לחץ. בשבועות שלפני הטקס, מספרת הכהן, נמשכים ימי העבודה עד חצות. בחדר הישיבות שליד המטבחון של המרכז, פורשת מנהלת הלשכה אירית יחיא שרטוט גדול של המושבים שסביב הרחבה, ומנסה למצוא סידורי ישיבה ל-5,000 איש. בכל שנה מגיעות למרכז כ-15 אלף בקשות להזמנה לטקס מאזרחים ומגורמים שונים, פי שלושה ממקומות הישיבה על ההר. בסוף התהליך יישארו בחוץ אלפים לא מרוצים.

מפאת חוסר המקום, הפסיקה יחיא לקבל בקשות כבר בפסח, ולא כולם מקבלים את הסירוב בהבנה. "בדיוק היה לי אחד שלא קיבל מקום, ואמר לי 'בטח לא קיבלתי כי אני לא מקורב'", היא מספרת. "האמת היא שרוב הכרטיסים הולכים לארגוני השכול. מה לעשות, להם מגיע". מבחינה הפקתית, הטקס הוא אתגר שמשוני ממש, הכולל 500 משתתפים - חיילים, רקדנים, מדליקי משואות, מופיעים; קיר מסכים מתוחכמים; ואפילו בנייה של כל הטריבונות מאפס.

"זה אחד האירועים הגדולים, המורכבים והרגישים בישראל, ואין הזדמנות שנייה", אומר המפיק בשטח, אלכס סלע. "את הדגל מרימים ב-20:00 בדיוק, אי אפשר להרים אותו ב-20:10". לפני שש שנים, הפעיל בטעות עובד חברת החשמל את הגנרטור הענק המשמש לגיבוי, וגרם לנפילת החשמל ולאיחור של 18 שניות בטקס. "18 שניות שקיצרו את חיי ב-18 שנה", אומרת הכהן. חוץ מזה, מוסיף סלע, "מדובר בבמה היחידה בעולם שיש עליה גם קבר".

מומחיות בתרגילי סדר

בבניית הטקס צריך להתחשב בכל רגישות אפשרית - של דתיים, של חילונים, של קשישים, של צעירים, של ניצולי שואה וגם של סתם חובבי מסורת, ולבנות אותו כמה שיותר קרוב לקונסנזוס, אם יש כזה בכלל. "לפני כמה שנים העזנו לחשוב שאפשר להחליף את השיר 'אנו נושאים לפידים', המלווה את הדלקת המשואות" מספרת הכהן. "אבל קיבלנו תגובות מהציבור כמו 'איך הורדתם את השיר', אז החזרנו אותו ומאז לא נוגעים בו".

כשהכניסה הכהן בפעם הראשונה ילדים שיחוללו בטקס לצד החיילים, ביקשה את אישורם של ארגוני השכול. "אין עוד טקס כזה, ואני אגיד לך למה", טוענת הכהן, "כי זה הראי של המדינה".

על רחבת ההר צועדים בינתיים החיילים, צועדים וצועדים. כשהם יוצאים להפסקת מים, מתכנסים מפקדי הטקס ומארגניו עם כמה חיילים, כדי למדוד את אורך הצלע של ה"צ" הצה"לית שאותה ייצרו החיילים בגופם, ולהבין למה נראתה עקומה.

הצורות שיוצרים החיילים מתחילות את דרכן כתרשימי נקודות שחורות וכחולות, על דפים משובצים בקלסר של מפקד הטקס, אל"מ במיל' דוד רוקני. רוקני, מתנדב נמרץ בן קרוב ל-80, מחכה כבר 28 שנה לשמוע מה יהיה נושא הטקס, ומתכנן את הצורות בהתאם. אין צורה שתחזור על עצמה משנה לשנה, פרט לסמלי המנורה ומגן הדוד. רוקני הוא גם זה שיבחר את עשרות החיילים בני המזל - דגלנים כמספר שנות המדינה ועוד כמה עשרות חיילים לצורכי השלמת צורות מסובכות במיוחד - שיבלו את חמשת השבועות שלפני הטקס בצעדה בלתי פוסקת על הרחבה. המיון קפדני, ורוקני בוחר רק נגדים, קצינים וקצינות כדי להבטיח שלצועדים יהיה חוש אחריות מפותח, בנוסף לקואורדינציה ולכוח סבל.

"המיונים התחילו בדצמבר", נזכרת רס"ן אורית מיליס מאט"ל (אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה של צה"ל), שמובילה את הצועדים עם סרן שימרית גבאי מפיקוד צפון. "צעדתי שעות במגרש, בשמש, בהתחלה בפיקוד ואחר כך בפני רוקני. מבחינתנו זו שבירת שגרה, שינוי וכבוד גדול מאוד".הפגנת הכוח הצה"לית לא מיועדת רק לקהל המקומי, אלא גם לדיפלומטים זרים המוזמנים לטקס, ואפילו לישראלים שרואים אותו בשידור ישיר בארה"ב. בשנת ה-50 למדינה, מספר רוקני, ישב בקהל ראש העיר מוסקווה. יומיים אחר כך התקשרו לרוקני ממשרד החוץ הרוסי, והזמינו אותו לבוא למוסקווה ולהכין כוריאוגרפיה לטקס פתיחת אולימפיאדת הנוער. מכיוון שהיו לו רק שבועיים להתכונן, הוא נאלץ לסרב.

לא קל לאמן חיילים ישראלים באמנות הצעידה. בניגוד למקובל בצבאות אחרים, בישראל ננטשות הלכות הצעידה המסודרת אחרי הטירונות, בדרך כלל. אבל בתום שלושה שבועות של אימונים בני 12 שעות ביום, כבר צועדים הנבחרים כמכונה משומנת. האימונים מתבצעים תחת השגחה קפדנית של רוקני ושל רנ"ג צדוק שוקר, שמתרגל את האימונים בפועל, ומסתתר מאחורי משקפי דיסטנס עם עדשות אדומות-זהובות ועשן של סיגריה נצחית. למרות האתגר הפיסי שבפניו הם עומדים, לצועדים מוטיווציה גבוהה במיוחד, המורכבת בחלקים שווים מגאווה לאומית, מהנאת החופש מעיסוקי השירות הצבאי המשמים ומרצון להופיע בטלוויזיה.

"זה חלום להגיע לכאן", שואג באושר אחד הדגלנים. "בכל שנה אני רואה את החזרה הגנרלית. חוץ מזה, אף פעם לא הייתי בטלוויזיה!" פרט לדגלנים, יגיעו לרחבה גם 120 חיילים שנבחרו להיות מצטייני נשיא, ומאוחר יותר גם נציגי להקות צבאיות שיוסיפו לתוכנית האמנותית. שיתוף הפעולה עם צה"ל הוא אחד הגורמים המאפשרים לטקס להגיע לממדים המונומנטליים שיגרמו לו להיראות מרשים בשידור: אם יש משאב שהצבא יכול לנדב בזול, זהו כוח אדם. "צה"ל משתמש באמצעים קיימים", מסביר סא"ל אשר בן ציון, מפקד הטקסים בצה"ל, שעומד לצד רוקני וצופה בחזרות. "העלות העיקרית היא להביא אנשים לכאן ולכלכל אותם. מעבר לכך, הצבא חסכני מאוד".

הציניות נעלמת

ובלב כל הספקטקל ניצבים משיאי המשואות. עבורם זה לא עוד טקס, ואפילו לא רק הזדמנות להיות בטלוויזיה. זאת השנה שבה נבחרו לייצג את עם ישראל, בכוח הישגיהם והביוגרפיה שלהם, ונראה שהם לוקחים את השליחות הזאת ברצינות. יש משהו בכבוד הזה שמצליח לנטרל כל ממד של ביקורת. אפילו השופטת בדימוס דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, התרגשה מאוד משיחת הטלפון שבישרה לה שנבחרה להשיא משואה השנה. "אני מוכרחה לומר שזה הדבר האחרון שחשבתי שאזכה לו", היא אומרת. "זה כבוד גדול. קיבלתי דוקטורטים של כבוד מאוניברסיטאות והיה בסדר, אבל למשמע הבשורה הזו התרגשתי במיוחד".

למה?

"כי זה לתפארת מדינת ישראל. תראי, אנחנו ציניים וזה טבעי, בימי חול מבקרים את המדינה - שהיא דמוקרטית ויש לבקר אותה, אבל תמיד צריך לראות גם את חצי הכוס המלאה. אין לנו מסורות חוץ מאלה הדתיות, ואם קמה מסורת חילונית כזו, צריך לשמר אותה. בעבורי, המדינה לא מובנת מאליה. ברגע האמת, כששרים את התקווה, אני עדיין חשה התרגשות".

דורנר, המתגוררת בשדרות הרצל בירושלים, רגילה לראות את הטקס מהמרפסת. "קר מאוד, צריך לעמוד בגבורה בעניין הזה", היא אומרת, ומצרה על כך שמספר ההזמנות לבני המשפחה מוגבל. "הייתי שמחה להזמין גם את המחותנים, יש לי שני סטים".

מה את מייצגת בטקס?

"אני לא יודעת. זה אחד הדברים המעניינים, מה יכתבו שאני מייצגת. עוד לא ראיתי את הטקסט. האפשרויות הן מגוונות".

איך נבחרת?

"אין לי מושג ירוק".

בכל שנה בוחרת ועדת השרים לטקסים ולסמלים את נושא הטקס - אם כי השנה, מספרת הכהן, רצה שר החינוך לדחוף את החינוך כנושא. ההחלטה על הנושא - 150 שנה להולדת הרצל - התקבלה, בסופו של דבר, בישיבת ממשלה. לאחר קביעת הנושא, מתמנה הכהן לעמוד בראש ועדה ציבורית לבחירת מדליקי המשואות. זאת מפרסמת באמצעי התקשורת בקשה לציבור להציע מועמדים לתפקיד משיאי המשואות, לפי הנושא הנבחר. והציבור מציע: 120-150 פניות מגיעות למרכז בכל שנה, והכהן מספרת על פניות שהגיעו מנכדים לכבד את סבתא שלהם, כי "זה מאוד ישמח אותה". יש גם כאלה שמציעים את עצמם.

פניות הציבור לא מספיקות בדרך כלל, והוועדה פונה לגופים שונים כדי שישלימו את הרשימה. השנה, לדוגמה, פנו לקק"ל בשל הקשר ההיסטורי להרצל, וזו שמחה לנדב את היערנית אירה חייטין ולזכות בקצת יחסי ציבור. "משתדלים שלא יהיה פעמיים ייצוג לאותו גוף", מסבירה הכהן. "לצערם של כולם, יש לי זיכרון של פיל".

בחירת 12 משיאי משואה שיהיו גם אנשי מעשה וגם נקיים מכל רבב מתבררת לפעמים כמשימה קשה ביותר. לפני שלוש שנים השיא משואה פרופ' יוסף שנקר, גינקולוג בכיר, אף שזמן קצר לפני כן ננזף על ידי הלשכה האתית בהסתדרות הרפואית בשל חוות דעת מסולפת לכאורה שמסר לבית משפט. שנה לאחר מכן חלה מהומה כשלפני הטקס הועלו טענות חמורות על התעללות נפשית ומינית נגד מדליק המשואה ואיש החינוך יוסי שדה; שדה ירד מרשימת המשיאים. דווקא בגלל ערכן הסימבולי של המשואות, יכולה רשימת המשיאים ליהפך בקלות לחבית אבק שריפה. "אנחנו מקבלים המלצות ואין לנו יכולת לבדוק רקע של כל אחד, אלא אם מישהו שמע על משהו", אומרת הכהן. "אין לנו ועדת חקירה ולא בדיקות של שב"כ ומוסד. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהאדם נקי, אלא אם שומעים אחרת. אולי יש לו גם תיק במס הכנסה? אין לי יכולת לבדוק".

בכל שנה כוללת הרשימה נציג צה"ל, נציג מיעוטים, נציג של השואה, נציג הדור הצעיר ונציג הדור המבוגר. השנה מיוצג גם הקיבוץ, שחוגג 100 שנה. מרוב הקצאות, כל קשר בין הרשימה לבין הרצל נראה מקרי למדי. מה עושה בה, למשל, ראש אגף התקציבים לשעבר באוצר, רם בלניקוב? הוא צאצא למשפחות בלניקוב וצ'זיק, מוותיקות היישוב. "זה חלק מהביטוי הנשגב 'לאהבת הארץ'. אני מזדהה עם האתוס הזה מאוד", זה כל מה שמסכים בלניקוב להגיד.

מי הגיש את מועמדותך?

"אישיות בכירה. זה מה שאמרו לי. לא חקרתי יותר מדי".

לפרופ' אריאל פלדשטיין, המנהל האקדמאי של המכללה האקדמית ספיר, שנבחר להדליק משואה בשל היותו אחד החוקרים הבקיאים במשנתו של הרצל, יש בעיה הפוכה. "אחרי שפורסמו שמות המשיאים, כל מיני אנשים ניסו לרמוז שהם הציעו אותי - אבל אם זה נכון מתברר שמדובר בחצי עם ישראל," הוא אומר. "מלחיץ אותי שאני לא מתרגש, כי כולם מתרגשים סביבי. אפילו רופא השיניים שלי התקשר לברך. אנשים מרגישים שהם חלק מזה". אין לו אשליות לגבי הכבוד שנפל בחלקו. "כולנו מסמלים משהו, ולא מייצגים רק את עצמנו. פה לא מקבלים פרס על מפעל אישי, אלא על מה שאנחנו מייצגים - אצלי מדובר באקדמיה, בעוטף עזה ובהנצחה של הרצל".

אמנון לביא, מנהל בית ספר לחינוך מיוחד בבית שאן, שנבחר בהמלצת משרד החינוך בשל הישגיו הפדגוגיים, מודאג כי שבוע לפני החזרה הגנרלית עדיין לא קיבל את הטקסט שהוא אמור להגיד. בשל היותו עיוור, עליו ללמוד אותו בעל פה. "עם ישראל - לא כולו ציני", הוא אומר. "התקשרו אנשים שאני לא מכיר מכל הארץ, ואמרו, 'אנחנו לא מכירים אותך, אבל אנחנו רואים מה עשית למען החברה וזה מרגש אותנו'" (בינתיים קיבל לביא את הטקסט, נ"ד).

לא כולם קונים את התערובת הצבאית-ממלכתית של שחוק, יזע ודמעות שמציע הטקס, בעלות נכבדת למדינה. דווקא הניסיון להציע חוויה מרוממת נפש ואחדותית בכל מחיר יכול להאיר את שלל הבעיות. "טקס הדלקת המשואות, אחד הריטואלים המכוננים שלנו, טקס מיליטריסטי לעילא, עטוף עכשיו באור נגוהות כחלחל וממוחשב, עם ילדי מתנחלים ממעלה אדומים שפוצחים במחול, כמו במעמדים דומים בסין ובקוריאה הצפונית", כתב לפני שנתיים עיתונאי "הארץ" גדעון לוי. "איפה הם ימי הרדיו התמימים והאבודים, כשכל הקיטש הדביק והמגוחך הזה עוד הצליח לרגש?"

טקסים אלטרנטיביים של הדלקת משואות מתנהלים במחאה על כל עוולה - החל ביחס של המדינה לילדים, דרך מעמד האשה וכלה בכיבוש. את האבסורד של הניסיון התמידי לייצג את "העם" באחדותו ממחיש סיפורו של יוסף מטאנס, נוצרי מרוני בן 82 מחיפה, שנבחר לייצג השנה את המיעוטים בין מדליקי המשואות. מטאנס, שקיבל גם את פרס יקיר חיפה, זכה לכבוד בשל העובדה שכשהיה בן פחות מ-20 ועבד כפקיד בבתי הזיקוק בחיפה בימי המנדט הבריטי, הציל יהודים מטבח שערכו הערבים במפעל. הוא החביא אותם בחדר של המנהל הבריטי ושיקר לפורעים שחיפשו אחריהם. בין היהודים היתה גם אשה בהריון. "כל הזמן פחדתי שמהלחץ יקרה לה משהו", הוא מספר.

אך מטאנס הוא גם מעקורי הכפר בירעם, שפונה מתושביו הערבים ב-1948. לא כל מכריו מתפעלים מהכבוד הציוני שנפל בחלקו. "בין החברים והמשפחה יש כאלה שמתנגדים שאדליק את המשואה, אבל בשבילי זה כבוד אישי גדול", הוא אומר. "מבחינתי, הטקס הזה מתמצת חזותית את המציאות של החיים שלנו פה", אומר פלדשטיין. "המעבר הזה מיום הזיכרון ליום העצמאות. הוא עדיין מצליח לגעת לנו בנשמה, בנפש. אולי זה מכיוון שהוא לא פוליטי. הוא מנסה לשמור אותנו מסביב למדורת השבט. אני לא יודע אם זה יתקיים בעוד 20 שנה".

"מה שאני תמיד רוצה לשאול את המבקרים של הטקס, ואף אחד אף פעם לא שואל אותם - מה הם מציעים במקום?" שואלת הכהן. "אנשים צריכים משהו שיחבר ביניהם. לשם כך נועדו טקסים, והדבק הזה עובד. אם זה לא מוצא חן בעיניהם, שיציעו לי בבקשה דבק אחר".

לתפארת מדינת ישראל: ההיסטוריה של טקס הדלקת המשואות

"בספר המועדים לישראל, המתעד את כל הטקסים הממלכתיים, מסופר שביום העצמאות הראשון עלו מאות חניכי גדנ"ע אוחזים בלפידים לקברו של החוזה בהר הרצל, הדליקו משואות והרימו את סמל המדינה", מספרת מנכ"לית מרכז ההסברה הממשלתי, חנה הכהן. "זו היתה תחילתו של טקס הדלקת המשואות. גם יו"ר הכנסת הגיע, וכך נשארה המסורת שהאדם הבכיר ביותר בטקס הוא יו"ר הכנסת ולא ראש הממשלה".

ההתארגנות הספונטנית נהפכה לטקס ממלכתי רק ב-1950: לפי ענת ברקוביץ', דוברת משרד ההסברה והתפוצות שגם כתבה עבודה לתואר השני על הטקס, "היה זה טקס שנועד לחזק את מעמדה של ירושלים כבירת ישראל ואת הר הרצל כמרכז הסמלי של האומה. ב-1950 היתה ירושלים מחולקת. הר הרצל היה צריך להיות אתר חילוני מרכזי לתרבות ישראלית מתהווה. האור של המשואות שהודלק בהר הרצל נועד 'להאיר' את כל חלקי מדינת ישראל. נקבע כי 12 משואות יודלקו בהר הרצל וייצגו את 12 שבטי ישראל, את העדות ואת הגלויות השונות. משמעות הטקס היתה להדגיש את אחדותו הלאומית של העם השב למדינתו העצמאית".

עד 1960, היו תריסר מדליקי המשואות נציגים של 12 עדות וגלויות מ-12 יישובים שונים בישראל, אך באותה שנה צוין יום הולדתו ה-100 של בנימין זאב הרצל, ובאותה שנה היו שישה מדליקי משואות מוותיקי התנועה הציונית, ושישה נציגים מרחבי ישראל, ומאז מייצגים משיאי המשואות ציוני דרך משמעותיים בתולדות היישוב והמדינה: "המשיאים היו מיישובי הספר, בנים ונכדים של אנשי המושבות הראשונות, נציגי הגלויות השונות שכבר התערו בארץ, אנשי מדע וטכנולוגיה, אנשי חינוך ותעשייה", מסבירה ברקוביץ'.

"ב-1968 חגגו בישראל את העשור השני למדינה, ושנה למלחמת ששת הימים. משיאי המשואות נבחרו לציין יובלות ואירועים ביטחוניים. לדוגמה, מלאת 60 שנה לארגון השומר, 25 שנה למרד הגטאות", כותבת ברקוביץ'. "בשנות ה-70, כשהגיע גל עלייה מבריה"מ, היו משיאי המשואות נציגים של אותם עולים, לצד עולים ותיקים משנות ה-50. ב-1973 הושאו המשואות לציון חצי יובל למדינת ישראל, והמדליקים היו ממקבלי אות הגבורה במלחמת העצמאות. ב-1978, במלאת 30 שנה למדינת ישראל, היו מדליקי המשואות צאצאי הלוחמים למען תקומת ישראל, בניהם של לוחמי מחתרות. היה זה שנה לאחר המהפך השלטוני ועליית הליכוד לשלטון.

"בסוף שנות ה-80 ובשנות ה-90, אנו מוצאים מדליקי משואות המייצגים את האמנות, את תחיית הלשון העברית, את ההשפעות של הסכמי השלום ואת העשייה החינוכית. הנושא המרכזי בטקס הדלקת המשואות נבחר בכל שנה מחדש, ואולם האלמנטים הקבועים של הטקס נשארים ללא שינוי".

בתחילה שודר הטקס בערוץ 1, אך מאוחר יותר החלו לשדרו גם הערוצים 2 ו-10. השידור מופק על ידי מרכז ההסברה ומועבר על ידו לערוצים. יחסית לטקס כה טעון, הוא עבר בדרך כלל בלא מחלוקת ציבורית, מלבד כמה סקנדלים בודדים שנקשרו בו במשך השנים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#